תפארת ישראל על שקלים ז

משנה שקלים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שקלים · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה:    ר"ל בין שופרות של שקלים ושופרות של נדבה [כפ"ו מ"ה]:

לנדבה יפלו לנדבה:    ומיירי שמניין המעו' שבשני השופרו' שוין, דאל"כ רוב וקרוב הלך אחר רוב:

מחצה למחצה יפלו לנדבה:    דחמירי דכולן עולות, משא"כ שקלים שמא יזדמנו לשירי הלשכה, שהם לצרכי העיר [כפ"ד מ"ב]:

בין עצים ללבונה:    ר"ל בין שופר זה לשופר האחר:

מחצה למחצה יפלו ללבונה:    דלבונה עצמה קרבן, משא"כ עצים הן רק מכשירי קרבן. והא דלא נקט נמי בין לבונה לזהב. י"ל משום דכל שנדר זהב מסתמא מביא דינר זהב ממש ולא פרוטות בשווי דינר זהב ועי"ז לא מחלף עם דמי לבונה. מיהו מדלא נקט נמי בין גוזלי לעצים, ש"מ דהנך שופרות זוגי זוגי היו קיימי בעזרה, דהיינו חדתין ועתיקין, קינין וגוזלין, עצים ולבונה, וזהב כל חד וחד במקום אחר בפינה אחרת, באופן דליכא לספוקי בכל חד רק בבר זוגיה, וכן מסתבר דהרי השופרות של השקלים, הרי נגבים מהגבאים, וע"כ שבלשכה היו עומדים [כלעיל פ"ג] משא"כ שאר השופרות שכל מי שירצה נותן לתוכן מסתמא במקום גלוי עמדו:

מחצה למחצה יפלו לגוזלי עולה:    היינו כחכמים לעיל (משנה, שקלים ו, ה), דקינין הן א' חטאת וא' עולה, להכי יפלו לגוזלי עולה דחמירי דכולן עולות. מיהו כדי שתתכפר האשה שאפשר שהביאה זה המעות להיות קינין, דהיינו א' חטאת וא' עולה, להכי מקנין לה משל צבור, ומקריבין בעדה חטאת עוף על הספח שאינו נאכל:

זה הכלל הולכין אחר הקרוב להקל:    אפילו להקל:

משנה ב

מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה:    ר"ל בשוק של מוכרי בהמות בירושלים:

לעולם מעשר:    אפילו שלא בזמן הרגל, משום דרוב בהמות הנמכרות שם, נמכרות במעות מעשר, דמדאין העולי רגלים מספיקים לאכול מעות מעשר שהביאו כשעלו לרגל, אע"ג דמעות מעשר שני שנכנס לירושלים מותר לחזור ולהוציאן [כפ"ג דמע"ש], עכ"פ מתיראים להחזירן פן יכשלו בהם לאכלן בחוץ, וגם טריחא להו מלתא, להכי נותנין אותן לקרוביהם שיאכלו הם אותן אחר הרגל ותלינן שמהם נאבד. והא דתלינן במעות של לוקחין טפי מבמעות של מוכרין. ה"ט משום דלוקחין מרובים ממוכרים, ובממון דאסורא אזלינן בתר רובא:

בהר הבית:    אם נמצא שם:

חולין:    אין ר"ל שהן מעות חולין ממש, דהרי אסור להכניס מעות חולין לעזרה [כברכות דס"ב ב']. אלא ר"ל שהן משקלי' שבלשכה, דאע"ג שהן קודש, עכ"פ אין מוציאין מעות מהלשכה עד שהוא מחללה כבר על הבהמה, וא"כ כשנאבדה, חולין גמורים היא [ ירושלמי כאן. ורמב"ם פ"ג משקלים ו(רמב"ם פ"ו מהל' מע"ש)]:

בירושלם:    שלא בשוק הבהמות:

בשעת הרגל מעשר:    דאז מצוי טפי מעשר, ואף דמסתמא לא הביאו כל כך דמי מעשר לירושלים שיהיה יותר מדמי עשירי ירושלים כנקדימון בן גוריון וכו'. י"ל רוב מעות המטולטל ברחובות מעשר היה, ואי"ל עכ"פ שאר ימות השנה רובא הוה, ובהן חולין מצוי. י"ל שוקי ירושלים מתכבדין בכל יום ואם אז נפל, כבר מצאוהו. משא"כ הר הבית אינו מתכבד, דאין אבק מצוי שם, דאסור לכנס לשם באבק שברגליו, ומדהמקום גבוה, כיבד הרוח האבק המעט והמעות נשאר במקומו:

משנה ג

בשר שנמצא בעזרה:    אגב דתנא בריש פרקן מעות שנמצאו סמוך לשקלים, נקט נמי כל דיני מציאה עד פ"ח סוף מ"ג, אף דאין להם שייכית עם:

אברין עולות:    מדמנותח אברים כדרך עולה:

וחתיכות:    ר"ל אם מצא שם חתיכות קטנות:

חטאות:    ר"ל וודאי הן קרבן שבא על חטא דהיינו או חטאת או אשם, שדין אכילת שניהם שוה. או נ"ל דחטאת דוקא, דאשם אינו בא רק על ו' מיני חטא [כזבחים פ"ה מ"ה] משא"כ חטאת בא על רוב החטאים. אבל לקדשים קלים לא חיישינן דאין דרך לנתחן בעזרה מדאין נאכלין שם:

זה וזה:    בין מה שנמצא בעזרה או בירושלים:

תעובר צורתו ויצא לבית השריפה:    דהרי הוסח הדעת מהן מלשמרן כשנאבדו והו"ל מדרבנן כנטמאו (כזבחים דצ"ט א'), ואפ"ה קאמר דנידן כחטאת או שלמים, ומאי נ"מ והרי בין כך וכך נשרף. אלא אפ"ה נ"מ מתי ישרפנו, דאין לזלזל בהן ולשרפן מיד, עד אחר עיבור צורה, דהיינו אחר זמן אכילתן, דחטאת לאכל יום א' ולילה שלאחריו, ושלמים יום ולילה ויום, ואפ"ה שלמים אנו נשרף רק ביום ג', דנפקא לן מקרא [בזבחים נ"ו] דרק ביום שרפינן ליה:

נמצא בגבולין:    ר"ל בערי ישראל:

אברין נבילות:    שכן דרך לחותכן לכלבים:

חתיכות מותרות:    מצד הדין מותר כשאין נכרים בעיר. מיהו אפילו בכה"ג אסור מדרבנן משום בשר שנתעלם מהעין [כחולין צ"ה א'], ואף לדידן דקיי"ל דבמצא בשר במקום שהניחו, או ביש בו סימן ליכא משום בשר שנתעלם מעין, אפילו ברוב טבחי נכרים. הכא שמצא בשר בעלמא, אסור אפילו בכל הטבחים ישראל, מדמוכרין לפעמים טריפות [ ש"ך י"ד ס"ג סק"ח ], ותו דחיישינן לעופות שהביאו מעלמא, [כרמב"ם פ"ח ממ"א] (רמב"ם פ"ח מהל' מאכלות אסורות):

ובשעת הרגל שהבשר מרובה:    ורגילין לבשל אברים:

משנה ד

בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר:    שם עיר בסביבת ירושלים:

וכמידתה לכל רוח זכרים עולות:    דתלינן דמירושלים יצא, ושם רוב הבהמות קרבנות הן, ועולות דקאמר מתני', לאו דוקא, אלא נקט אחד מהקרבנות שיכולין להיות זכר, להכי ממתין עד שיומם, ומביא ג' זכרים, א' לעולה וא' לשלמים וא' לתודה ומחללן על זאת. דבאשם ליכא לספוקי, דאשם בן ב' שנים הוא והכא מיירי שניכר שהוא בן שנה, ובאשם מצורע ונזיר שהן בני שנה ליכא לספוקי, דלא שכיחי, ובפסח נמי לא, דבזמנו מזהר זהיר ביה, ושלא בזמנו שלמים הוא. ולבכור נמי לא חיישינן, דהרי נאכל במומו, והרי גם זה נאכל במומו אלא שהכהן הממע"ה:

נקבות זבחי שלמים:    הכא נמי אחד מהראויין להיות נקיבה נקט, וממתין עד שתומם, ומייתו ב' בהמות א' לשלמים וא' לתודה, ומחללן עליה. דבחטאת ליכא לספוקי דחטאת בת שנתה ומיירי דזו בת ב' שנים, ואי"ל דלמא חטאת שעברה שנתה היא. לא שכיחא. מיהו אם באמת בת שנתה היא, ספק חטאת היא, וכונסה לכיפה עד שתמות:

רבי יהודה אומר הראוי לפסחים:    שהוא זכר ובן שנה:

קודם לרגל שלשים יום:    קודם פסח, דאז מצויין פסחים טפי, ויקרבנו לפסחו ולכשיבוא בעליו ישלם לו. אבל לא ישהנו עד אחר פסח שמא יבוא בעליו ויקרבנו לשלמים. דמפסיד לבעליו מדאינו עושה ואוכל [כפ"ב דב"מ] ועוד דמשלמים צריך ליתן לכהן חזה ושוק, וצריך נסכים משא"כ פסח [ועי' תוס' קידושין דנ"ה ב' ד"ה ודלמא הראשון]:

משנה ה

בראשונה היו ממשכנין את מוצאיה:    את המוצא קרבן:

עד שהוא מביא נסכיה:    דהיינו ג' עשרונים לפר, וב' לאיל וח' לכבש, והשמן והיין הראוי להן [כפ"ה סי' כ"ד כ"ו]:

התקינו בית דין שיהו נסכיה באין משל צבור:    כל משל צבור דפרקן, ר"ל מתרומת הלשכה וק' א"כ לעיל במשנה ד' דאמרינן שיביא ג' בהמות, למה לא חששו שיניחוה ויברחו כי הכא. ואת"ל דהאי דאוקי לה רבי יוחנן (קידושין נה, ב) שיביא ג' בהמות [עי' סי' כ"ה] סמך א"ע על דברי ר' אושעי' שם [ע"א] דמוקי לה בבא לחוב בדמיה, ופרש"י שהתרצה מעצמו להחליף בהמה שמצא על ג' בהמות אחרות, כדי לתקן הכל, א"כ קשה אם אין עינו צרה מלהפריש ג' בהמות לבי גזא דרחמנא איך ס"ד שיצמצם בעבור הנסכים ויניח הקרבן לברוח לאיבוד. ואפשר דה"ק דאם לאחר שהביא הנ' בהמות אמרו לו שהקרבנות הללו צריכים נמי נסכים ולא רצה להביאן, היו ממשכנין אותו בראשונה, אלא שכשראו שאין תקנה לבהמה זו שנמצאת רק כשיתנדב כנגדה ג' בהמות וגם ג' נסכים, היה קשה להם לנדור כל כך הרבה, והיו מניחין להבהמות הנמצאות, והיו הבהמות בורחין והולכין, עד שהתקינו שיבואו נסכים משל צבור:

משנה ו

וזה אחד מהן:    דהיינו הך דלעיל, ואינך ו' מפרש ואזיל:

נכרי ששלח עולתו ממדינת הים:    ר"ל ממדינה אחרת, דאילו היה הנכרי כאן. הוה אמרינן ליה הביא נסכים. וה"ה ישראל רק נקט נכרי מדרגיל לבלי לידע שצריך נסכים:

ושלח עמה נסכים:    ר"ל דמי נסכים, דאילו נסכים ממש הרי נטמאו בידיו:

אם יש לו נסכים:    שהפריש בחייו:

ואם לאו קריבין משל צבור:    אבל ישראל שמת יורשיו מביאין הנסכים מנכסיו, אבל גר אפילו הניח נכסים כפי שוויי נסכים כל שלא יחדן ממש לנסכים הרי השאר הפקר:

ותנאי בית דין הוא על כהן גדול שמת:    ולא מינו עדיין אחר תחתיו:

שתהא מנחתו:    הוא העשירית האיפה שמקריבין משל כוה"ג בכל יום, שנעשית י"ב חלות, ומקריבין מחציתן בבוקר ומחציתן בערב:

ושלימה היתה קריבה:    וכשבא מצבור או מיורשין ' מקריבין י"ב חלות מעשירית האיפה בבקר, וי"ב חלות מעשירית איפה בערב, אבל השמן של החלות והלבונה, לא היה כפול, רק נותנין לי"ב חלות שבבוקר לוג ומחצה שמן, ומקריבין עמהן חצי קומץ לבונה, וכמו כן לי"ב חלות שמקריבין בערב (רמב"ם פ"ג מהל' תמידין):

משנה ז

ועל העצים:    חד תקנה הוא:

שיהו הכהנים נאותים בהן:    כשצריכין להן לאכילת קדשים, אף דמיוחדין למזבח:

ועל הפרה:    פרה אדומה:

שלא יהו מועלין באפרה:    מדאו' אין בה, רק מדהוה מזלזלו בה, לתת מהאפר על מכה, גזרו בה רבנן מעילה, ומדחזו דפרשו מספק הזאה, מחשש מעילה, הדר אקמוה אדאוריי':

ועל הקינין הפסולות:    שהמחוייבין קינין נותנין מעות לשופר, וב"ד קונין את הקינין באותו יום [כפ"ו סי' ל"ח] ואם נפסלו או פרחו, קריבות משל צבור, ודוקא אם נפסלו מאותן שקנו הב"ד, אבל אם הביאו הן עצמן קניהן, ופרחו מזל"ז ונפסלו, הן עצמן צריכות להביא אחרות כמפורש בכל מסכת קינין:

שיהו באות משל צבור רבי יוסי אומר המספק את הקינין:    אותו שפסק עם הגבאין להספיק בשער ידוע כל הקינין הצריכין:<