תפארת ישראל על פסחים ה

משנה פסחים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

תמיד: של בין הערבים:

נשחט: כל השנה:

בשמנה ומחצה: דהיינו ב' שעות ומחצה אחר חצות, אף דזמן שחיטתו מדאורייתא אחר ו' ומחצה, שאז ינטו צללי ערב, אפ"ה אחרוהו ב' שעות, כדי שיהי' להם פנאי להקריב קודם לעשייתו נדרים ונדבות, שאסור להקריבם אח"כ. אבל לא רצו לאחרו יותר מב' שעות דאסמכוהו אקרא דכתיב בין הערבים, דמשמע בין ב' ערבים, להכי, חלקו אותן ו' שעות של אחר חצות, שיהיה התמיד באמצען, שעה א' לעשייתו, וב' שעות ומחצה לפני עשייתו וב' שעות ומחצה לאחר עשייתו:

וקרב בתשע ומחצה: ר"ל גמר הקרבה היה בט' ומחצה, דשעה א' שוהה בעשייתו:

בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה: משום שהפסח נשחט אחר תמיד של בין הערבים, והפסחים רבים, להכי הקדימו להתמיד שעה א':

בין בחול בין בשבת: קאי גם ארישא, אף דבשבת ליכא נדרים ונדבות, משום לא פלוג תקנו שיהיה נשחט התמיד בשבת כבחול:

חל ערב פסח להיות בערב שבת: ואז הרי צריך לצלות הפסח קודם שבת:

והפסח אחריו: כדי שיהיה לו שעה א' יתירה לצלייתו:

משנה ב

הפסח ששחטו שלא לשמו: שאמר בשעת שחיטה, הריני שוחטו לשם שלמים:

וקבל והלך וזרק: או או:

שלא לשמו: אכולה קאי, דבאלו הד' מחשבתו פוסלת הזבח, בשחיטה, בקבלת הדם במזרק מצואר הבהמה, בהולכת הדם למזבח, ובזריקת הדם במזבח:

או לשמו ושלא לשמו: בעבודה א':

או שלא לשמו ולשמו: אי"ל כיון דכבר אשמעינן דלשמו ושלא לשמו פסול, מכל שכן שלא לשמו ולשמו, דאפסיל כבר מעבודה קמייתא, י"ל דסד"א טעמא דרישא דפסול משום דרק בגמר דבריו אדם נתפס, קמ"ל הכא דבתחלת דבריו נמי נתפס:

לשם פסח ולשם שלמים: קמ"ל דאפילו שלמים מחשב בלא לשמה אע"ג דפסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו:

משנה ג

שחטו שלא לאוכליו: לחולה או לזקן או לקטן, שאין יכולין לאכול כזית:

ושלא למנוייו: דסבור של חבורה אחרת הוא:

לערלים: לישראלים שלא מלו:

ולטמאים פסול: ודוקא כשאמר כן בשעת שחיטה, אבל אין מחשבת אוכלין פוסל בשאר עבודות [כ"כ תוס' הכא ד"ה שחטו]:

בין הערבים: הא דנקט הכא קרא טפי מכולהו דלעיל, נ"ל משום דאיכא מאן דפליג בהא [כזבחים י"ב א']:

ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו: מנער ובוחש בדם שלא יקרוש:

ואם נזרק: קודם לתמיד:

משנה ד

השוחט את הפסח על החמץ: שהיה חמץ ברשות השוחט או המקריב או לא' מהחבירה, אף שאין החמץ בעזרה:

עובר בלא תעשה: לגופה לא צריכה רק דיוקא קמ"ל דהא תמיד לא. והפסח כשר:

רבי יהודה אומר אף התמיד: שבין ערבים שבערב פסח:

רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב: אם שחט על חמץ, עובר:

ושלא לשמו פטור: משום דאז הפסח פסול, להכי פטור כששחטו על חמץ:

ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן: ששחטן בערב פסח אחר חצות על חמץ:

פטור: אפילו שחטן קודם התמיד של ערביי', דאז כשרין הם, אפ"ה פטור כששחטן על חמץ, דרחמנא מעטינהו מלאו כששחטן בערב פסח:

ובמועד: בשחט הפסח, בפסח על החמץ:

שלא לשמו חייב: אף שנטמאו בעלים שלו בי"ד, דאז סתמיה לשם פסח שני קאי, והוא שחטו לשם שלמים, עכ"פ מדראוי גם לשלמים והוא הקריבו לשם כך, כשר הוא, וחייב:

ושאר כל הזבחים: ששחטן בפסח על חמץ:

בין לשמן בין שלא לשמן חייב: דכולן כשרים אף שלא לשמן:

חוץ מן החטאת ששחט שלא לשמה: דחטאת פסול' כששחט' של"ש להכי פטו' כששחט' על חמץ:

משנה ה

הפסח נשחט בשלש כתות: [אבטהיילונגען], ולא שחטו כל הקהל בשעה אחת:

וישראל: וכל כת צריך שיהיה לכל הפחות י' בני אדם ומספקינן אי צריך ג' כתות ביחד או בזה אחר זה, להכי בעינן ג' כיתות של ל' ל' בני אדם:

נעלו דלתות העזרה: ר"ל לא היה תלוי ברצונם להכנס כמה שירצו, אלא נכנסו לעזרה, עד שנתמלאת, ואח"כ נועלין העזרה, וכן בפעם ב'. [ונ"ל דלא נועלים רק להיכר כדי שלא יכנסו יותר, ויהי' נשחט בג' כתות, אבל בשעת שחיטת הפסחים פתחו השערים מיד, דאל"כ הרי כל הזבחים שנזבחו כששערי העזרה נעולים פסולים [כרתוי"ט פ"ג דתמיד מ"ז], ואפי' למ"ש בס"ד בחומר בקודש [פ"ד סי' י'] דבשאר קרבנות ששחטום כשהשערים נעולים כשרים בדיעבד, עכ"פ בפסח דלכתחילה מנ"ל, ואת"ל דבפסח היה קבלה בידם שיהיו השערים נעולים בשעת שחיטתו, וא"כ ק"ל למה דאמרינן בפסחים [דפ"ח ב'], במסופק אם חייב בפסח, דניתי קרבן ונתני, דאם מחוייב בפסח יהיה זה פסח, ואם לאו יהיה זה שלמים. וקשה והיכי אפשר, והרי בפסח צריך שיהיו השערים נעולים, ובשלמים ששחטן כשהשערים נעולים פסולים [כעירובין ד"ב א'], אע"כ או שכשהשער פתוח בזמן שחיטת הפסח כשר בדיעבד, או שאפילו לכתחילה צריך לפותחו גם בשחיטת הפסח ולא נעלו רק להיכר וכדאמרן, וכך מסתבר דבל"ז לא ידענא מנ"ל לרבותינו נעילה זו בשעת שחיטת הפסח:

הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי: כפות:

ושורה שכולה זהב זהב: משום נוי:

לא היו מעורבין: ר"ל גם השורות לא היו מעורבין, שתהיה שורה של זהב עומדת בין ב' שורות כסף אלא כל שורות של כסף עומדת לבד ושורות של זהב לבד והכל משום נוי:

ולא היו לבזיכין שוליים: רחבים במקום מושבן, רק היו כמין [טריכטער] סתום מלמטה:

שמא יניחום: שמא יושיבום על הקרקע וישכחוהו:

ויקרש הדם: והרי קרוש לא חזי לזריקה:

משנה ו

שחט ישראל: אם ירצה דשחיטה כשירה בזר בכל קרבן:

וקבל הכהן: את הדם בבזך מצואר הבהמה, דמקבלה ואילך מצות כהונה:

נותנו לחבירו: להכהן שעומד אצלו בשורה, והיה קצת הולך ומושיט לו, דבלא הליכה לא נקרא הולכה:

ומחזיר את הריקן: כשמושיט לו המלא, מקבלו מיד, דאין מעבירין על המצות, ואח"כ מחזיר הריקן: (אב"י ולא מחזי כמשא, משום דמיד מקבל אחר בדומה לו [תוס' יומא כ"ז א' ד"ה מקום]:

זורקו זריקה אחת: שזורק מתוך הבזך עצמו, דא"צ נתינת דם באצבע רק בחטאת:

כנגד היסוד: כך צורת המזבח, מרובע התחתון עשוי מאבנים וסיד ועופרת, ל"ב על ל"ב אמה בגובה אמה, והוא נקרא יסוד, ועליו מרובע השני ל' על ל' אמה בגובה ה' אמות, והוא הנקרא סובב, ועליו מרובע ג', כ"ח על כ"ח אמה בגובה ג' אמות, והוא הנקרא מזבח, ובראש המזבח היה בולט בכל זוית, מרובע חלול של אמה על אמה בגובה אמה [ועי' מדות פ"ג מ"א]. ולפ"ז היה כל מרובע תחתון בולט אמה לכל צד ממרובע שממעל לו, אבל המרובע התחתון שעל הארץ שהוא היסוד, לא היה ארוך ורחב ל"ב אמה, בכל שטחו, רק אמה אחת בכל שטח מערב, ואמה אחת בכל שטח צפון, ולפיכך לא היה היסוד בולט אמה סביב רק מערב וצפון, ועוד אמה אחת לצד מזרח בקרן מזרחית צפונית, ואמה אחת בדרום בקרן דרומית מערבית, לפ"ז היה לכל הזויות יסוד, חוץ מקרן מזרחית דרומית. והנה מקום זריקת הדם רק בחטאת היה בחצי העליון של גובה המזבח, מדניתן דמו באצבע בחודו של קרן, אבל בכל שאר הקרבנות שנזרק דמן מחצי גובה המזבח ולמטה, יכול לזרוק דמן בכל זוית שירצה רק שיהיה יסוד תחתיו. ולא בזוית מזרחית דרומית ששם לא היה יסוד כלעיל, וקאמר הכא דגם בפסח הדין כן. וקיי"ל דבכור מעשר ופסח אין נותנין בזריקה דהיינו מרחוק, רק סומך שפת המזרק אל זוית המזבח, ושופך הדם בנחת במתן אחת [רמב"ם פ"א מפסח]:

משנה ז

קראו את ההלל: הלויים שררו ההלל בשעת הקרבת הפסח של כל כת, והקהל עונין ראשי פרקים:

אם גמרו שנו: חזרו וקראו הלל, דכשהיו פסחים רבים, לא הספיקו הכת לעשות פסחיהן כשכבר גמרו הלוים ההלל, להכי חזרו הלויים וקראוהו:

ואם שנו שלשו: דכשעדיין לא גמרו פסחיהם, חזרו וקראוהו:

אף על פי שלא שלשו מימיהם: דהכהנים רבים וזריזין:

מפני שעמה מועטין: דכל ישראל זריזין להקדים למצוה:

משנה ח

אלא שהכהנים מדיחים את העזרה: שפקקו הנקב שבו היה יוצא הנחל שעובר בעזרה, ועי"ז התפשטו המים בכל העזרה, והודחה הרצפה של שיש מדם הנשפך, ואח"כ פתחו הנקב והמים יוצאים:

שלא כרצון חכמים: דרצון חכמים היה שלא יהיה מעשהו בשבת כבחול להדיח העזרה, דחיישינן שמא ידיח גם מקום אחר שאין בו רצפה, ואתי לאשוויי' גומות ואף שאין שבות במקדש, היינו רק לצורך עבודה:

ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות: מדם שעל הרצפה:

זרקו זריקה אחת על גבי המזבח: דאם מעורב בו דם שנשפך אחר שנתקבל בכלי, נתכשר בזריקה זו:

ולא הודו לו חכמים: דעכ"פ מעורב הוא עם דם התמצית שפסול לזריקה, ונתבטל, ולר"י אין דם מבטל דם:

משנה ט

אונקליות: [האקען]:

של ברזל היו קבועים בכתלים: כותלי העזרה:

ובעמודים: [פפיילער] שבבית המטבחיים שבעזרה:

מקלות דקים חלקים: [גלאטטע], ור"ל מקולפים:

היו שם ומניח: המקל:

ר' אליעזר אומר ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חברו: ולא במקל מוקצה, ולרבנן כיון דצורך עבודה הוא, אין שבות במקדש:

ותולה: בגידי ארכבות הבהמה:

משנה י

קרעו והוציא אימוריו: [איינגעוויידע] [ונקראו אימורים, על שהם מורים ואדונים על שאר איברים להקריבם לריח נחוח לה', כך כ' הערוך. ולפעד"נ, דאימורים הוא לשון ראש אמיר. שהוא ראש האילן ששם הפירות יותר משובחים מחום השמש, כמו כן אלו החלקים הם היותר משובחים שבבהמה להקריבם לגבוה. או שאמורים לשון אמירה ודבור, ור"ל אותן חלקי הבהמה שנאמר בהן בתורה להקריבם, וכך כ' קצת מזה הר"ב פ"ה מ"ו. אב"י בל"י אֵי מֵירָא. ר"ל חלק טוב]:

נתנו במגיס: קערה:

והקטירן על גבי המזבח: ר"ל נותנן לאחר להקטירן המזבח, דלא איהו גופיה מקטירן:

יצתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית: בשבת מיירי, שאינן יכולין להוליך פסחיהן לבתיהם מדלא ערבו ערובי חצרות בירושלים [ועי' מ"ש עירובין פ"י סי' נ"ז]:

שניה בחיל: הוא הרווח שמוקף סורג, [גיטטער], סביב לחומת עזרת נשים [ועי' מ"ש מדות פ"ב מ"ג]:

והשלישית במקומה עומדת: דוקא נקט עומדת, דאין ישיבה בעזרה רק למלכי בית דוד, משא"כ ב' כתות הראשונים רשאין לישב במקומן [ועי' ירושלמי סוטה פ"ז סוף הלכה ז', כ"כ הגאון הגדול מהרע"ק שליט"א]:

בועז

הלכתא גבירתא