לדלג לתוכן

משנה אבות ג יד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף אבות פרק ג משנה יד)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה יד | >>

הוא היה אומר, חביב אדם שנברא בצלםמד.

חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט), כי בצלם אלהים עשה את האדם.

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.

חבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד), בנים אתם לה' אלהיכם.

חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה.

חבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדהמה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד), כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם.
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, ו):
כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, א):
בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.
חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם,
שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, ב):
"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם,
תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ".

הוא היה אומר:

חביב אדם - שנברא בצלם,
חיבה יתרה נודעת לו - שנברא בצלם,
שנאמר: "כי בצלם אלוהים, עשה את האדם" (בראשית ט ו).
חביבין ישראל - שנקראו בנים למקום,
חיבה יתרה נודעת להם - שנקראו בנים למקום,
שנאמר: "בנים אתם לה' אלוהיכם" (דברים יד א).
חביבין ישראל - שניתן להם כלי שבו נברא העולם,
חיבה יתרה נודעת להם - שניתן להם כלי שבו נברא העולם,
שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו" (משלי ד ב).

הוא היה אומר, שהודעת מה שהטיבו לו שיעור הטובה היא הטבה אחרת. כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש מבני אדם על דרך רחמנות, ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו, מפני שהוא נבזה בעיניו:


חבה יתירה נודעת לו – רמב"ם פירש: חבה יתירה הראה הקב"ה לאדם, שהודיעו ואמר לו: ראה שבראתיך בצלם. שהמטיב לחברו ומודיעו הטובה שעשה עמו – מראה חבה יתירה, יותר משאילו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו.

ויש לפרש חבה יתירה נודעת להם – חבה גלויה ומפורסמת, שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום [ברוך הוא] עם האדם, אלא אף חבה גלויה וידועה לכל.

שנאמר כי לקח טוב – כל מעשה בראשית, שנאמר (בראשית א י ועוד): "וירא אלהים כי טוב", לא נברא אלא בשביל התורה שנקראת "לקח", כמה דאת אמר (דברים לב ב): "יערוף כמטר לקחי".

חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה וכו' שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם – פירש רש"י: חביב אדם שנברא בצלם לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. עד כאן.

ובכל אדם אמר רבי עקיבא, וכמו שהוא הראיה שממנו הביא, שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם. ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם, אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפרק ח מהלכות מלכים (הלכה י), וזה לשונו: צוה משה רבינו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל – יהרג. והמקבל אותם – הוא הנקרא "גר תושב" בכמה מקומות... כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן – הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו ע"ה מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת – אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם, ולא (צ"ל אלא) מחכמיהם. עד כאן לשונו.

ומעתה אני תמה: למה זה רחקה הדרך מן המפרשים, ולא רצו ללכת בה, לפרש דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז"ל: "אתם קרויים אדם" וכו' – והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם, ובפירוש הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני – זו הדרך דרך סלולה ומרווחת, כי בא רבי עקיבא להיישיר לכל באי עולם, כאשר נצטוינו מפי משה רבינו ע"ה, כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטוינו – כל שכן בכפיית דברים, להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם: יזכרם לטובה, ושהם חביבים שנבראו בצלם. להורות נתן בלבם, כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא צוה, כדברי הרמב"ם, דהואיל שחבבו לבראו בצלמו. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו, כפירוש רש"י.

והשתא אתי שפיר דנקט להך קרא, אף על פי שיש כמה מקראות הקודמים אליו, שנאמר: "נעשה אדם בצלמנו". אבל זה המקרא – הוא שנאמר גבי המצוות שנצטוו בהם. לכך הביא לזה הכתוב, שכן אמרו השם יתברך בטעם המצוה אשר צוה אותם: "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ולבני נח נאמר הכתוב, ולבני נח אמר רבי עקיבא דבריו הללו.

ואתי נמי שפיר שאמר "שנברא בצלם", וחסר הנסמך שהוא "אלהים" הנאמר בכתוב, ואילו גבי בנים אמר שנקראו "בנים למקום". והיינו טעמא: שזו גם כן מדברי התוכחה, להוכיחם ולומר שהם נבראו בצלם, ובאיזה צלם נבראו? בצלם אלהים, כאומר שהבריאה היתה בצלם אלהים. אבל הואיל ואינם מקיימים מצותיו – ואף על פי שאם מקיימים אינם מקיימים מפני אשר צוה אותם אלהים – הנה הם חסרים מתואר "צלם אלהים".

ועוד: מענין "צלם" בעצמו, שהוא כפירוש הרמב"ם בתחלת ספר המורה, שהוא ההשגה השכלית אשר בו יתייחד האדם, ונתעצם באמתת מה שהוא. והנה תכלית ההשגה השכלית הזאת הוא ידיעת האלהים, כפי האפשר הכח האדם והשגתו. ולפיכך נתחכם החכם השלם הזה, שלא אמר אצלם "בצלם אלהים", לפי שהם חסרים באמת מידיעת אלהים. והכתוב שאומר "בצלם אלהים עשה" – לומר שבן נבראו, שהיא היתה כונת הבריאה באדם שיהא לו השגה שכלית, מגעת לידיעת אלהים. אבל לפי שבאמת לא ידעו ולא יבינו, ובחשיכה יתהלכו, ולא יצאה הכונה אל הפועל – מן הראוי שיאמר שנבראו "בצלם" ולא "במלם אלהים", אחרי שהכונה, שהיא השגת אלהים – לא נשלמה, ואין בהם אלא הכנה בלבד. ואותו ראוי להקרא "צלם", בלתי הנסמך שהוא אלהים. זה נראה לי בפירוש רבי עקיבא.

ולפי זה מדוקדק יפה המשנה שאחר זו: "הכל צפוי" וכו', כמו שאבאר שם בסייעתא דשמיא. ועוד: שגם בזה יש גם כן חבה יתירה נודעת בישראל, שאף על פי שכבר חבבם כמו לכל אדם בצלם אלהים אשר עשהו בו – אף על פי כן לא זז מחחבן עוד ביתר שאת ויתר עז: שנקראו "בנים למקום", וזה שאת ומעלה יתירה; וב"כלי חמדה" – היא התורה אשר נתן להם, וזהו עוז, כענין שנאמר (תהלים כט): "ה' עוז לעמו יתן" [שדרשוהו ז"ל בפרק פרת חטאת (בזבחים דף קט"ז) על התורה].

שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם – ולא הביא מקרא "בני בכורי ישראל" (שמות ד), שהוא קודם, לפי שאותומקרא אפשר לפרשו על אותו הדור בלבד שרצה להוציאם ממצרים – הם שחבבם להוציאם ממצרים וקראם "בני". ומנלן לדורות הבאים? לכן הביא זאת המקרא שנאמר אצל מצות שנצטוינו בה לדורי דורות על עולם, חוק נתן ולא יעבור, "לא תתגודדו" וגו' – שהם חובות הגוף הנוהגים בכל מקום ובכל דור ודור, וקראם "בנים". כך נראה לי.

ובמדרש שמואל פירש בשם החסיד ז"ל שלכך הביא זה המקרא, לפי שבו הודיע לישראל בעצמם שהם בנים, שמו שכתוב: "בנים אתם" וגו'. וכן לעיל: "בצלם אלהים עשה את האדם" – הודיע לבני האדם בעצמם. וכן לקמן ל"לקח טוב נתתי לכם". עד כאן.

וזה יצדק לפי פירוש הרמב"ם ב"חבה יתירה נודעת". אבל לפי פירוש הר"ב, דלא דייק "נודעת להם" אלא "נודעת", כלומר: "גלויה לכל", אין הראיה מצד שנאמר להם, אלא שנגלה ומפורסם לכל באי עולם – יצדק יותר מה שפירשתי.

כלי חמדה – היא התורה שנקראת "חמדה", כמו שכתוב (תהלים יט): "תורת ה' תמימה" וגו'. וכתוב בתריה: "הנחמדים מזהב ומפז רב". כך פירש במדרש שמואל בשם הר"ר ישראל ז"ל. ולי נראה שלכך קראה בכאן "כלי חמדה" – לפי שמדבר שבה נברא העולם. ובבריאת העולם נאמר "חמדה", כמו שתקנו חז"ל בברכת שבת לומר "חמדת ימים אותו קראת". וטעמיה מתרגום ירושלמי, דמתרגם "ויכל": "וחמיד", והכונה שתכלית הבריאה וכללה – נחמד בעיניו יתברך. ולכן אמר עליהם "כי טוב". והיינו דפירש הר"ב: "כי לקח טוב" – שהיא הבריאה, שנאמר בו "כי טוב". ולפי שהטוב שייך בדברים הגשמים, והחמדה הוא יותר קרוב אל הדברים השכלים, שהחמדה הוא בנפש – לכך לא קראה "כלי טוב", כמו שנאמר בבריאה "כי טוב", אבל קראה "כלי חמדה". ומקרא מלא הוא זה, שנאמר (בראשית ג): "כי טוב העץ למאכל" וגו' "ונחמד העץ להשכיל". הרי שהטוב נאמר אצל אכילה גשמית, והחמדה נאמרה אצל השכלה.

(מד) (על המשנה) חביב אדם כו'. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. רש"י. ובכל אדם אמר ר"ע וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח ולא לבני ישראל לבדם. ועתוי"ט שהאריך:

(מה) (על המשנה) כלי חמדה. היא התורה שנקראת חמדה. שנאמר תורת ה' תמימה, וכתיב בתריה הנחמדים מזהב וגו'. מד"ש. ועתוי"ט:

שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם: שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:    כתב הרי"א ז"ל בס"א ליתא הני תרי שנאמר וכו' ועוד ראיתי שמחק מלות חמדה. וגם ברישא גרסינן כלי שבו נברא העולם. [הגהה מצאתי שפי' החכם הר"ר טוביה הלוי ז"ל בפ' בראשית דף י"ז ע"ב וז"ל צריך להבין הכפל גם השנוי שבתחלה אמר צלם סתם ואח"כ אמר בצלם אלהים גם למה לא הביא ראיה מפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו אכן ר"ל מ"ש בפי' הפסוק כי חבה אחת לאדם שנברא בצלם שלו החקוק בתורה מ"ע במספר אבריו ומל"ת במספר גידיו וזהו שאמר חביב אדם שנברא בצלם ירצה בצלם שלו החקוק בתורה שבזה יתן אל לבו להחיות את עצמו בכל מצות התורה ועוד חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים להיות כאלהים כביכול בורא עולם בתורה ובצירוף אותיותיה וכמ"ש רז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נברא שמים וארץ אם כן נודע לו שנברא בצלם אלהים דומה לבורא וכחו בפיו להיותו שותף במעשה בראשית שהוא מעמיד העולם ויכול לשנות הטבע אל כל אשר יחפוץ לכן אמר הפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם לפי שפסוקים הקודמין לא נודע לאדם כי אם דברי התורה הם אכן פסוק זה נאמר לאדם באזהרה על ש"ד שופך דם האדם באדם דמו ישפך ונתן טעם לדבר למה לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו יען כי בצלם אלהים עשה את האדם ויכול היה זה האדם להיות צדיק ויברא עולמות חדשים או יקיים העולם בזכותו דומה לבוראו וזה שהרגו הרג עולם מלא לכן אינו דומה למכה בהמה ישלמנה כי אם דמו ישפך שזה היה מחיה את העולם בפיו ומעמיד כל העולם לכן לא יכופר בממון כי אם בדם שופכו א"כ מעלת האדם גדולה להיותו כאלהים בורא עולם בכח תורה בפיו ואם הוא רשע למות אפשר יעשה תשובה אם לא הרגו הרי ב' חבות לאדם. אחד שנברא בצלם שלו החקוקה בתורה וא' להודיעו שהוא דומה לבוראו כמש"ה והלכת בדרכיו ע"כ. ופי' החכם השלם הר"ר טוביה הלוי ז"ל בספר חן טוב בהקדמתו דף ג' ע"ב וז"ל למה אמר ב' פעמים חביבין וכמדומה הכל אחד אמנם החבה הראשונה היתה שניתן להם כלי חמדה שחמדוה המלאכים ואמרו ה' אדונינו תנה הודך על השמים ולא ניתנה להם כ"א לישראל הרי חבה אחת. והב' להודיעם דבר גדול שנותן להם הכלי חמדה שבו נברא העולם ומסרו בידם ורשותם שגם הם יכולים לברוא עולם חדש אם ירצו כי הכלי שבו נברא העולם ניתן בידם לעשות בו כרצונם ע"כ. ובסוף פ' עקב דף רפ"ט ע"ג דקדק עוד אמאי קתני כלי חמדה ולא קתני חמדה כמו שקראוה המלאכים לפני הקב"ה חמדה גנוזה ועוד אמאי קראה כלי חמדה ולא כלי נחמד ופי' שרוצה לומר כלי המביא לידי חמדה לעבוד את ה' והאריך שם שני פירושים ע"ש]:

יכין

הוא היה אומר חביב אדם:    נ"ל דהאדם גרסינן דהיינו אפילו עכו"ם [כתוס' יבמות, דס"א א']. דהרי מדסיים בסיפא חביבין ישראל ש"מ רישא בכל מין האדם מיירי, ור"ל אפילו בעכו"ם. וכן הראיה דמייתי תנא מקרא דעשה את האדם, הרי בעכו"ם נמי מיירי, דלבני נח נאמר [וכמ"ש רתוי"ט], וגם מלך עי והחמשה מלכים שתלה יהושע, הורידם קודם הערב, ש"מ שגם לעכו"ם יש צלם אלהים:

שנברא בצלם:    היינו כח שכלי חפשי בעל בחירה, וזהו צלם אלהים, שכח בידו ית' לעשות כפי רצונו. משא"כ שאר הברואים שלמעלה ושלמטה ממדריגת האדם, כמלאכים ובהמות כולם מוכרחים במעשיהם:

חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם:    שהקב"ה הודיעו החבה שבראו בצלם אלהים:

בצלם אלהים עשה את האדם:    שאמר הקב"ה כן לנח, וגלה לו יקרת האדם, וזה מעיד על גודל החבה, עד שמודיעו שמחבבו כל כך, [משא"כ הנך קראי דבראשית שנאמר נעשה אדם בצלמינו וכו', כי בצלם אלדים עשה וכו'. אמר הקב"ה כו' שלא בפני שום אדם]. וכוונת התנא, דמשום כך יראה האדם להיטיב לכל, אפילו למי שאינו בן ברית, וכ"ש שלא יגרום לו נזק לגופו ממונו וכבודו, ולא יבזהו להלבין צלם אלהים המציץ מפניו:

חביבין ישראל:    שוב יותר מכל אדם:

שנקראו בנים למקום:    שכל האומות חביבין שיש בהן צלם אלהים ואעפ"כ כשירשיעו מאד אפשר שיסתלק מהן הצלם, וכמ"ש חז"ל [מגילה דכ"ח ע"א] דאסור להסתכל בפני אדם רשע, ש"מ דרוח הטומאה שורה עליו, כ"ש עכו"ם רשע. אבל ישראל מדנקראים בנים, אף כי פלחו לע'"ז [כקידושין ל"ו ע"א], ש"מ דאף שחטאו אכתי בחביבותא קיימי [כחגיגה ד"ה ב']. משום שדומין כ"י לאביהן, וא"א שיתטמא אצלם הצלם מכל וכל:

חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום:    שהודיעם שמחבבם כבנים:

בנים אתם לה' אלהיכם:    אבל מה שנאמר בני בכורי ישראל, רק לפרעה נאמר, ולא זכו לשמוע כן אז מאביהם:

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה:    נ"ל דר"ל חביבין אותן ישראל שניתן להם וכו'. ור"ל הת"ח שניתן להם במתנה התה"ק להתעסק בה. ונקט כאן ג' מיני חיבות שכל א' יתירה מחברתה, אומות, ישראל, ות"ח. ולפי גודל חביבות של כל א', כן יגדל יותר העונש של הנוגע בם. ונקראת התורה כל. חמדה, מדהיא כלי אומנות להשיג על ידה הצלחת הארצי והשמיימי, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך. והיא כל כך חמודה, שכל דבריה אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם. עד שכל האומות נוצרים וישמעאלים, אף שאינן מוצאין א"ע מחוייבים לשמור מצותיה, אפ"ה יחמדוה ויכבדוה ויקדשוה ויכירו אלהותה, ומי שמכחיש דבריה יכנוהו אפיקורוס בזוי ונמאס:

חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמרה שבו נברא העולם:    דבר זה סומך א"ע על המדרש רבה על הפסוק, ואהיה אצלו אמון דדרשוהו לשון אומנות. משל למלך שרוצה לבנות פלטין ורואה בדפטראות [אברים בל"א] שלו, ולפיהו בונה החדרים והפשפשין בהפלטין. כך כ"י הקב"ה נסתכל בתורה וראה איך יבנה העולם.

כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:    ר"ל כל טוב שיוקח בעולם, רק על ידה יושג, כמ"ש כי היא חייך ואורך ימיך. אם רק תורתי אל תעזובו, ר"ל, אם רק יקיימו כל חיוביה כפי רצונו ית' בלי שום חסרון:

בועז

פירושים נוספים



משנה פתוחה

פתיחה

המשך דבריו של רבי עקיבא.

משנה

הוא היה אומר:
חביב אדם שנברא בצלם.
חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם,
שנאמר (בראשית ט ב): "בצלם אלהים עשה את האדם".
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.
חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום,
שנאמר (דברים יד א): "בנים אתם לה' אלהיכם" וכו'.
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.
חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם,
שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו".

נוסח א פרק לט

רבי מאיר אומר: חביב אדם שנברא בצלם אלהים, שנאמר (בראשית ט ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם".

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד א): "בנים אתם לה' אלהיכם".

חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד ב): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי על תעזובו".

נוסח א פרק מד

חביבין ישראל שנבראו בצלם. אילו לא נבראו ולא נאמר להן – חביבין היו. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד א): "בנים אתם לה' אלהיכם". חביבין ישראל שניתן להם כלי שבו נוצר (האדם) [העולם]. אילו לא נבראו (לא) [ולא] נאמר – חביבין היו. חבה יתירה נודעת להם שנתן להם כלי שבו נוצר העולם, זו התורה, שנאמר (ישעיהו נא טז): "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך".

פירוש הרמב"ם (אבן תיבון)

הוא היה אומר שהודעת מה שהטיבו לו שיעור הטובה – היא הטבה אחרת. כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש מבני אדם על דרך רחמנות, ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו, מפני שהוא נבזה בעיניו.

רבינו יונה

הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם חבה יתרה נודעת לו... שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם – מפני שכפל הלשון, יש לנו לומר שכך פירושו: חביב אדם שנברא בצלם – כי אף לא יודע הדבר. אלא כי נברא אדם בצלם אלהים – אף על פי כן היה חביב לפניו, אחר שנברא בצלמו ובדמותו. וכשגלה לנו הדבר – חבה יתרה הודיענו.

חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חבה יתירה נודעת להם שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם – גם כי הכפיל כראשון.

חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם – זאת התורה, שכל העולם נברא בה, ושכל הנבראים לא נבראו אלא לקיימה. וכל הדברים אשר תחת השמים – כלם סבה לסבה לצרכי משמשי התורה. משל ליוצר כלי אומנותו, ובו עושה כל מלאכתו. כך התורה כליו של הקב"ה, ובו נברא כל העולם כולו.

חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו – וידיעת אלה הדברים הם לתועלת הגדולה לדביקות, אחר שנתגלה לנו כי האדם חביב לפניו מכל הבריות, כי בצלם נבראו. וישראל יודעין כי הן חביבין מכל שאר האומות, כי נקראו בנים למקום, ובחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, שמסיבתה נברא כל העולם כלו. על כל פנים יודעים אנחנו כי קרוב אלינו השם ית' וית'.

לא יחשוב האדם, אף כי יעשה הישר בעיני ה' ולא יחטא, שהוא קרוב אליו. ואתה יודע כי השגת האנוש מועטת, ואיננו שלם שיוכל להשיג אל הדבקות, ולא שידמה לו, וכי הוא רחוק ממנו לגמרי. חבה יתירה נודעת לו אם מזרע היהודים הוא.

ואין לו להיות בעיניו לא רשע בפני עצמו, ולא צדיק בפני עצמו. וזאת תהיה תורת האדם: לא להתרחק ולא להתקרב, והכל לפי רוב המעשה. כי אל הדבקות הגדול – איך יש בנו, ואין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמו שאמר ירמיהו ע"ה (ל כא): "והיה אדירו ממנו, ומשלו מקרבו יצא, והקרבתיו, ונגש אלי" – כשאני מקריבו – "נגש אלי". אבל אם אין אני מקריבו – "מי הוא זה אשר ערב את לבו לגשת אלי" (שם). ו"ערב" מלשון "ערבות".

מאירי

הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם, רוצה לומר: בצורה המונחת לו בטבעו, אשר בה נתעצמה אמיתת הווייתו, והיא השגה השכלית.

ואמר אחר כך: חיבה יתירה נודעת לו שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, כלומר: שלא הניח בטבעו להשיג עולם היסודות והגלגלים לבד, אבל גם השגת קצת הצורות הנפרדות, כמו שנודע לחכמים. או נפרש חיבה יתירה נודעת לו – שלא הוצרך בכל הבריאות אמצעות מלאך, רוצה לומר: שכל נפרד, רק בבריאת האדם. אבל בשאר הבריאות השפלות – נעשו בזולת אמצעות שכל נפרד, בעיבוד היסודות והתמזגותם לבד, ומהם בשאר סיבות מיוחסות לפמלייא שלו יתברך, אין בהם צורך לאמצעות שכל נפרד, רק במין האדם לבדו, כמו שנתבאר בספר החכמה.

וגדולי המחברים פירשו בקצת חיבוריהם במה שאמר חיבה יתירה נודעת לו וכו', שהודעת שיעור ההטבה למי שהטיבו לו – היא הטבה אחרת. פעמים יגמול אדם טובה לאיש אחד טוב מצד מעלתו, או מצד רחמנותו, ולא יודיענו שיעור מה, מצד שאינו נחשב בעיניו על שיזקין עצמו להודעתו. ועל גלגול דבר זה אמר עוד: חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, רוצה לומר: שהשפיעם מן השכל הנאצל מאתו יתברך, על הדרך שהאב מפשיע לבן. ואמר חיבה יתירה נודעת להם – שנתפרסמה החיבה עד שבתורה קראם כן, שנאמר (דברים יד א): "בנים אתם", וכו'. ולכלול הכונה שהיא אמנם לענין שלימות החכמה המונח בטבעם, אמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, כמו שביארנו באומרם ז"ל. מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובונה את העולם.

מחזור ויטרי

חיבה יתירה נודעת לו – כלומר: חיבה יתירה חבבו שנבראו בצלם אלהים עצמו.

נסוח כתב יד אחר: חיבבו שנברא בצלם בפני עצמו, שנאמר (בראשית א): ויקרא אלהים את האדם בצלמו" – בורר לו צלם בפני עצמו, ולא בצלם בהמות וחיות ועופות. וכל האומר בצלמו של יוצרו – חיישינן שמא מין הוא. כלי חמדה – תורה, שהיא כלי חמדה, שנאמר (משלי כ טו): וכלי יקר שפתי דעת. והשאר ליתא.

שנאמר כי בצלם אלהים – בצלם אלהים עצמו עשאו המקום. ואית דלא גרסי הא, דכיון דאין לצור דמיון ולא תמונה, מי שאומר כזה – חיישינן שמא מין הוא. ואף "כי בצלם" – אית מתרגם "ארי בצלמא ה' עבד", ולא "בצלמא דה'". ובעברי היקף גדול בצדין של "בצלם" לפיסק הטעם להבין פתרונו. כמו שפירשו בהכל חייבין בויעלו עולות. וכן נקוד: "כי בצ֕לם", "בצ֕לם".

הערה בנדפס על "ובעברי": ובעברי כן צריך לומר היקף גדול (הוא זקף גדול) כמו שפירשו (חגיגה ו ע"ב) בהכל חייבין בויעלו עולות (שמות כד): מר זוטרא אמר לפיסוק טעמים. עיין שם בפירוש רש"י, ועיין בספר נפש החיים שער א' מה שביאר בזה בדרך קבלה.

כלי חמדה – תורה, שהיא כלי חמדה, שנאמר: "ויקר מכלי חמדה".

הערה בנדפס: לא מצאתי מקרא כצורתו בתנ"ך. ואומר לא יערכנה, וגו' (איוב כח).

שבו נברא העולם – דכתיב (בראשית א א): "בראשית ברא אלהים", ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח): "ה' קנני ראשית דרכו". ואמר (משלי ח): "ואהיה אצלו אמון". אמרה תורה: אני הייתי כלי ומנותו של הקדוש ברוך הוא בתחלה, שבה נסתכל וברא את העולם, בברייתא דרבי אושעייא (מדרש בראשית רבה פרק א "אמר רבי אושעיה" וכו').

כי לקח טוב וגו' (משלי ד) – הרי שטובה ויפה לישראל. ואם לא שמקרא מבואר הוא – יש לנו ראיה מן התורה, שנאמר (דברים ל): "ראה נתתי לפניך החיים" וגו'. ועוד: "טוב" משמוע גדול וחשוב.

הערה בנדפס: "ראה נתתי לפניך החיים" – לשון הכתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים" וגו'.

מיוחס לרש"י (נדפס בש"ס)

חביב אדם שנברא בצלם – לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו.

(נוסח אחר:) חבה יתירה נודעת לו – כלומר: חבה יתירה חבבו שבראו בצלם עצמו, שנאמר, וכו'. וכל המפטפט ודורשו לצד אחר: "כי בצלם וכו' – נזרקה בו אפיקורסות.

פירוש כלי חמדה – התורה כלי גדול וחשוב הוא, שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ח ל): "ואהיה אצלו אמון". אמרה תורה: אני הייתי כלי אומנותו... וכו', שנאמר: "בראשית ברא אלהים" – ואין "ראשית" אלא תורה, שנאמר (משלי ח כב): "ה' קנני ראשית דרכו" וגו'.

מלאכת שלמה

שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם... שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו... – כתב הרי"א ז"ל: בספרים אחרים ליתא הני תרי "שנאמר" וכו'. ועוד ראיתי שמחק מלות "חמדה". וגם ברישא גרסינן "כלי שבו נברא העולם".

[הגהה: מצאתי שפירש החכם הר"ר טוביה הלוי ז"ל בפ' בראשית דף יז ע"ב, וזה לשונו: צריך להבין הכפל, גם השנוי שבתחלה אמר "צלם" סתם, ואחר כך אמר "בצלם אלהים". גם למה לא הביא ראיה מפסוק "ויקברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו". אכן ר"ל מ"ש בפירוש הפסוק: כי "חבה" אחת לאדם שנברא בצלם שלו החקוק בתורה, מצוות עשה במנין אבריו ומצוות לא תעשה במספר גידיו. וזהו שאמר: "חביב אדם שנברא בצלם", ירצה: בצלם שלו החקוק בתורה, שבזה יתן אל לבו להחיות את עצמו בכל מצות התורה. ועוד חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים, להיות כאלהים כביכול, בורא עולם בתורה ובצירוף אותיותיה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהן נברא שמים וארץ. אם כן, נודע לו שהוא נברא בצלם אלהים דומה לבורא, וכחו בפיו להיותו שותף במעשה בראשית. שהוא מעמיד העולם, ויכול הטבע אל כל אשר יחפוץ. לכן אמר הפסוק: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" לפי שפסוקים הקודמין – לא נודע לאדם, כי אם דברי התורה הם. אכן פסוק זה נאמר לאדם באזהרה של שפיכות דמים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". ונתן טעם לדבר, למה לא יכופר לארץ "כי אם בדם שופכו", יען "כי בצלם אלהים עשה את האדם", ויכול היה זה האדם להיות צדיק, ויברא עולמות חדשים, או יקיים העולם בזכותו, דומה לבוראו. וזה שהרגו – הרג עולם מלא. לכן אינו דומ ל"מכה בהמה ישלמנה". כי אם דמו ישפך, שזה היה מחיה את העולם בפיו, ומעמיד כל העולם – לכן לא יכופר בממון, כי אם בדם שופכו. אם כן מעלת האדם גדולה, להיותו כאלהים בורא עולם בכח תורה בפיו. ואם הוא רשע למות – אפשר יעשה תשובה אם לא הרגו. הרי שתי תבות ל"אדם": אחד שנברא בצלם שלו החקוקה בתורה, ואחד להודיעו שהוא דומה לבוראו, כמו שאמר הכתוב: "והלכת בדרכיו". עד כאן.

ופירש החכם השלם הר"ר טוביה הלוי ז"ל (בספר חן טוב בהקדמתו דף ג ע"ב), וזה לשונו: למה אמר שתי פעמים "חביבין", וכמדומה הכל אחד? אמנם החבה הראשונה היתה שניתן להם כלי חמדה, שחמדוה המלאכים, ואמרו: "ה' אדונינו – תנה הודך על השמים!" ולא ניתנה להם כי אם לישראל – הרי חבה אחת. והשני: להודיעם דבר גדול, שנותן להם הכלי חמדה שבו נברא העולם, ומסרו בידם ורשותם, שגם הם יכולים לברוא עולם חדש אם ירצו. כי הכלי שבו נברא העולם – ניתן בידם לעשות בו כרצונם. עד כאן.

ובסוף פרשת עקב (דף רפ"ט ע"ג) דקדק עוד: אמאי קתני "כלי חמדה", ולא קתני "חמדה" כמו שקראוה המלאכים לפני הקב"ה: "חמדה גנוזה"? ועוד: אמאי קראה "כלי חמדה" ולא "כלי נחמד"? ופירש שרוצה לומר: כלי המביא לידי חמדה, לעבוד את ה'. והאריך שם שני פירושים, עיין שם.

תפארת ישראל

הוא היה אומר חביב אדם – נראה לי ד"האדם" גרסינן, דהיינו: אפילו עובד כוכבים (כתוספות יבמות דף סא ע"א), דהרי מדסיים בסיפא "חביבין ישראל" – שמע מינה: רישא בכל מין האדם מיירי, ורוצה לומר אפילו בעובדי כוכבים. וכן הראיה דמייתי תנא מקרא ד"עשה את האדם" – הרי בעובדי כוכבים נמי מיירי, דלבני נח נאמר (וכמו שכתב בתוספות יום טוב). וגם מלך עי והחמשה מלכים שתלה יהושע – הורידם קודם הערב, שמע מינה שגם לעובדי כוכבים יש צלם אלהים (א). שנברא בצלם – היינו כח שכלי חפשי בעל בחירה, וזהו צלם אלהים, שכח בידו יתברך לעשות כפי רצונו. מה שאין כן שאר הברואים, שלמעלה ושלמטה ממדריגת האדם, כמלאכים ובהמות כולם – מוכרחים במעשיהם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם – שהקדוש ברוך הוא הודיעו החבה שבראו בצלם אלהים. שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם – שאמר הקדוש ברוך הוא כן לנח, וגלה לו יקרת האדם, וזה מעיד על גודל החבה, עד שמודיעו שמחבבו כל כך. [מה שאין כן הנך קראי דבראשית, שנאמר: "נעשה אדם בצלמינו" וכו', "כי בצלם אלהים עשה" וכו' – אמר הקדוש ברוך כך בפני שום אדם.] וכוונת התנא, דמשום כך יראה האדם להיטיב לכל, אפילו למי שאינו בן ברית, וכל שכן שלא יגרום לו נזק, לגופו ממונו וכבודו, ולא יבזהו להלבין צלם אלהים המליץ מפניו. חביבין ישראל – שוב, יותר מכל אדם. שנקראו בנים למקום – שכל האומות חביבין שיש בהן צלם אלהים, ואף על פי כן כשירשיעו מאד – אפשר שיסתלק מהן הצלם, וכמו שאמרו חז"ל (מגילה דף כח ע"א) דאסור להסתכל בפני אדם רשע, שמע מינה דרוח הטומאה שורה עליו, כל שכן עובד כוכבים רשע. אבל ישראל, מדנקראים "בנים" אף כי פלחו לעבודה זרה (כקידושין לו ע"א) – שמע מינה דאף שחטאו אכתי בחביבותא קיימי (כחגיגה דף ה ע"ב), משום שדומין כביכול לאביהן, ואי אפשר שיתטמא אצלם הצלם מכל וכל. חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום – שהודיעם שמחבבם כבנים. שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם – אבל שנאמר "בני בכורי ישראל" רק לפרעה נאמר, ולא זכו לשמוע כן אז מאביהם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה – נראה לי דרוצה לומר: "חביבין אותן ישראל שניתן להם" וכו'. ורוצה לומר: התלמידי חכמים, שניתן להם התורה הקדושה להתעסק בה. ונקט כאן שלשה מיני חיבות, שכל אחת יתירה מהחברתה: אומות, ישראל, ותלמידי חכמים. ולפי גודל החביבות של כל אחד – כך יגדל יותר העונש של הנוגע בם. ונקראת התורה "כלי חמדה", מדהיא כלי אומנות להשיג על ידה הצלחת הארצי והשמיימי, כמו שכתוב (): "כי היא חייך ואורך ימיך". והיא כל כך חמודה, שכל דבריה אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם, עד שכל האומות, נוצרים וישמעאלים, אף שאינן מוצאין את עצמן מחוייבים לשמור מצוותיה – אפילו הכי יחמדוה ויכבדוה ויקדשוה, ויכירו אלהותה. ומי שמכחיש דבריה – יכנוהו אפיקורוס בזוי ונמאס. חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם – דבר זה סומך את עצמו על המדרש רבה על הפסוק "ואהיה אצלו אמון", דדרשוהו לשון "אומנות". משל למלך שרוצה לבנות פלטין, ורואה בדפטראות ("אבריס" בלשון אשכנז) שלו, ולפיהו בונה החדרים והפשפשין בהפלטין. כך כביכול הקדוש ברוך הוא נסתכל בתורה וראה איך יבנה העולם (ב). שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.