אברהם גוטליב על משלי יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אברהם גוטליב על משלי · יט · >>

פסוקים א-ה

א טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל. ב גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא. ג אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ. ד הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד. ה עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט. (משלי יט, א-ה)

לפנינו תיאור של ארבעה טיפוסי אנשים, עם המלצה להתחבר לראשון שבהם: רש תמים, עיקש שפתיים (כסיל), בלא דעת נפש (חסר רגש), אץ ברגליים (פזיז).

"טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ, מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל" - כדאי, רצוי ומומלץ להתחבר ולהתיידד עם אדם "רש", דל אמצעים, שהולך בדרכי תום ויושר והוא שלם ואמיתי במעשיו. עדיף לאדם להתיידד עם רש מאשר עם אדם שהוא "עיקש שפתיים", האוחז בדרכי מרמה וכזב, והוא למעשה כסיל חסר תבונה, שלא הולך בדרך הישר והטוב.

"גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" - לא טוב להתחבר ולהתיידד גם עם איש שאין לו "דעת נפש", איש חסר רגש ומצפון כלפי עצמו וכלפי הזולת - איש קר, אדיש ולא אִכפתי. טיפוס נוסף שלא רצוי להתחבר אליו הוא "אץ ברגליים" - אדם נמהר ונחפז ואיננו מיושב בדעתו, רץ לעשייה והוא חוטא בשל כך וגורם לכישלונו.

"אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" - אדם העושה מעשי שטות חסרי הגיון בסיסי, הוא כסיל חסר תבונה, הגורם בטיפשותו להימנע מללכת בדרך הנכונה. יתר על כן, במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא כועס על ה' - כאילו הוא גרם לו להיכשל. הכסיל מתעלם מן העובדה, שבעולמנו החומרי, עולם העשייה, עלינו לחשוב היטב ולעמול כדי להגיע להישגים ואינו לוקח אחריות על מעשיו.

"הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים, וְדָל, מֵרֵעֵהוּ יִפָּרֵד" - האדם מטבעו נמשך לבעלי היכולת, לכן אנשים רבים נוטים להתחבר עם אנשים אמידים, בעלי הון. עושרו של האדם מרחיב את מעגל ה"חברים" שלו. אך האמת היא שחברות כזאת איננה חברות אמיתית. זו בעצם "אהבה שתלויה בדבר" - בעושר, שהם מסתופפים סביבו. לעומת זאת, האיש הדל הוא בודד, אפילו החבר היחיד שהיה לו נפרד ממנו. הציבור נוטה לחשוש מאנשים חסרי אמצעים ונמנע מאוד מלהתחבר איתם, בדרך כלל.

"עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט" - עֵד שקר, המעיד עדות כוזבת פרי דמיונו, לא יהיה זכאי בדין ולא יימלט מעונשו על שפיכת הדם הרוחנית-נפשית של רעהו. ה' יעניש אותו, כאשר השקר יצא לאור ויתגלה לעיני כל - כדברי האימרה: "לשקר אין רגליים".

מסקנה:

יש להתחבר אך ורק לאנשים טובים, ישרים ואמיתיים, שאין להם יותר מידי עושר ונכסים, כדי שהחברות תהיה אמיתית ולא תהיה תלויה בשיקולים זרים. אדם טוב, שמומלץ להתחבר עמו, הוא אדם חכם ונבון, צנוע, בעל רגש ומצפון, שיש לו אחריות על מעשיו. עליו להיות דובר אמת בפיו ובלבבו, שקול וחושב לפני המעשה. שהרי, דרך הישר והטוב היא דרך חיובית, שעניינה עשיית מעשים טובים כחובה מוסרית-ערכית, שהיא זכות גדולה.

פסוקים ו-י

ו רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן. ז כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים לא [לוֹ] הֵמָּה. ח קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב. ט עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד.

י לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים.
(משלי יט, ו-י)

"רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב, וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן" - אנשים רבים - הנדיב, הרש וחבריהם, נוטים לפנות בבקשות של סיוע אל אדם נדיב הנותן מתנות. כל אחד רוצה להיות חבר של נותן מתנות.

"כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ, אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ, מְרַדֵּף אֲמָרִים לא (לוֹ) הֵמָּה" - הרש, דל האמצעים, אפילו אחיו שהוא עצמם ובשרם שונאים אותו וכן גם קרוביו שהוא רואה אותם מבחינתו כמו אחיו. כל שכן, על אחת כמה וכמה, חבריו אוהביו התרחקו ממנו. כל אדם מבין יודע שלבטוח ברש נטול אמצעים זה להיות "מרדף אמרים" - רודף אחרי דברים והבטחות "לו המה", רק דברים יהיו לו, רק דיבורים בעלמא. או "לא המה" (לפי הכתיב) הדברים לא יתקיימו ולא יועילו.

"קֹנֶה לֵּב אֹהֵב נַפְשׁוֹ, שֹׁמֵר תְּבוּנָה לִמְצֹא טוֹב" - לשון קצרה. מי שקונה לו (רוכש לעצמו) חבר עם לב טוב ותבונה, הוא אוהב נפשו - אוהב את עצמו. וכן, מי ששומר על חברו שהוא איש התבונה שלא יתרחק ממנו, יצליח להשיג את הטוב. בדרך כלל, כשמתחברים לאדם טוב יוצאים נשכרים.

"עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה, וְיָפִיחַ כְּזָבִים יֹאבֵד" - יש לדבוק באמת כדי להצליח בחיים ולא להינזק. זו אותה אמירה כמו בפסוק: "עד שקרים לא ינקה, ויפיח כזבים לא ימלט", אלא רק באופן אקטיבי. שם נאמר, שהמעיד עדות שקר כוזבת, פרי דמיונו, לא יימלט מעונשו. כאן, בפסוקנו נאמר, שאדם זה "יאבד" - עונשו יהיה אבדון - אי קיום, מוות.

"לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג, אַף כִּי לְעֶבֶד מְשֹׁל בְּשָׂרִים" - שבח המתינות והאיפוק. לכסיל חסר התבונה, אף שנולד להורים עשירים בעלי אמצעים, לא מתאים חיי פינוק של תענוגות ותפנוקים. זה לא יאה ולא נאה בשבילו, כי הוא לא מבין את הטוב שבדבר, את ההנאה שבצד חיים אלה. כל שכן, על אחת כמה וכמה, שלא יאה ולא נאה לעבד למשול במי שמשל בשלטון כי הוא נחות מאנשים כאלה. בדיבור יש שכבות, אמידות ולא אמידות או אמידות פחות. על כן, על כל אדם להבין את עצמו ואת דרגתו בציבור ולהתחבר למתאים לו ולנהוג במתינות ולא לקפוץ לדרגה לא מתאימה. על כל אחד למצוא מקומו.

מסקנה:

כדאי ומומלץ להתחבר ולהתיידד עם אדם שהוא בן אדם, שיש לו לב, מצפון ורגש וגם תבונה, שהיא יישומה המעשי של החכמה. על אדם זה להיות ישר, כנה ואמיתי בלב ונפש. בדרך זו ניתן להשיג חיים טובים מתוך חיוב, שקט ושלווה.

פסוקים יא-יז

יא שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ וְתִפאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע. יב נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ. יג הַוֹּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה. יד בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵיְהוָה אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. טו עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב. טז שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ בּוֹזֵה דְרָכָיו יומת [יָמוּת]. יז מַלְוֵה יְהוָה חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. (משלי י‏ט, יא-יז)

"שֵׂכֶל אָדָם הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ עֲבֹר עַל פָּשַׁע" - על האדם הנבון לנהוג באיפוק. לאדם יש שכל - תבונה, כך שברצונו הוא יכול להאריך את כעסו, להתאפק מלהגיב ולעבור על מידותיו הרעות ולבטלן. כלומר, תפארתו של האדם לעבור על פשע - להעלים עין ולא להשגיח בפשע שפשע חברו כלפיו. כבר נאמר במסכת יומא (דף כ"ג, ע"א): "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

"נַהַם כַּכְּפִיר זַעַף מֶלֶךְ, וּכְטַל עַל עֵשֶׂב רְצוֹנוֹ" - זעם המלך הוא כשאגת האריה החזק, המעוניין בטרף ומטיל בשאגתו אימה ופחד על החיות, ואילו רצון המלך הוא כמו טל היורד בנחת מן השמים על העשב וכל הצומח ומביא ברכה לכל. בהתנהגות זו המלך רצוי לנתיניו - הוא מרתיע בעת הצורך ומיישם את רצונו בתבונה וביעילות.

"הַוֹּת לְאָבִיו, בֵּן כְּסִיל, וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה" כשם שבן כסיל לא מהווה נחת להוריו, כך גם מריבות האשה לא גורמות נחת. צער ושיברון לב גורם הבן הכסיל, חסר התבונה, להוריו בהתנהגות ובדיבור. מריבות האשה המשולות ל"דלף טורד" - למים הדולפים דרך הגג הביתה ללא הפסק והורסים את הבית.

"בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת, ומה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" - בית ונכסים עשוי האדם לקבל בירושה מאבותיו, מה שאין כן בעניין אשה משכלת, בעלת חכמה, העושה מעשיה בתבונה שהיא למעשה ברכת שמים.

"עַצְלָה תַּפִּיל תַּרְדֵּמָה, וְנֶפֶשׁ רְמִיָּה תִרְעָב" - החריצות, היושר ושמירת המצוות שומרות את נפש האדם ומגינות עליו, שהרי העצלות מביאה לתרדמה מרוב שעמום וחוסר עניין. אדם לא הגון העושה מלאכתו רמייה, ירעב ללחם ואין הוא זוכה לברכה והצלחה בעמל בלתי הגון.

"שֹׁמֵר מִצְוָה שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, בּוֹזֵה דְרָכָיו יָמוּת" - מי ששומר את מצוות ה' ועושה מעשים טובים, הוא שומר את נפשו. לעומתו, מי שחלילה בז ומזלזל בדרך הטובה ועושה רע, ימות טרם זמנו. מפסוק זה ניתן ללמוד שהמתעצל ואינו עובד, עובר על מצוות ה'.

"מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" - מי ש"חונן דל" נותן לו מתנות חינם שלא על מנת להחזירן, הוא מלווה לה', כי לא ברור אם הדל יפרע את חובו בעתיד אך ה' יגמול לנותן טובה בזכות מעשהו הטוב לזולת.

מסקנה:

המתינות והאיפוק מהוות מצרך חיוני כמתכון לחיים טובים, נוחים ושלווים, מתוך תבונה ויעילות. הרצון צריך להיות הגיוני, בניחותא, כדי שיוכל להתקבל ולהתממש. התבונה היא מתנת שמים, המסבה עושר ואושר לזוכה בה עלי אדמות, ונחת לאדם ולקרוביו. בעוד שנחלת אבות עוברת בירושה, אשה משכלת טובה היא זכייה עילאית, מתנת שמים, שלא כל אחד ראוי לה. שמירת המצוות וקיומן מסגלת את האדם לסדר בחיים, מתוך חריצות, יושר וכנות, ולאכפתיות כלפי הזולת ובמיוחד לאדם הנזקק. לדעת לתת כפי מידת האפשר, מתנת חינם שיסודה אהבת חינם המביאה לברכת ה'.

פסוקים יח-כה

יח יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ. יט גרל [גְּדָל] חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף. כ שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ. כא רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם. כב תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב. כג יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע. כד טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. כה לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת. (משלי יט, יח-כה)

לפנינו עצות שונות לדרכי חינוך בנים על פי אופיים.

"יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ" - עליך להעניש את בנך ולייסרו בתבונה ובחכמה, בדברי מוסר ובשלילת הנאות כלשהן, כי יש תקווה שבאמצעות השליטה הוא יכנס למסגרת החיובית מתוך יראת העונש וייטיב דרכיו. אבל אל תגרום לו ייסורי מוות, שלא תהרוג אותו באלימות פיזית ואף לא באלימות מילולית שתייאש אותו וישים חס ושלום קץ לחייו.

"גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ, כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף" - אם הבן חלקו בחיים כעסן, הנוטה בנקל להתרגז ולכעוס, עליך האב להענישו ולשומרו בתלם. כי אם תציל אותו מהעונש החינוכי ותוותר לו, הוא ינצל זאת לרעה ויוסיף במעשיו השליליים.

"שְׁמַע עֵצָה וְקַבֵּל מוּסָר, לְמַעַן תֶּחְכַּם בְּאַחֲרִיתֶךָ" - זו הזהרה חינוכית לבן, שמע את דברי ההדרכה וקבל מוסר. הסק את המסקנות הנדרשות לתיקון ושיפור התנהגותך, כאשר התכלית - המטרה - שתנהג בחכמה, בסופו של דבר, גם אם לא נהגת כן עד עתה.

" רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" - כלל הוא: האדם מתכנן בלבו תוכניות שונות אבל רק מה שה' יחליט, יתקיים. מוחו של האדם מוצף מחשבות אישיות אך עליו להשתמש בתבונתו כדי לקבל את עצת ה', שהרי כל תוכניותיו ומחשבותיו עלולות להתבטל אם לה' יש תוכניות שונות בעבורו.

"תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ, וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב" - האדם מתאווה ושואף בכל מאודו להראות לזולת ולרבים שהוא איש חסד, העושה מעשי חסד ובכך הוא נדמה לה', שהוא "רב חסד ואמת" (שמות ל"ד/ו'). החסד במקרא הוראתו: נאמנות האדם לאיש בריתו באמצעות עשיית מעשה טוב, לפנים משורת הדין והמנהג, מכל הלב ומתוך אהבת חינם ורחמים. אך לפעמים, מתוך רצון לעשות חסד, אדם מבטיח לעשות דברים שהם מעל ליכולתו ואז הוא הופך ל"איש כזב", איש שמאכזב. לכן טוב איש רש, דל אמצעים, הנאמן לבריתו ולאיש בריתו מאשר איש כזב, המבטיח הבטחות שווא.

"יִרְאַת ה' לְחַיִּים, וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע" - התנהגות זהירה, הולמת וראויה מתוך יראת ה', מעניקה למיישמים אותה חיים טובים. הוא תמיד ישבע כל טוב כאשר הרע לא יפקוד אותו. הוא יידע להישמר מן הרע ולדבוק בטוב.

"טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה" - בגנות העצלות, מי שמתעצל מפסיד. העצל הרעב שולח ידו אל הצלחת אבל טומן אותה בה, משהה אותה שם. עצלותו כה גדולה כך שקשה לו להשיב את ידו אל פיו עם המזון, כתכלית המתבקשת מלכתחילה.

"לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת" - אם תייסר ותעניש את הלץ אפילו בהכאה, זה לא יועיל כי הוא יזלזל גם בעונש ולא ילמד ממנו. אולם הכאת הלץ תוכל להועיל כאשר הפתי יראה זאת וילמד עורמה במובן החיובי: זהירות ופיקחות. אולם אם בנך נבון, תוכיח אותו כי הוא יקשיב ויפנים, יבין ויוסיף דעת, הוא ילמד לקח ויסיק מסקנות מעשיות ונבונות


<< · אברהם גוטליב על משלי · יט · >>