אברהם גוטליב על משלי יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברהם גוטליב על משלי · יח · >>

פסוקים א-ט

א לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע. ב לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ. ג בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה. ד מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה. ה שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט. ו שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא. ז פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ. ח דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן. ט גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית. (משלי יח, א-ט)

לפנינו תקבולות משלימות אודות אופיו השלילי של הכסיל, לעומת אופיו החיובי של החכם.

"לתאוה יבקש נפרד, בכל תושיה יתגלע" - אדם המתבדל מאנשים ומן הציבור, מבקש את מילוי תאוותיו בלבד. האו מעוניין אך ורק בטובתו האישית. הוא לא מקיים את צו התורה בדבר אהבת ישראל: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט/יח'). בדרך שלילית זו הוא בעצם מפר את תקנת הלל הזקן, נשיא הסנהדרין, "אל תפרוש מן הציבור" (מסכת אבות ד'). איש זה מתערב ומתפרץ בדיבורו בכל מקום בו נמצאים אנשי תבונה.

"לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו" - המתבודד הוא למעשה הכסיל חסר התבונה, שמנהל את חייו בנפרד מבלי לחשוב על האחרים. הוא אינו מעוניין ללמוד מהחכמים ממנו ומבטא את מחשבות לבו כאילו היו דברי חכמה. חוסר התבונה של הכסיל, המתבדל, עלולה לדרדר אותו למעשי רשעות, מתוך טיפשות.

"בבוא רשע בא גם בוז, ועם קלון חרפה" - דרכו של רשע, חסר מוסר ומצפון, לבוז לאחרים ולזלזל בהם. כידוע, כאשר ההתנהגות מבישה היא מביאה עמה גם חרפה - סופו של אדם כזה להתבייש מול הציבור.

"מים עמקים דברי פי איש, נחל נובע מקור חכמה" - לעומת הרשע, בעל האופי השלילי וחסר התבונה, יש לחכם אופי חיובי הבא לידי ביטוי בדבריו ובמעשיו. החכמה היא עצומה וייחודית כמו מים עמוקים, שהם קרים, צלולים ומרווים המענגים את האדם הצמא. כך דברי החכמה - קשה להגיע אליהם אך הם מענגים את העוסק בהם, ובמיוחד כאשר הם נשמעים מפי איש המביא עמו כבוד. דברי החכם שופעים חכמה כמו נחל הנובע ממקור שופע. דהיינו: החכם מוסיף ביאור מעשי על מה שלמד מדברי רבותיו.

"שאת פני רשע לא טוב, להטות צדיק במשפט" - אסור לשופט לכבד את הרשע ולזכותו בדין וכן אסור להטות את משפט הצדיק ולהביא עליו רעה. אלא, יש לעשות משפט צדק שבו הזכאי יצא זכאי והחייב יצא חייב.

"שפתי כסיל יבואו בריב, ופיו למהלומות יקרא" - דברי הטיפשות של חסר התבונה מביאים עמם ריב . הדברים היוצאים מפיו גורמים לאנשים שסביבו לריב עמו ולהכות אותו על מוצא פיו, כך שבדבריו הוא קורא ומזמין תיגרות.

"פי כסיל מחתה לו, ושפתיו מוקש נפשו" - דברי הכסיל, שהם דברים ריקים וחסרי הגיון, מהווים עבורו מוקש ומכשול ומעמידים אותו בסכנת חיים.

"דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן" - דבריו של מחרחר ריב המרבה לרכל, הם דברים המרגיזים את הזולת תוך כדי שהם חודרים עמוק פנימה אל הלב והכליות של השומע והם פוגעים ברגשותיו כמהלומות.

"גם מתרפה במלאכתו, אח הוא לבעל משחית" - גם עובד המתעצל במלאכתו הוא שותף לקלקול והשחתה, כי העצלות מביאה לידי הפסד. מכאן, שחוסר עשייה בשעת העבודה היא רשלנות פושעת.

מסקנה:

בכל עניין יש לנקוט בחכמה ובתבונה. יש לחשוב היטב, בכובד ראש ובשיקול דעת, על כל עשייה ועל כל דיבור - כדי ליצור השתלשלות חיובית במישור האישי והחברתי.

פסוקים י-יט

י מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב. יא הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּיתוֹ. יב לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. יג מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה. יד רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה. טו לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת. טז מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ. יז צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ יבא [וּבָא] רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ. יח מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד. יט אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז ומדונים [וּמִדְיָנִים] כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן. (משלי יח, י-יט)

" מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה', בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב " - ה' הוא כמגדל פנימי מבוצר ומוגן עבור הצדיק ההולך בשם ה'. בכוחו של הצדיק להילחם באויביו ולנצח, תוך שהוא נשגב וחזק יותר מהם. הוא מלא ביטחון בה' והדבר נותן לו עוז רוח וגבורה.

" הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ, וּכְחוֹמָה נִשְׂגָּבָה בְּמַשְׂכִּתוֹ " - העשיר בוטח בעושרו והוא רואה בו חומה חזקה המקושטת באבנים מצויירות.

"לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" - כלל הוא: הגאוה היא הנאה רגעית, המביאה אסון. בעוד שהענוה, כמידה של שיפלות ונחיתות, מביאה כבוד.

"מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע, אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה" - מי שממהר להשיב תשובה בטרם שמע את כל השאלה, עושה מעשה שטות ותהיה לו בושה משומעי תשובתו הנחפזת. מיותר לומר שלהשיב תשובה לפני שמבינים את השאלה, זה גם לא מוסרי והוגן כלפי השואל.

"רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה" - אדם אמיץ וגיבור, חדור אמונה ומוטיבציה, ידע לנסות להתגבר על מחלתו הגופנית בעזרת מצב רוח חיובי של שמחת חיים. אבל אם רוחו עצובה והוא מדוכא, מי יוכל להרים ולשאת את מצב רוחו הירוד, כדי שיתגבר על מחלתו? הדבר תלוי לא מעט באדם עצמו, עליו לשאוף, לייחל, להאמין, להתפלל ולרצות לחיות.

"לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת, וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת" - לאדם נבון, בעל רגש ומצפון, יש את הכלים הדרושים כדי לקנות דעל וללמוד מן החכמים. יתר על כן, החכמים עצמם מבקשים כל העת להוסיף דעת על דעתם, כי הם פועלים בהגיון ומעוניינים להחכים עוד. החכמה, אם כן, היא סגולת האדם הנבון, אשר יודע להעריך את התבונה שהתברך בה מאת ה'.

"מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ, וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ" - מתנות שאדם נותן מרחיבות את דרכו, המוליכה אל הגדולים ופותחת בפניו דלתות להצלחה. אולם יש להיזהר כי זה שוחד. יש להגיע לאנשי מפתח בתחומים שונים באופן טבעי, ללא מתן תמריצים כספיים או שווי כסף.

"צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ, וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ" - הטוען הראשון לפני שופט נראה כצדיק ואמין אך כאשר נשמעים הטיעונים של בעל דינו ומתקיימת חקירה נגדית מקבל השופט אינדיקציה לגבי מי דובר אמת מבין שניהם.

"מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל, וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד" - כאשר אין דרך להכריע מי זכאי, הטלת הגורל תבטל את המדון (הריב), תכריע את הכף ותבטל את המאבק המשפטי.

"אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עוז, וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן" - במחלוקת בין אחים, על מי שפשע להיפרד מ"קרית עוז" ולעזוב את בית נחלת אביו, שהרי אחים הם לדאבוננו אנשי ריב ומדון והם נפרדים אחד מן השני ונסגרים כמו "בריח ארמון" שהוא חזק מאוד.

מסקנה:

יש להתנהג בחכמה, בתבונה, בענוה, בביטחון, באהבה וביושר ומכאן להגיע לכבוד מתוך ברכה והצלחה.

פסוקים כ-כד

כ מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע. כא מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ. כב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה. כג תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת. כד אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח. (משלי יח, כ-כד)

"מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ, תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע" - בלשון פיוטית מושאלת, מתוארת ההשלכה לחיוב או לשלילה של מוצא פי האדם. המלים היוצאות מפי האדם הן כמו פרי ותבואה, שמהם ניזון האדם ובטנו שבעה. הדיבור הוא כמו מזון, הן לחיוב והן לשלילה.

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" - לא מדובר כאן בלשון ספציפית אלא בכל לשון, של כל אחד. ה"מוות" בפסוק זה קודם ל"חיים", היות שלבנות זה מאוד קשה - בעמל, שקידה ויגיעה, ואילו להרוס זה קל מאוד ובזמן קצר ביותר. שהרי, לקלקל זה קל ולתקן זה קשה ואם בכלל. לכן הדגש כאן הוא מבחינת הזהירות - שעל האדם לחשוב היטב היטב לפני שמוציא הגה מפיו ועליו להיזהר שלא יוציא מיידית מפיו כל מילה שירצה. לדיבור, ואף לחיובי, יכולה להיות חלילה השלכה שלילית אצל מי שלא אוהב את הדובר מחמת קינאה. האדם בדיבורו עלול להכשיל את עצמו, על כן מוטלת עליו החובה הכדאית להיות אחראי ולא לומר כל אשר חפץ. ואכן "ואוהביה יאכל פריה" - מי שיקפיד על לשון נקיה וחיובית וידבר בחכמה ובתבונה, יהנה מדבריו כמו שנהנה באוכלו פרי טעים ובשל.

"מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" - בעולמנו, עולם העשיה, אדם שחיפש אשה טובה ומצא אשה כלבבו, מצא טוב ויש לו נחת. יותר מכך, הוא מצא את רצון ה' וקיבל ברכה מאת ה'. המלה "טוב" מתקשרת למלה "חיים" שבפסוק הקודם - אדם שמצא טוב באשה טובה, מתאימה וראויה לו, זכה בחיים טובים, נטולי חיכוכים מיותרים.

"תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ, וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" - העושר לעתים משפיע על עוצמת הדיבור וסיגנונו. דרכו של האדם דל האמצעים לדבר בתחנונים, גם כאשר איננו נצרך. לעומתו, העשיר - דיבורו נועז וישיר, בלי מורא ופחד, כי יש לו ביטחון כלכלי בהונו.

"אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ, וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח" - חבר אמיתי, בלב ובנפש, יש לעתים רק אחד. אדם הרוכש לו חברים רבים, זה לעתים גורם לו לשיברון לב ולאכזבה. בעוד שהוא יכול לזכות בחבר אחד שאוהבו בלב ונפש והוא דואג לו, קרוב אליו ואיכפת לו ממנו יותר מאשר אחיו, בנו או הוריו. המלבי"ם - ר' מאיר לייבוש (רוסיה, המאה ה-י"ט) מביא בפירושו בשם המחקרים, שהקונה אוהבים רבים אפילו אחד אין לו. כי מציאות החיים מקשה על האדם להתמקד בפריטים רבים ולכן עליו להצטמצם באחד, באיכות וביעילות.

מסקנה:

על האדם להיזהר היטב בדיבורו ובמעשיו. יש לדבר בלשון נקיה, אמיתית ועדינה ולהיזהר ביותר לא לפגוע בזולת וגם לא בעצמו. יש להשתדל בעשיה, בתבונה וביעילות, כאשר האדם מכלכל את מעשיו לטווח ארוך. יש לחשוב היטב לפני דיבור או עשיה, כדי להגיע ולזכות בברכה והצלחה, לחיים טובים ונעימים.


<< · אברהם גוטליב על משלי · יח · >>