משנה שקלים ו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שקלים · פרק ו · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שלשה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהם, תקלין חדתין יג ותקלין עתיקין, קינין וגוזלי עולה, עצים, ולבונה, זהב לכפורת.

ששה, לנדבה.

תקלין חדתין, שבכל שנה ושנה.

עתיקין, מי שלא שקל אשתקד, שוקל לשנה הבאה.

קינין, הם תורים.

וגוזלי עולה, הן בני יונה.

וכולן עולות, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים, קינין, אחד חטאת ואחד עולה.

וגוזלי עולה, כולן עולות.

נוסח הרמב"ם

שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין ותקלין עתיקין קנים וגוזלי עולה עצים ולבונה זהב לכפורת שישה לנדבה תקלין חדתין שבכל שנה ושנה ועתיקין מי שלא שקל אשתקד ישקול לשנה הבאה קנים הן תורין וגוזלי עולה הן בני יונה וכלם עולות דברי רבי יהודה וחכמים אומרין קנים אחד חטאת ואחד עולה גוזלי עולה כלן עולות.



פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תקלין חדתין - כדמפרש במתניתין, שבו נותנין שקלי שנה זו, וכשמגיע זמן התרומה, הגזבר מוציא כל שקלים שבשופר ונותנם ללשכה כדי שיתרמו מהם. והשני כתוב עליו תקלין עתיקים, ומי שלא הביא שקלו באותה שנה מביאו בשנה שאחר כך ונותנו באותו שופר והגזבר נוטלם ונותנם בשיירי הלשכה. והג' כתוב עליו קינין, והם תורים גדולים. והד' גוזלי עולה, בני יונה קטנים, וכולן עולות. אבל המביאים קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד הכהן ולא היו נותנים מעות לשופר. ומפרש טעמא בירושלמי, מפני התערובות, שמא ימות אחד מבעלי קינין, ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה דאזלא למיתה מעורבת בהן. אבל רבנן לא חיישי להכי, וסברי דבשופר של קינין משימין דמי קיני חובה ובכל המעות הנמצאים בו מקריבין קן אחד חטאת ואחד עולה, והשני כולן נדבה וקרבים עולות. והלכה כחכמים:

עצים - והמתנדב עצים למערכה נותן דמיהן לתוכו:

לבונה - המתנדב לבונה נותן דמים לתוכו, והגזברים לוקחים המעות שבשופר וקונים מהן לבונה ומקטירים על המזבח:

זהב - המתנדב זהב נותנו שם או דמי שויו, והוא לכפורת, כלומר לכלי שרת. שהמזרקות נקראו כפורי זהב בעזרא ובדברי הימים, לפי שהכהן מקנח יד אצבעו בהם בין הזאה להזאה, ובין מתנות של חטאת, שהשיריים שבאצבע פסולים:

ששה לנדבה - ששה שופרות הנותרות הן לנדבה, האחד כתוב עליו מותר חטאת, השני מותר אשם טו, השלישי מותר קיני זבים וזבות ויולדות. והרביעי מותר קרבנות נזיר, החמישי מותר אשם מצורע, הששי נדבה סתם. ומי שהפריש מעות לחטאת וקנה חטאתו ונתותרו מן המעות, משליך המותר לשופר שכתוב בו מותר חטאת. וכן מותר אשם משליך לשופר שכתוב בו מותר אשם, וכן כולם. ושופר שכתוב בו נדבה סתם, כל מי שמתנדב דבר למזבח נותן לתוכו:

פירוש תוספות יום טוב

וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו'. כטעמו של בן עזאי במשנה ג' פרק דלעיל והכא כ"ע סבירא להו דארמית כתוב עליהן כדי שכל הבא לתת מעות שידע להיכן יטילנו. אבל לעיל ת"ק סובר דהממונה נאמן שיתן לו חותם הראוי לו ולמטעי לא חיישינן:

זהב לכפורת. כתב הר"ב כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראו כפורי וכו'. לפי שהכהן מקנח וכו' כמאן דמכפר ידיה בגלימא דחבריה. רש"י בעזרא א' ודברי הימים א' כ"ח ות"י על אכלה ומחתה את פיה [במשלי ל'] אכלה ומכפרה פומהא:

ששה לנדבה. פירש הר"ב מותר חטאת ומותר כו' וכולן לנדבה. כדתנן טעמא במתניתין דלקמן. וכתב רש"י בסוף מנחות דף ק"ח וז"ל ואשם סתם היינו אשם גזילות. אשם מעילות. ולא מערב מותר דידיה בהדי חטאת. ואשם נזיר ומצורע לא מערב בהדי אשם סתם דזה בן שתי שנים. ואילו בן שנה. ואשם מצורע לא מערב בהדי אשם נזיר. דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהורה. ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעון נסכים. ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה. ע"כ. ובמותר קינין אין צריך טעם דהן עופות ואלו בהמות. ומ"ש באשם סתם מסתבר דלא אתא אלא לאפוקי דנזיר ומצורע אבל דשפחה חרופה ואשם תלוי נמי מותרן לשופר שכתוב עליו מותר אשם. ומאי דקשיא ממותר חטאת דלנדבה ממשנה ח' פ"ו דכריתות מפורש שם בס"ד. ומה שכתב הר"ב דששי נדבה סתם אע"ג דבגמרא דמנחות אין גם אחד מהנהו אמוראי דלימא הכי. דברי הר"ב כהרמב"ם. וכבר הקשה עליו בכ"מ פ"ב מהלכות שקלים מהירושלמי וכתב דבתוספתא מכוון כדבריו. ונראה. שבירושלמי יש ט"ס עכ"ד. ואילו זכר הכ"מ דברי הבבלי לא היה אומר שהירושלמי הוא ט"ס. אלא נ"ל דהרמב"ם תופס עיקר התוספתא לפי שהיא ברייתא. והני לישנא דבגמרא אמוראי קאמרי להו:

[*אשתקד פירשתיו במשנה ג' פ"ו דב"ב]:

וחכמים אומרים קינין אחד חטאת וכו'. פירש הר"ב דסברי דבשופר של קינין משימים דמי קיני חובה וכו' ואין הפרש ביניהן בין תורים או בני יונה. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על המשנה) תקלין חדתין. הכא כ"ע ס"ל דארמית כתוב עליהן כדי שכל הבא לתת מעות שידע להיכן יטילנו. אבל לעיל ת"ק סבר דהממונה נאמן שיתן לו חותם הראוי לו ולמטעי לא חיישינן:

(יד) (על הברטנורא) כמאן דמכפר ידיה בגלימא דחבריה, רש"י. ותרגום על אכלה ומחתה פיה אכלת ומכפרא פומהא:

(טו) (על הברטנורא) וכולן לנדבה כדתנן טעמא במתניתין דלקמן. ואשם סתם היינו דגזילות ודמעילות: (וה"ה דחרופה ותלוי בכלל) ולא מערב מותר דידיה בהדי חטאת ומנזיר ומצורע לא מערב בהדי אשם סתם דזה בן שתי שנים ואלו בני שנה ודמצורע ודנזיר לא מערבי בהדדי דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהרה ואין טעון מתן בהונות ולא נסכים ועוד דאשם מצורע בא להתירו במחנה. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שלשה עשר שופרות:    יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ"ה) ותמורה פ' ולד חטאת דף כ"ג וביד פ' שני דהלכות שקלים סי' ב' ג'. וכתב הר"ש שיריליו ז"ל דבירוש' בפירקין דלקמן מפ' שבעגולה היו עומדין:

לכפורת:    כתוב בסמ"ג עשין סימן מ"ה אומר הרב רבינו יצחק בר אשר שפירוש לכפורת כלומר לבית קדש הקדשים לעשות שם צפוי רקועי פחים וכן משמע בירוש' ע"כ. ונראה קצת שהרב רבינו שלמה שיריליו ז"ל היה גורס בסיפא דמתני' זהב לא יפחות מדינר זהב לכפורת וז"ל זהב לא יפחות מדינר זהב לכפורת מפ' מאי דתני ברישא זהב לכפורת ופירוש לכפורת בתוספתא מפ' ליה הכי האומר הרי עלי זהב מביא דמי דינר זהב ונותן בשופר וכהנים לוקחין בהן זהב ועושין אותו רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים וקרי לבית קדש הקדשים כפרת שהוא מקום בית הכפרת שהארון שבו הכפורת היה נתון שם ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל נראה מפירושו דגריס כפורת הכ"ף בפתח שפי' גם הוא ז"ל זהב לכפרת וכל מי שהתנדב זהב לעשות בכפרת וקדשי הקדשים מטילין אותו בם ע"כ אכן שם ביד סתום כלשון המשנה. ועיין שם ביומא דף מ"ה בפי' רש"י ז"ל דנראה דגריס בית הכפורות. והרא"ש ור"ע ז"ל נראה דגרסי לִכְפּוֹר:

ששה לנדבה:    פ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ד) ופ' עשרון דף ק"ז:


פירושים נוספים