תפארת ישראל על שקלים ח

משנה שקלים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שקלים · ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הרוקין הנמצאין בירושלם טהורין:    לא מחזקינן להו ברוקו של זב, שהוא מטמא אדם וכלים דבירושלים זבין מיעוטא דלא שכיח, אבל בשאר דוכתי גזרו, דמעוטא דשכיח הוא [כפ"ד דטהרות] ואף נשים דשכיחי בזיבה מיעוטא נינהו נגד רוק זכרים, דכבודה בת מלך פנימה, ובפרט בימי טומאתן היו נסתרות בחדרן:

חוץ משל שוק העליון:    דשם מצויין כובסי נכרים דמטמאין כזבין, וגם זבין ממש מתרחקין לשם:

רבי יוסי אומר בשאר ימות השנה:    דמצויין טמאין:

ושבצדדין טהורין:    דמדרבי הטמאין, וביניהן מעוט המצוי זבין, לפיכך מתרחקין הטהורים לצדדין שברחוב שאין דריסת הרגל מצוי שם:

שמפני שהן מועטין מסתלקין לצדדין:    דהרי רוב ישראל מטהרין ברגל, והטמאין מתרחקין לצדדים:

משנה ב

כל הכלים הנמצאין בירושלם:    דחוץ לירושלים כל הכלים הנמצאים בכל מקום טמאין מספק [שם]:

שלא בדרך ירידתן עלייתן:    דב' דרכים היו למקוה, כדי שלא יתטמאו העולין מהיורדין:

ר' יוסי אומר כולן טהורין:    דלא גזרו על ספק כלים בירושלים ובדרך ירידה נמי ספק הוה, דגם טהורים מצויין שם:

חוץ מן הסל והמגריפה:    [שויפעל]:

והמריצה:    הר"ב פי' שהוא כלי שמרצצין ומשברין בו העצמות, ולא ידענא מנא לי' שיהא מותר לבזות עצמות אביו ואמו כל כך [והרי תניא באבל רבתי (מסכת שמחות, יב) אין מפרקין את עצמות ואין מפסקין הגידין. והכי פסקינן ג"כ (שו"ע יו"ד תג, ו) ובירושלמי (פ"ח ה"א) אמרי' שהוא טס ברזל שמריץ בה אבנים לבית הקברות, ור"ל לפע"ד שמביא בה אבנים לקברות, או ר"ל שמשבר בה אבנים הצריכים בקברות, ורגיל שנוגע בה בעצמות:

משנה ג

סכין שנמצאת בארבעה עשר:    ר"ל בי"ד בניסן, דאע"ג דקיי"ל כר' יוסי לעיל דבירושלים כולן טהורים [מ"ב]. אפ"ה בקדשים גזרו (רמב"ם פי"ג מהל' אה"ט). ולולא מסתאפינא נ"ל דהכא בנמצא חוץ לירושלים מיירי:

שוחט בה מיד:    דאפילו אם היה טמא, וודאי כבר הטבילוה בעלים מאתמול, כדי שיערב שמשן, וישחטו בה היום. ואי"ל שמא מימים רבים נאבד מזמן רב, אילו כן כבר מצאוהו אתמול:

בשלשה עשר שונה ומטביל:    ר"ל אע"ג שי"ל שמי שאבדה כבר טבלה, אפ"ה חוזר ומטבילה, דמדיש שהות להטבילה עד לפני ערב, אמרינן שמא לא טבלה עדיין. וי"א דשונה, ר"ל מזה עליה הזאה שנייה, דשמא נטמאה ממת, וכבר הוזה עליה בג' כדי שיוכל להשתמש בה בערב פסח, אך שמא חסר עדיין הזאת של ז', להכי מזה ומטביל אבל לא חיישינן שמא נטמ' היום במת, דסמוך לפסח דצריך לו. מזהיר זהיר בי':

וקופיץ:    במצא [פליישהאקקע]:

בין בזה ובין בזה:    בין בי"ג בין בי"ד:

שונה ומטביל:    ר"ל אפשר שיהיה שונה ומטבל דקופץ אינו ראוי רק לחגיגה, שמותר לשבור בה עצם, ולהכי לא הטבילה, והיינו כשהיה המלך גוסס בי"ג, שאם ימות מצוה על כל ישראל להטמאות לו משום כבוד המלך' ואם יהיה כן יקריבו הפסח בטומאה ולא יצטרכו לטהר כליהן, ואז אין מביאין חגיגה, להכי סכין דחד ספיקא הוה, שמא לא ימות מטבילו בי"ג כלעיל, משא"כ קופץ, דמתבעי רק לחגיגת י"ד שאינו בא בטומאה, ואיכא ספק ספיקא, דאפילו לא ימות המלך, שמא יהיו בני החבורה שעל הפסח מועטים, ויהיה די להם בפסח, ולא יצטרכו לחגיגת י"ד שאינו בא רק כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע, הלכך לא מטביל ליה:

חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד:    ומשתמש אפילו בקופץ, דמדאינו יכול לטבול היום, כבר טבלו מאתמול. ואע"ג דבשבת א"צ לקופץ לחגיגת י"ד, שהרי אינו בא בשבת, אפ"ה אמרינן דטבלה לצורך חגיגת ט"ו. ונקט "שוחט" אע"ג דרוב תשמיש קופץ לקצב בשר, כלעיל, מ"מ ראוי ג"כ לשחוט בה לכשירצה. וי"א דאסכין קחי, ואפ"ה קמ"ל, דאפי' בשבת שוחט בה מיד בלי טבילה, ולא חיישינן שהוא טמא ונמצא שמחלל שבת:

בחמשה עשר:    במצא קופץ בט"ו:

שוחט בה מיד:    דהרי אסור להטבילה ביו"ט, וכבר טבלה מאתמול:

נמצאת:    הקופץ:

הרי זו כסכין:    דוודאי הטבילה עם הסכין, דאל"כ האיך קשרם יחד, הרי כלי מטמא כלי ע"י משקין, והו"ל למיחש שמא יתלחלח [כך כ' רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל]:

משנה ד

פרוכת שנטמאת בולד הטומאה:    אע"ג דאין כלי מקבל טומאה רק מאב הטומאה. הכא בנטמא ממשקין טמאין מיירי דמטמאין לכלי עכ"פ מדרבנן, דגזרי' אטו רוקו וש"ז ומימי רגליו של זב וזבה, שהן אב הטומאה דמטמאין לכלים מדאוריי'. ואף דשאר ווילן אינו מקבל טומ' רק משום דשמש מתעטף בו. והכא בפרוכת ק"ק אסור בהנאה. הכא בלא זה מקבל טומאה, מדמונח כפוף על הארון [כסוכה ד"ז ב'] להכי תורת כלי עליו [כ"כ תוס' ביצה די"ד ב']:

מטבילין אותה בפנים:    בים של שלמה שבעזרה וא"צ להוציאה כשנטמאה:

ומכניסין אותה מיד:    לתוך ההיכל, דטומאה דרבנן א"צ הערב שמש [עי' פסחים פ"א סי' ל"ד]. וה"ה בשאר כלי המקדש, רק נקט פרוכת, מדבעי לאשמעינן סיפא. דכשהיתה חדשה וכו'. ונקט הך דינא הכא, אגב טומאה וטבילה דנקט לעיל מינה בסכין וקופץ, ואגב זה נקט נמי אח"כ טומא' בשר הקדשים:

ואת שנטמאת באב הטומאה:    בשרץ או נבילה וכדומה:

מטבילין אותה בחוץ:    דצריך להוציאה מהעזרה כשנטמאה:

ושוטחין אותה בחיל:    הוא מקום פנוי בהר הבית סביב לעזרה מבחוץ אבל לא בעזרת נשים. דאין טבול יום נכנס לשם (משנה, כלים א, ח):

ואם היתה חדשה שוטחין אותה על גג האיצטבא:    דהר הבית עשוי אצטבאות מקורין [ועי' פסחים פ"א סי' כ"ב]:

כרי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה:    כדי שגם העומד מרחוק יהיה יכול לראות אותו הא אם שטחוהו בחיל לא יכלו לראות יפיו רק העומדים בסמוך לו:

משנה ה

ועל שבעים ושנים נימין:    הן נירין שנזכרו במס' שבת [פי"ג ה'], שמניחין בהן חוטי השתי [וכך כ' הרמב"ם בפ"ז מכלי מקדש]:

ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין:    שזורין יחד לחוט א', מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש, דמכל מין מהן ו' חוטין:

ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה:    כאורך ורוחב פתח קדשי קדשים:

ומשמונים ושתי רבוא נעשית:    כך היו מניין כל כללות חוטי השתי שבו, וי"א כך מניין הדנרי זהב, שהוציאו עליה, וי"א דריבות גרסי', ור"ל שהוצרכו לאריגתם פ"ב נערות שלא הגיעו לוסתן, שלא יהיה שם חשש נדות:

ושתים עושין בכל שנה:    דב' פרוכת היו בפתח ק"ק [כיומא דנ"א ב']:

מטבילין אותה:    דאע"ג דהיה נגמר בטהרה, היה צריך טבילה לקודש [כחגיגה פ"ג מ"ב]:

משנה ו

בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים:    בבית הדשן, דכל שפסולו בקודש שריפתו בקודש:

חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ:    דהו"ל ב' לריעותא, דחמיר טומאה והוא בחוץ, להכי אסור להכניסו לעזרה:

חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים:    דהו"ל ב' לטיבותא א"צ להוציאו:

משנה ז

בין בפנים בין בחוץ ישרף בפנים:    ר"א ס"ל ולד טומאה מטמא רק מדרבנן, ולא קיי"ל כן:

רבי עקיבא אומר מקום טומאתו שם שריפתו:    בין שנטמא באב או בולד:

משנה ח

אברי התמיד:    לא זכיתי לידע איך שייך הך דינא הכא, שאין לו המשך לא למעלה ולא למטה, וטפי הוה שייך למתנייה במסכת תמיד. והקב"ה יאיר עינינו בסתרי אור תורתו ואפשר דנקטי' אגב הך דתני לעיל סוף משנה ד' דשוטחין הפרוכת בחיל כדי לפרסם יופי מלאכתה נקט נמי הא לאשמעי' בסיפא דאברי מוסף ר"ח מניחין על כרכוב ג"כ כדי לפרסם שר"ח היום:

נתנין מחצי כבש ולמטה במזרח (ס"א במערב):    הכבש ארכו ל"ב אמה ורחבו ט"ז אמה, לאחר שנתחו התמיד, מעלין הכהנים הנתחים, ומניחין אותן בכבש, בחציו שלמטה, בחצי רחבו שלצד מערבה, והולכין לקרות שמע בלשכת הגזית, ויוצאין ומקטירין הקטורת ומטיבין הנרות, ואח"כ כהנים אחרים מעלין הנתחים מהכבש למזבח. מיהו להכי הניחום תחלה במערב, כדי להניח פנוי דרך הכהנים למערכה שעל המזבח שהיה במזרח, וי"ל דלהכי הניחום במערב, לצד השכינה. מיהו ביש מוסף, מדחביבי וקדישי מוספים טפי, מניחים המוספים במערב, ואברי תמיד במזרח. ויש גורסים ברישא דמתני' במזרח, ונ"ל טעמם, שיניחום מכוון נגד המערכה שלמעלה, ולפיכך אף שיש מוסף אין אברי תמיד משתני' ממקומן, דתדיר קודם, רק הניחו אברי מוסף בצד שכנגדו. ולהכי מניחין אברי התמיד בחצי כבש שלמטה, כדי שלא יהו קרובים למזבח ויהיה ניכר הולכתן לשם, ויהיה ניכר ג"כ אח"כ לאין יוליכום למזבח:

ושל ראשי חדשים:    אברי מוסף ר"ח:

כרכוב המזבח:    ר"ל על הסובב שבולט אמה סביב למזבח, להלוך רגלי הכהנים [ זבחים ס"ב א' ועי' מ"ש פסחים פ"ה סי' מ"ח ], שם מניחין האברים, מכוון בין הקרנות שעל המזבח למעלה:

מלמטה (ס"א מלמעלה):    ר"ל שמקום הנחתן בסובב, משום ששם היה למעלה מחצי ארכו של כבש, והטעם כדי לפרסם לעם שהיום ר"ח:

השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית:    בזמן שבית המקדש קיים דס"ד דגם בזמן הזה ירקבו:

בין שלא בפני הבית:    וקיי"ל, דבטלוה למעשר בהמה:

המקדיש שקלים ובכורים:    באין ביהמ"ק קיים הקדיש הפירות לבכורים והמעות לשקלים:

האומר בכורים קדש:    ר"ל שהקדיש פירות לבכורים בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים:

אינן קדש:    מדכתיב בהו בהדי' תביא בית ה' אלדיך, ולהכי באין בית, לא קדשי. ולרמב"ם ר"ל שהקדיש שקלים, ובכורים שבידו, לבדק הבית, ולר"ש לא קדשי בכורים, דבכורים לכהנים ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: