תפארת ישראל על סוכה ג

משנה סוכה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

לולב הגזול: והרי כתיב ולקחתם לכם, משלכם, ואפילו לאחר יאוש פסול מדרבנן, מדהו"ל מצוה הבאה בעבירה. ואי"ל ניתי עשה ונדחה ל"ת. י"ל לא דחי, כיון שכבר נעקר הלאו קודם שקיים העשה [כביצה ד"ח ב'] ותו דעכ"פ אינו לכם:

והיבש: שנתלבנו לגמרי רוב עליו. ונוהגין להקל כשלא נפרך בצפורן, ויש להחמיר [ תרמ"ה ורט"ז שם ]:

פסול: דבכל ד' מינין בעינן הדר:

של אשירה: אילן הנעבד:

ושל עיר הנדחת: עיר ישראל שהודחו ונתפתו רובם לעבוד ע"ז, המדיחים בסקילה, והמודחים בסייף, והעיר וכל שללה נשרפים (סנהדרין קי, א):

פסול: דמדעומדין לשריפה, הו"ל כאילו אין שיעור הלולב קיים, דכל העומד לשרוף כשרוף דמי. וביו"ט ראשון בלא"ה פסולים מדבעינן לכם, והרי אסור בהנאה. ואי"ל בל"ז פסול מדהו"ל מצוה הבאה בעבירה, דהרי אסור להנות ממנו. י"ל מצות לאו להנות נתנו, וזה נ"ל כוונת תוס' ד"ה משום (סוכה ל, א):

נקטם ראשו: שנשבר ראש רוב עלין היותר עליונים שכלה בהן הלולב. וי"א ראש רוב העלין שגבוהין מהשדרה [משבצות תרמ"ה ו']. ונקטם ויבש פסולים משום הדר, ולפיכך פסולים כל ז'. משא"כ נסדק ונחלק תיומת, פסול מדכתיב ולקחתם קרי ביה ולקח תם, ולא חסר, לפיכך פסול רק ביוט"ר. וכן כל הפסול משום לכם, הוא רק ביוט"ר [ מג"א תרמ"ה ו' ]. אמנם בנקטם ראש עלה אמצעי, ואין לו אחר, כשר. אבל ביבש אפילו ביש לאחרים כשר באין לו אחר [אשל שם]:

נפרצו עליו: היינו שרוב עליו תלויין למטה, אפילו אגדן עם השדרה, פסול. אבל שדרה עצמה שנשברה ותלוי, למטה, כשר, כשיאגדנה שם [מג"א שם]:

נפרדו עליו: ר"ל כשהעלים עומדין פרודים מהשדרה כענפי אילן. ובנחלק תיומת של רוב עלין, פסול. וי"א שאפילו לא נחלק רק עלה האמצעי שבראש הלולב, באורך ד' גודלין, פסול והכי קיי"ל [רמ"א וט"ז שם]:

רבי יהודה אומד יאגדנו מלמעלה: וקיי"ל כת"ק:

ציני הר הברזל: ר"ל לולבים הגדלים בהררי סלע, מדאין כח הגידול רב שם לכן העלין קצרים:

כשירות: ודוקא במגיע ראש עלה זה לעיקר של עלה שלמעלה ממנו:

לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו: תני, וכדי לנענע בו. ור"ל שהלולב הוא כאורך ההדס וערבה שצריך שיהיה ארכן ג' טפחים, שהן י"ב אצבעות ועוד טפח יותר כדי לנענע בו. ונוהגין שיהא שיעור הדס וערבה י"ב גודלין, ושדרת הלולב ט"ז גודלין. ואם ההדס וערבה י' גודלין, ושדרת הלולב י"ג גודלין ושליש, יצא (שו"ע או"ח, תרנ):

משנה ב

והיבש: שכלה כל ירקות שבו, דאל"כ אפילו נפרך בצפורן כשר:

נקטם ראשו: ראש העץ:

או שהיו ענביו מרובות מעליו: מיהו כשהענבים ירוקות, כשר (שו"ע או"ח, תרמו):

ואם מיעטן כשר: אפילו מיעטן ביו"ט, ואינו מהבב"ע, מדהסיר רק המניעה:

ואין ממעטין ביום טוב: דכמתקן כלי הוה. ואי"ל ליתי עשה ולדחי ל"ת, י"ט עשה ול"ת הוא דשבתון שבות כביצה ד"ח ב':

משנה ג

נקטם ראשה: אף לדידן פסול [עי' סי' כו]:

והצפצפה: מין ערבה שעלה שלה עגול:

כמושה: [וועלק]. ואינו מצוי בלולב והדס:

ושנשרו מקצת עליה: ובנשרו רוב עלין, פסול. [ואף דנשרו מקצת בלולב והדס נמי כשר. נ"ל דקמ"ל נשרו גבי ערבה, דאף דמצוייה א"צ לחזור אחר אחרת]:

ושל בעל: מלת בעל לישנא דמיתבותא הוא, ר"ל שגדלה בשדה מיושבת לזרוע שם, דהיינו שדה לחה, אף שלא גדלה אצל הנחל כשר. ואורחא דמלתא נקט תנא, שאין דרך הערבה שתגדל בשדה יבשה:

כשרה: דהא דקאמר רחמנא ערבי נחל, דבר הכתוב בהוה:

משנה ד

אפילו שנים קטומים: אהדס קאי:

אפילו שלשתן קטומים: כשר, דעבותו מכסה קטימתו [משא"כ בלולב וערבה] והכי קיי"ל [תרמ"ו ורט"ז תרמ"ו] מיהו בשעת הדחק יוצא אפילו בחד וקטום [ מג"א תרנ"א ]:

משנה ה

והיבש: היינו כשאין בו ליחה, אבל כמוש כשר [ מג"א תרמ"ח ]:

של ערלה: ערלה ותרומה ודמאי לא שייכי רק באתרוג:

של תרומה טמאה פסול: דבעינן לכם והנך אינן ראויין ומה"ט לא שייך הכא עשה דוחה ל"ת [ונ"ל דאע"ג דכולהו מנשרפין נינהו, איצטריך כולהו דלא מבעי אשרה דאפרה אסור [כפסחים דכ"ז ב'], אלא אפילו עיר הנדחת דאפרה מותר דהרי בכלל כל הנשרפין נינהו. ולא מבעי עיר הנדחת דלא בטל, דהרי כתיב לא ידבק בידך מאומה, אלא אפילו ערלה דבטלה בר'. ולא מבעי ערלה דאסור להנות בשעת שריפתם, אלא אפילו תרומה טמאה דכהן מסיקה תחת תבשילו, אפ"ה כולהו כתותי מכתת שעוריה, וגם מדאין בהן היתר אכילה. ולכאורה היה נראה דלהכי לא נקט הכא טבל ואינך דנקט בפסחים (משנה, פסחים ב, ה), משום דכולהו יש בהן היתר אכילה ודין ממון מדאפשר לתקנן. אבל באמת ליתא דא"כ למה צריך בדמאי לב"ה טעמא דאי בעי מפקר נכסיה דמי גרע מטבל. אלא י"ל נקט ערלה ותרומה טמאה, וה"ה כל אסורי אכילה]:

של תרומה טהורה לא יטול: מפני שמכשירה לקבל טומאה ע"י שמקרב האתרוג ללולב שרטוב במים, דמצוה להעמידו בכל יום במים [מכאן נ"ל ראיה לרקנ"ט [א"ת תרנ"א י"א] דצריך לחברן יחד, דאל"כ יטול ולא יתברן יחד, דלשמא יחברן א"צ לחוש מדאסור רק מדרבנן. ואת"ל בל"ז ימתין עד שיתנגב, זמנין דאין לו פנאי]:

ואם נטל כשר: דהא חזי לכהן לאכלה ויצא הול"ל רק איידי דנקט רישא פסול נקט הכא כשר:

ובית הלל מכשירין: דהא חזי לעניים [וב"ש אע"ג דמודו בתרומה פליגי בדמאי, אף דדמאי אפילו לנעשיה חזי, דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה, עכ"פ אינו רק מגו, ובאמת לא יתנו לעניים וגם לא יפקיר נכסיו. משא"כ תרומה, על כרחו יתנו לכהנים, ומאכל כהנים הוא ודאי]:

של מעשר שני בירושלם לא יטול: מפני שמכשירו לקבל טומאה כלעיל ובהוכשר כבר אפ"ה פסול מדנטמא מידים שניות, רק רבותא נקט שלא הוכשר:

ואם נטל כשר: אבל חוץ לירושלים, פסול, דהא לא חזי ליה התם, ולר"ן ה"ה חוץ לירושלים כשר בדיעבד. רק נקט בירושלים לרבותא דאפילו בירושלים לכתחילה לא יטול:

משנה ו

עלתה חזזית: כעין שחין בולט וה"ה מראה פסול. אבל קליפה דקה ולבנה, כשר [פמ"ג תרמ"ח]:

על רובו: אמרינן בש"ס דוקא במקום א' כשר במעוטו. אבל בב' וג' מקומות הו"ל מנומר ופסול [ונ"ל דנקט ג' לרבותא, דאפילו ג' אי ליכא למיחש לנימור, כגון שהן בצד א' של אתרוג, כשר [כי"א תרמ"ח ס"י ודו"ק] . או נ"ל דלהכי נקט ב' וג', דה"ק ב' באתרוג קטן וג' בגדול. או ב' בכתם גדול וג' בנקודות קטנות, דהכל לפי גודל וקוטן האתרוג והכתם דלתחזי עי"ז כמנומר. וכן נ"ל הפירש בחולין (דף ג:) בשחט ב' וג' פעמים ולא נתעלף, ר"ל ב' בבהמה גדולה וג' בקטנים. ולפעמים ב' וג' כל חד רבותא [כחולין ד"ל ע"א] ע"ש ודו"ק, ועיין רמל"מ [פ"ח ה' מלולב] שהאריך]. מיהו ממקום שמתחיל החוטם להתקצר ואילך, אפילו נקודה א' פסול [שם]:

נטלה פטמתו: הוא העץ הקטן שבראש האתרוג שהשושנתא עליו. ודוקא שניטל ונעקר מתוך האתרוג ונשאר גומא במקומו, אבל בממלא הגומא כשר. וי"א דגם בממלא הגומא שוה להאתרוג פסול [ מג"א תרמ"ח סק"ט ]. מיהו בגדל מתחילה בלי שושנתא, כשר. [ותואר אתרוג מהודר יש בו ה' תנאים,

(א) לפי נקיותו חשיבותו כפי שהוא נקי יותר, כן הוא ג"כ מהודר טפי. אולם על חוטמו דהיינו כל מקום המדרון שבראש האתרוג צריך שיהיה נקי מאד, אפילו מכתם קטן כחודו של מחט,
(ב) שיהיו בליטות רבות על גופו, ולא יהא חלק [כציטראנע].
(ג) שיהיה העוקץ שבתחתיתו שבו האתרוג תלוי באילן. משוקע, שיהא האתרוג בתחתיתו בולט סביב סביב להעוקץ הבולט.
(ד) שיהא בנוי כמגדל, ולא ככדור או דומה לכדור במקצת.
(ה) שיהא שושנתא שלימה בראש האתרוג ומכוון נגד העוקץ שלמטה]:

נקלף: שנקלף כל קליפתו הדק, אף שנשאר [געלב] כבתחלה. אבל בנקלף רק קצת כשר:

נסדק: כולו מראשו לסופו ואפילו רק מצד אחד [מג"א שם]:

ניקב וחסר כל שהוא: לרש"י מיירי מתניתין בנקב שאינו מפולש, וחדא קתני, ניקב וגם חסר כ"ש, אף שאין הנקב מפולש פסול. אבל בנקב מפולש פסול אפילו לא חסר כלום. ולרמב"ם מיירי מתניתין בנקב מפולש, ואו או קתני, או ניקב נקב מפולש אף שלא חסר כלום, או שחסר כל שהוא אף שאין הנקב מפולש. ולענין דינא לא פליגי רש"י ורמב"ם ורק בפירושא דמתניתין פליגי. אמנם לראב"ד מתניתין מיירי בנקב מפולש וחדא קתני, שניקב נקב מפולש וגם חסר כ"ש, דדוקא בב' לריעותה פסול. אבל בחדא לריעותה שהנקב מפולש ולא חסר כלום, או חסר כ"ש אבל אינו מפולש, כשר. וקיי"ל כרש"י ורמב"ם, ובשעת הדחק יש להקל כראב"ד. מיהו י"א דאפילו ניקב רק עד חדרי זרע נמי נקרא מפולש [עי' ב"י]. אמנם כ"ע מודו דאם הנקב רחב כאיסר, כגון שתחב בו יתד עב, אז אפילו אין הנקב מפולש ולא חסר כלום, פסול [שם]. ונקיבת קוץ במחובר אינו כשר רק בנקרם קרום געלב עליו [ט"ז שם]:

עלתה חזזית על מיעוטו: אע"ג דמדיוק דרישא שמעינן דאפילו בשוה כשר. קמ"ל הכא דדוקא חזזית אחת כשר על מעוטו אבל כשהם ב' אפילו במעוטו פסול, מדהו"ל מנומר כלעיל סי' ל"ו:

נטל עוקצו: הוא העץ שבו תלוי באילן, ונשאר קצת מהעץ לכסות הגומא. אבל בנעקר העוקץ מתוכיות של אתרוג, פסול [שם ס"ח]:

כשר: אע"ג דהא נמי מדיוק דרישא שמעינן לה. קמ"ל הכא, לרש"י דמתניתין מיירי בנקב שאינו מפולש, א"כ ה"ק הכא, דוקא נקב שאינו מפולש כשר באינו חסר, אבל נקב מפולש אפילו אינו חסר פסול. ולראב"ד דס"ל דנקב דנקט מתניתין במפולש מיירי, דאפילו נקב מפולש באינו חסר כשר, קמ"ל סיפא לגלויי ארישא, דלא תימא דרישא או או קתני, להכי קאמר סיפא ניקב נקב מפולש ולא חסר כשר, ש"מ דרישא ב' לריעותא בעינן. מיהו לרמב"ם רישא בנקב מפולש מיירי, וסיפא בנקב שאינו מפולש דדוקא באינו חסר כ"ש כשר, אבל בחסר כ"ש פסול:

אתרוג הכושי: שהאתרוג שחור. וה"ה כשהוא לבן ביותר. או שיש לו נקודות שחורות או לבנות בב' וג' מקומות, או במקום א' ברובו, וכלעיל:

והירוק ככרתי: גרין כמראה [קרעססע]:

ורבי יהודה פוסל: וקיי"ל כר"י. מיהו בחוזר למראה אתרוג כשר [שם]:

משנה ז

רבי יהודה אומר כביצה: וקיי"ל כר"י. מיהו כשהוא כביצה אפילו לא נגמר פריו, כשר, ובלבד שלא יהא ירוק [שם]:

אפילו אחד בשתי ידיו: והכי קיי"ל [שם]:

משנה ח

אין אוגדין את הלולב: ר"ל לאגדו יחד עם ההדס וערבה:

אלא במינו: דס"ל צריך אגוד מדאורייתא, וכל שיש תוך האגוד מין אחר, איכא בל תוסיף:

אפילו במשיחה: [שנירכען]. דס"ל א"צ אגוד. והכי קיי"ל. מיהו מצוה לאגדו מפני זה אלי ואנוהו. ונוהגין לקשרו בג' מקומות (שו"ע או"ח, תרנא):

בגימוניות של זהב: [גאלדטרעססען]:

במינו היו אוגדין אותו מלמטה: וכיון דאגוד זה רק לנוי ולא למצוה ליכא גביה בל תוסיף:

משנה ט

והיכן היו מנענעין: דצריך לנענע בהולכה והבאה, למזרח דרום מערב צפון, ואח"כ מעלה ומוריד. ולכל צד ג' נענועים בהולכה וג' בהבאה. וקול הנענועים הם כעין תפלה ברעדה שיעצר הקב"ה טללים ורוחות רעות מכל צד שינענעם לשם בשעושה רצונו ית':

וסוף: ר"ל בהודו ראשון ושבסוף ההלל:

ובאנא השם הושיעה נא: דאמרינן במדרש, אחר שזכו ישראל בדין, נצטוו לשמוח במצוה זו של לולב. ומשום דהאדם נמשל לעץ השדה, נאוה לעשות אות רננת האדם גם במיני האילן שצוונו הקב"ה ליטול. ונענוע האילנות הוא רננתם, כדכתיב אז ירננו עצי היער [ר"ל יתנענעו], כי בא לשפוט הארץ ויצאו תושביה זכאים. ומדכתיב בתריה, הודו לד' וגו', ואמרו הושיענו וגו', לכן אין לנענע רק בהודו והושיעה. והכי קיי"ל:

אלא באנא ה' הושיעה נא: ולא בהצליחה נא, אבל בהודו נענעו כולהו:

לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו: ר"ל אם שכח ליטול קודם אכילתו, צריך אפילו להפסיק אכילתו. ומיירי דליכא שהות אח"כ, דאל"כ כיון דתנא בא בדרך, ע"כ בחה"מ עסקינן, ואז הו"ל לולב מדרבנן והרי בדרבנן בדאיכא שהות א"צ להפסיק [כשבת פ"א מ"ב]:

משנה י

מקרין אותו: את ההלל, שלא למד לומר מעצמו:

עונה אחריהן מה שהן אומרין: דמדאין חייבים בדבר אין מוציאין אחרים ידי חובתן, לפיכך צ"ל אחריהם מלה במלה:

ותהי לו מאירה: מדצריך ללימוד של אלו ואינו הולך לביהכ"נ:

הללויה: על כל פסוק שיאמר השליח צבור. והאידנא לא נהגו כך:

משנה יא

מקום שנהגו לכפול: שכל פסוקים שבפרשת הודו, הן כפולים, כגון מן המצר קראתי יה, ענני במרחביה, וכן כולם. משא"כ מאודך ולמטה. לכן כופלין הפסוקים ההם וקורין אותן ב' פעמים:

לפשוט: שלא לכפלם:

יברך אחריו: אבל לפניו מצוה לברך בכל מקום: שלקח בשביעית לולב מעם הארץ שחשוד לאכול דמי פירות שביעית אחר ביעור, והרי לולב אע"ג דעץ הוא, נוהג בו ובדמיו קדושת שביעית. דאע"ג דבשאר עצים אין בהם קדושת שביעית, התם ה"ט מדלא דמי הנאתן להנאת אכילה שהיא בשעת ביעורו, משא"כ הנאת עצים, הרי סתמן להסקה עומדין, שהנאתן אינו בא רק אחר שנתבערו. משא"כ לולב, סתמו עומד לכבד הבית, שהנאתו וביעורו בא בזמן אחד כמו אכילת פירות. ואעפ"כ זהו בלולב שגדל בשביעית אבל לולב זה שקונה אותו בשביעית אין בו קדושה, מדכבר צמח בששית ונכנס לשביעית, והרי גם פירות כה"ג אין בהם קדושת שביעית [כר"ה י"ג ע"ב]. מיהו אתרוג, אף שגם הוא נכנס מששית לשביעית, הרי אזלינן גביה בתר לקיטה לענין שביעית. ולפיכך אסור למסור דמיו לעם הארץ, שמא לא יבערן בזמן בעור המבואר במסכת שביעית (משנה, שביעית ט, ח). להכי נותן וכו' [כך מסיק הש"ס ודברי הר"ב תמוה]:

במתנה: ואם אינו רוצה. נותן לו בעד הלולב דמים יתירים כשיעור דמי האתרוג, ומתנה עמו שיתן לו האתרוג במתנה [ונ"ל דדוקא בהבלעה מותר כה"ג, דהרי בשכר שבת נמי דחמיר מותר בהבלעה כנדרים [דל"ז א'], אבל שלא בהבלעה אסור, וכן מוכח מרמג"א קנ"ג סקכ"ז]:

משנה יב

היה לולב ניטל במקדש שבעה: כדכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים:

ובמדינה: ר"ל אפילו בירושלים:

התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף: יום שמניפין העומר במקדש, שהוא בט"ז בניסן:

כולו אסור: דבזמן המקדש, הקרובים שיודעים מתי הקריבו העומר, מותרים בתבואה חדשה אחר שהקריבו העומר, והרחוקים מותרים לאחר חצות, דאז ודאי כבר הקריבו העומר. וכשחרב המקדש, מותר מדאורייתא לאכול תבואה חדשה בכל מקום משהאיר המזרח ביום ט"ז בניסן. וגזר רבן יוחנן שמא יבנה המקדש בליל ט"ז, ולא יספיקו להקריבו קודם חצות, ויטעו לאכלו כבכל השנים כשהאיר המזרח. לכן אסרו מלאכול עד אחר כל יום ט"ז. והכי קיי"ל [ועי' י"ד רצ"ג ס"ג]:

משנה יג

כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת: מערב שבת. דדוקא נטילתו דוחה ביום ראשון את השבת, אפילו בגבולין בזמן שבית המקדש קיים, אבל לא הוצאתו:

כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו: בבית הכנסת שעמה מועטים היה אפשר בכך. משא"כ בהר הבית [ פ"ד מ"ד ]:

מפני שאמרו חכמים: גם בדאורייתא שייך כהך לישנא [כזבחים ע"ט א']:

בלולבו של חבירו: מיהו בנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר, מהני (שו"ע או"ח, תרנח). ובשאר ימים דיוצא בשאול, יכול ליטל לולב של חבירו בלי דעתו, דניחא ליה לאינש שיעשו מצוה בממונו (שו"ע או"ח תרמט, ה):

משנה יד

מפני שהוציאו ברשות: דע"י טרדת מצוה, שכח שהיום שבת. ודוקא בלא יצא עדיין ידי חובתו קודם שהוציאו, כגון דאפקיה בכלי, או שהפכו. דאם יצא כבר, הרי תו לא טריד במצוה, וחייב:

משנה טו

מקבלת אשה: את הלולב בשבת, אע"ג דלא חזי לה:

ומחזירתו למים בשבת: שלא יכמוש. והיינו לאחר שתקנו שיטול כל א' לולב בביתו [כפ"ד מ"ד]:

רבי יהודה אומר בשבת מחזירין: ולא יוסיף מים, אף דטרחא מועטת היא:

ביום טוב מוסיפין: ולא יחליפם דטרחא מרובה הוא:

ובמועד: ר"ל בחוה"מ:

מחליפין: דמצוה להחליפן שישאר רטוב:

חייב בלולב: מטעם חנוך:

בועז

הלכתא גבירתא