תפארת ישראל על פסחים ו

משנה פסחים, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על פסחים · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

וזריקת דמו:    נ"ל דקמ"ל דזריקה דחי שבת, אף דאמרינן [שבת דע"ה ב'], דמתכוון דלתיוס בשר בית השחיטה בדם, חייב בשחיטה משום צובע, א"כ ה"נ סד"א מדמתכוון בזריקה דלתווס מזבח בדם לתסר, קמ"ל דדחי שבת:

ומיחוי קרביו:    קנוח קרביו מהצואה, והוא שבות, דדמי לדש פסולת ממאכל, ואפ"ה דוחה שבת, שלא יסריחו המעים. [ונ"ל דלהכי לא זכר הפשט, דהפשט אינו חייב רק במפשיט מדצריך לעור, והכא אינו מפשיטו בשבת רק כדי שלא יהא מוטל כנבילה [כשכת קי"ז], א"כ הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולא אצטריך לאשמעינן דדחי שבת. ואי"ל מי גרע ממחוי קרביו דאינו רק שבות, ואפ"ה תני לה, י"ל התם קמ"ל אע"ג דצורך הדיוט הוא וגם חשש רחוק שבשעות מועטות יסריחו ואפי' הכי שרי]:

והקטר חלביו:    דבכל הני אי אפשר להמתין עד הערב, והקטר חלביו, אף דכשר כל הלילה, אפ"ה מדדחתה כבר שחיטה לשבת, הקטר נמי דחי שבת דחביבה מצוה בשעתה:

אבל צלייתו והדחת קרביו:    דאפשר ?גם כשתחשך:

הרכבתו:    להרכיבו על כתיפו דרך ר"ה לעזרה. ואף דזה רק שבות, דחי נושא את עצמו אפ"ה לא דחי שבת. [מיהו זהו לר' נתן [שבת דצ"ד], אבל אנן קיי"ל דדוקא אדם חי נושא את עצמו [ועי' פ"ד סי' י"ג]:

והבאתו מחוץ לתחום:    מיהו משמע מהכא דדוקא הבאתו אסורה, הא שילך הוא עצמו חוץ לתחום כדי להקריב פסח שרי דל"ד לשופר [עי' ר"ה פ"ד סי' נ'] דפסח שאני דאיסור כרת ואפ"ה מסתבר דגם הלוך חוץ לתחום אסור מדהי' אפשר לעשות מאתמול [ועי' מ"ש לקמן סי' כ"ב]:

וחתיכת יבלתו:    [ווארצע] שהיא מום בקרבן, ודוקא לחה שאינו יכול לחתכה רק בכלי, דהו"ל שבות משום מתקן, אבל במחתכה בידו, או יבישה אפי' בכלי, שרי, אף דנמי הו"ל שבות שאפשר מאתמול. שבות קל הוא, והתירוהו במקדש ועי' במלאכת גוזז:

אין דוחין את השבת:    דכולהו אפשר מאתמול. ומה"ט לא ערבינהו בחד בבא עם הנך דרישא, משום דהתם טעמא אחרינא איכא, מדאפשרי' לכשתחשך:

רבי אליעזר אומר דוחין:    דס"ל דלמכשירי מצוה אפי' מלאכה גמורה שרי::

משנה ב

מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת:    בקרבן פסח:

אמר לו רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו בו משום מלאכה:    כשחיטה ובישול דמותרי' אפי' להדיוט:

ואסור בו משום שבות:    שאסרו להביא בהמה מחוץ לתחום לצורך אכילת יו"ט, אף דתחומין מדרבנן:

מה זה יהושע מה ראיה רשות:    צרכי הדיוט ביו"ט:

למצוה:    דקרבן צורך גבוה הוא:

השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח:    להזות על טמא מת בז' שלו שחל בערב פסח בשבת:

שהיא מצוה:    שאם לא יזה לא יקריב פסח:

והיא משום שבות:    גזירה שמא יעברנה ד' אמות בר"ה [כך הוא בש"ס ורש"י כ' במתני' משום מתקן גברא, וצ"ע, אב"י נ"ל להצדיק רש"י, דר"ל אף דלר"א מכשירי מצוה דוחין, היינו היכא דגברא חזי, משא"כ הכא גברא לא חזי ורק מתקני בההזאה דלהוי חזי, וכדקאמר בש"ס]:

אמר לו רבי אליעזר ועליה אני דן:    ר"ל גם על הזאה אני חולק:

אמר לו רבי עקיבא או חלוף:    ר"ל שמא להיפך, ולא דס"ל באמת דשחיטה אינו דוחה שבת, רק משום דר"א שכח שלימד לר"ע דהזאה אינו דוחה שבת, ולא רצה ר"ע לומר לרבו ששכח, להכי דן כך לפניו, כדי שיהיה נזכר מעצמו דהכי אגמריה:

בין הערבים במועדו:    ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:

אמר לו רבי הבא לי מועד לאלו:    להרכבתו וכו':

כמועד לשחיטה:    ר"ל שיהיה להן זמן קבוע כשחיטה, דהרי אפשר לעשותן מאתמול ולהכי לא ילפינן להו במה מצינו משחיטה. והזאה נמי אף דאי אפשר מאתמול עכ"פ כיון דלאו מגופא דפסח הוא, לא קאי עליה במועדו. וא"ת מ"ש מכל ק"ו שבעולם דהיכא דפרט קרא בחד דוכתא דכך הוא הדין אמרינן דילמוד סתום מן המפורש, ולא אמרינן הביא לי קרא בלמוד כמו שמפורש במלמד, י"ל דה"מ היכא דמסתבר דנלפינהו מהדדי, אבל הכא אדרבה מסתברא דלא נלפינהו מהדדי וכדמסיק כלל אר"ע וכו' דשחיטה א"א מאתמול ולהכי דחי שבת, אבל חתיכת יבלתו היה אפשר מאתמול, וכ"ש הזאה דאע"ג דא"א לעשותה מאתמול, אבל הרי אינה בגוף הפסח כלל, וכי ס"ד שיהיה רשאי לעשות שום איסור דאו' או דרבנן כדי שיהיה יכול להקריב פסחו, דבעידנא שמיעקר לאו לא מקיים העשה::

משנה ג

אימתי מביא חגיגה עמו:    חגיגת י"ד שנאכלת קודם הפסח. כדי שיהיה הפסח נאכל אחריו על השובע:

בזמן שהוא בא בחול בטהרה:    דחגיגה לא דחי שבת או טומאה:

ובמועט:    ר"ל כשהפסח מועט לאכילת החבורה, אז אוכלין החגיגה תחלה, ואח"כ הפסח על השובע:

ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה:    או או [ונ"ל דלהכי נקט הכא במרובה באמצע. שלא כסדרא דרישא, דברישא נקט חול וטהרה גבי הדדי מדשייכי אהדדי, משום קרא דבמועדו, משא"כ בסיפא קמ"ל דלא תימא דבמרובה א"צ להביא חגיגה. אבל עכ"פ רשאי להביאו, להכי ערבינהו למרובה בין שבת לטומאה, לאשמעינן דכמו דבהנך אסור להביאו, כמו כן במרובה, מחשש שמא יבא לידי נותר [כפ"ח מ"ו]::

משנה ד

ומן הנקבות:    משא"כ פסח אינו בא מבקר או מנקיבות:

ונאכלת לשני ימים ולילה אחד:    יום י"ד וט"ו ולילה שבינתים::

משנה ה

הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת:    בערב פסח, שהיה יודע שהוא פסח, ועקר שמו ושחטו לשם קרבן אחר, רק ששגגתו היה שהיה סבור שגם שלא לשמו דוחה שבת, או שסבור באותו רגע שאין היום שבת:

חייב עליו חטאת:    ולא מחשב מקלקל, דהרי הקרבן פסול, עכ"פ אהנו מעשיו דאם עלה לא ירד:

אם אינן ראויין:    כגון שהוא עגל או כבשה נקבה או איל זכר בן ב' שנים, והוא טעה שהיה סבור שזה פסח, או שאין היום שבת, או שסבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח:

חייב:    דפשע, דהו"ל לעיוני, ולא מחשב טועה בדבר מצוה:

רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר:    דטעה בדבר מצוה מתוך טרדתו במין זה, והרי עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין, ולהכי פטור. ובפסח לא מחלקינן בין ראויין לאינן ראויין וכגון ששחט הפסח שהוא זכר לשם תמיד או לשם שעיר חטאת מוסף, ליתא, דהרי גם בכה"ג חייב מדיש להן קצבה, והיינו אימורי צבור וכדמסיק:

אמר רבי אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו:    לשחטו בערב פסח בשבת:

זבחים:    ר"ל שאר זבחים:

כששינה את שמן:    ששחטן לשם פסח שדוחה שבת:

אמר ליה רבי אליעזר אימורי ציבור יוכיחו:    קרבנות האמורים שיקריבום הצבור, כתמידין ומוספין יוכיחו:

והשוחט לשמן:    שאר זבחים:

אמר לו רבי יהושע לא אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה:    דבראה שכבר שחטו התמידין או המוספין, יודע שא"צ לשחוט עוד אחר, להכי חייב בשחט אחרים לשמן, דהו"ל לעיונא:

תאמר בפסח שאין לו קצבה:    דבראה מין שראוי לפסח, אפשר שיטעה שמא פסח הוא, ושוחטו לשם מי שהוא, והו"ל טועה גמור:

רבי מאיר אומר אף השוחט:    זבחים אחרים בשבת::

משנה ו

שחטו:    שחט הפסח בשבת שבערב פסח:

שלא לאוכליו:    דהיינו זקן או חולה או קטן, שאינן יכולין לאכול כזית:

ושלא:    או או:

למנוייו:    לחבורה שלא נמנו עליו:

למולין ולערלין לטהורים ולטמאים פטור:    דהרי הפסח כשר [ועי' לעיל פ"ה מ"ג דשם הדין איפכא והא בהא תלי']:

שחטו ונמצא בעל מום חייב:    דהו"ל לעיוני:

שחטו ונמצא טריפה בסתר:    במקום שאינו נראה מבחוץ:

פטור:    דאנוס הוא ולא שוגג:

שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם:    קודם שחיטה ונמנו על פסח אחר:

מפני ששחט ברשות:    דא"צ לחקור על זה: