תוספות יום טוב על נידה י
<< · תוספות יום טוב · על נידה · י
[שלא הגיע זמנה לראות. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר"ן]:
ארבע לילות. ב"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה. תוס':
עד מוצאי שבת ד' לילות. פי' הר"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ"ש למה לי. הא קמ"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה"נ מאי מקשה וללוי עד מ"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש:
נותנין לה בעילת מצוה. פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב"ד דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא"ש. ונ"מ לדידן כדלקמן:
[בעילת מצוה. פי' הר"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיה נד) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ"ק דכתובות דף ד' ד"ה בעילה]:
כל הלילה כולה. כתב הר"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס"ו דראתה מחמת תשמיש ג"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ"ש הרא"ש וז"ל נ"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע"פ שאין לה טענת בתולים [לגי' הרי"ף פ"ת דכתובות. ולגי' רש"י אצ"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע"כ:
רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה. תניא א"ל לר"י אלמלא ידיה [מונחות] בעיניה (כאותה ששנינו במשנה ד' פ"ד כנותן אצבע בעין. ועוד בגמרא פ' דלעיל ד' ס' ע"ב. כך נ"ל) כל בין השמשות. יפה אתה אומר. עכשיו אימר עם סילוק ידיה ראתה. מה לי הפרישה בטהרה בשביעי מן המנחה ולמעלה מה לי הפרישה בטהרה בראשון בראשון מי איכא למאן דאמר כו' גמרא:
ביום ראשון. פי' לנקיים. שהוא רביעי להתחלת זיבה:
רבי אלעזר אומר. כתב הר"ב דהלכה כמותו. הכי איפסק בגמרא (לעיל דף ז'):
מטמאין במשא. פי' הר"ב באבן מסמא. כדכתיב (דניאל ו') והיתיאת אבן חדא ושומת על פום גובא. גמרא:
מטמאה משום כתם. פירש הר"ב משום כתם של נדה במשהו. ואע"ג דנעקר דם משמתה. דמקור מקומו טמא. גמרא. וכתבו התוס' ולא לענין שיהא הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראייה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא. אע"ג דלא רואה היא לאחר מיתה. הואיל והיה במקור מחיים. ומשעת כבוס ליכא לטמויי כמו כתם (כדתנן במשנה ב' פ"ז). דהא ודאי השתא הוא דאתא דם. לא מהני טומאת כתם אלא להיות טומאה בפחות מרביעית במשהו. ע"כ. [ותמיהני על מ"ש דפחות מרביעית דם טמא. משום דנגע במת. דהא תנן במשנה ה' פ"ב דאהלות רביעית דם שחסר טהור. והעתיקה הרמב"ם בספ"ג מהט"מ וכתב שאם חסר כל שהוא טהור]:
ומודה רבי יהודה ביושבת על משבר וכו' שהיא מטמא' משום כתם. פירש הר"ב במשהו שנעקר מחיים וכו' ומסיק דמטמאה באהל. וכדפרשינן בגמרא דמשום דם תבוסה ומדרבנן. וכי הא דתנן במשנה ה' פ"ג דאהלות. ור' יהודה נמי ס"ל דמטמא בדם תבוסה. וכן פירש"י הכא דלר"י מטמא באהל:
היתה מערה מים לפסח. פי' הר"ב מכלי אל כלי כו'. אבל במים אינה נוגעת. וא"ת ולתני אינה נוגעת. דלגופא לא איצטריך. דפשיטא דמערה דהא אינה מטמאה בהיסט וי"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישינן שמא נגעה. תוס'. ומ"ש הר"ב שטבלה לסוף שבועים, וכן לשון רש"י. וכלומר לסוף איזה שבוע מן השבועות שיש לזכר ולנקבה [א"נ לשבועי' היינו טעמא דנקטו הזמן הארוך] והרמב"ם במשנה דלקמן כתב בהדיא לסוף ז' לזכר וי"ד לנקבה [אבל מדנקטי עד יום שמנים. א"כ בדנקבה מיירי. ונקטי הימים המרובים. וה"ה למעוטים דשל זכר]:
חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים. כלומר שהחזרה היתה בשתים. חדא לחומרא. וחדא לקולא. דמאי דבראשונה לא היתה אלא כשאר טבול יום שהוא שני החמירו בשניה לעשותה כמגע טמא מת שהוא ראשון. וזו חומרא היא. אבל הקילו בדבר אחר. דלא תהא מגעה מטמא כלל אלא לקדשים. אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. וטעמא דבטל דעת המתפיס לקדש. כמ"ש בסוף מתני' ב' פ"ב דטהרות:
כמגע טמא מת. שעדיין לא טבל. הרמב"ם פ"ה מה' משכב [הלכה ד']. ועיין במשנה דלקמן. ולא ידעתי למה תלינן בטמא מת ולא בנדה. דנוגע בנדה נמי ראשון הוא. ואשה זו בימי נדת דותה היתה טמאה. והרמב"ם שם כתב כמו שנגע בנדה. או בטמא מת כו':
כמגע טמא מת לקדשים. וא"כ משקה של קדש שנגע בטבול יום הוי שני. וקשה דברפ"ב דמעילה תנן חטאת העוף כו' הוכשרה ליפסל בטבול יום. ופי' הר"ב דלטמויי לא. כתבו התוס' פ"ו דחולין דף פ"ח. דמתני' דהכא אבא שאול היא. דתניא במעילה רפ"ב אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש. ע"כ. ונפלאתי על הרמב"ם שבפ' ה' מהל' משכב כתב טבול יום לקדשים ה"ה כראשון לטומאה. והיינו כסתמא דהכא. ובפ' עשירי מהל' אבות הטומאות כתב טבול יום פוסל תרומה וקדש. וכ"כ בפ"ז מהט"א וכסתמא דרפ"ב דמעילה. וכ"כ ג"כ בפתיחתו לפירוש זה הסדר. וכן עוד בפירושו למשנה ה' פ"ב דטבול יום. והראב"ד לא השיגו. גם הכ"מ לא העיר בכל זה. ולי צ"ע:
שהיא אוכלת במעשר. פי' הר"ב כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר. כדתנן במשנה ז' פי"ד דנגעים:
וקוצה לה חלה. כתב הר"ב ואע"פ שנוגעת בחולק הטבולין לחלה. לאו כחלה דמו. ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק ג' דחלה. ועוד הארכתי בסוף פ"ה דשביעית. ומשנה זו שנויה עוד לקמן מתניתין ב' פרק ד' דטבול יום:
ומקפת וקוראה לה שם. סד"א נגזר דילמא אתי למנגע בה מאבראי. קמ"ל. גמרא:
שהוא טהור. כתב הר"ב דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורין הן כדתנן בריש פרק ב' דטבול יום:
אינה צריכה טבילה באחרונה. כתב הר"ב ודוקא לתרומה כו' אבל לאכילת קדשים מודו כו' דקי"ל האונן כו' כדתנן במשנה ג' פ' בתרא דחגיגה. אבל קשיא. דשם פי' הר"ב דמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. ומשמע דהיינו נמי לאחר שהביא קרבנותיו. דבהכי איירי. ואילו הכא לא מצריך אלא לאכילה. והא דהתם בחגיגה התחיל באכילה. משום אונן הוא כדמסיק דאונן אינו פוסל בנגיעה וכן לדברי הרמב"ם בחגיגה. ובנא"י דזבחים נמי מחוסר כפורים אסור בנגיעה. וזה שלא כמו שפסק בספי"ב מהל' אבות הטומאות (הלכה ט"ו) כמו שהעתקתי לשונו בחגיגה [ד"ה צריכי']. אבל עכשיו ראיתי בפ"ה מהלכות משכב (הלכה ד'). ששם העתיק משנתנו זאת דמסיק וכתב דיראה לו שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא לריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש. אע"פ שא"ל טבילה אחרת לאכילת התרומה והתם לאחר שהביאה קרבנותיה מיירי כדפירש דבריו הכ"מ מדכתב קודם לכן שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל. דבא להוסיף באמרו ותהיה טהור לכל. דהיינו שתביא קרבנותיה משום דקודם לכן אסורה ליגע בקדש כדמוכח מדבריו שבפי"ב מה' אבות הטומאות. ויהיו דבריו אלו לרצון לפי מה שכתב בפירושו דחגיגה. ובנא"י דזבחים. אבל סותרי' את דבריו שבהלכות אבות הטומאות. דהתם כתב בהדיא דלנגיעה א"צ טבילה. לכן נראה בעיני דדבריו שבה' משכב. אינם אמורים אלא קודם שהביאה קרבנותיה. והא דכתב ותהיה טהורה לכל אין פירושו שבא להוסיף ולומר ושהביאה קרבנותיה. אלא חדא מלתא הוא שכשתשלים ימי טוהר תהיה טהורה לכל כלומר שאינה עוד טבולת יום. ומותרת במגע בין לתרומה בין לקדש כדס"ד דהכ"מ. וקאמר עלה דיראה לו שצריכה טבילה למגע והיינו הכל קודם שתביא קרבנותיה. אבל לאחר הבאת קרבנות לא מצריך טבילה. שהבאת קרבנותיה מועלת לה. אחרי שהטבילה עצמה. דקודם לכן אינה אלא מעלה בעלמא. וא"ת הרי סתר הכ"מ פי' זה. מדמוכח מדברי הרמב"ם שבהא"ה שמחוסר כפורים עד שלא הביא כפרתו אסור ליגע בקדש. לי נראה דקושיא שאינה של כלום היא. דדבריו דהתם סמוכים באמת ויושר על דבריו הקדומים לו בה' משכב. דמצריך טבילה למגע קודש קודם שתביא קרבנותיה. ומיירי בהא"ה קודם שתטבול ומשום הכי נשמע מדבריו דכשלא הביא קרבנותיו דאסור ליגע. וא"כ אין כאן סתירה כלל. ונפלאתי הרבה על החכם הכ"מ דדחיק נפשיה בפי' וטהורה לכל מחמת דבריו של הרמב"ם שבהא"ה. ונפל בבירא עמיקתא מינה. דהא השתא לפי פירושו יש סתירה יותר מבוארת ונגלית. והיא שהקשיתי אני מאותן הדברים עצמן שבהא"ה שמהם הולך ומבאר הדברים שבה' משכב. ואיך ראה אחת. ולא ראה האחרת. ושתיהן בסקירה אחת בדברים אחדים הם נסקרין. והעולה מזה דהרמב"ם בחבורו בשתי המקומות בה' משכב. וה' א"ה. כוונתו שמחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו אסור בנגיעת קדש. אא"כ טבל. אבל לאחר הבאת קרבנותיו א"צ טבילה למגע. ומעתה דבריו שבפירושו בחגיגה. ונא"י דזבחים נפרשם כמו כן דלא פסל למחוסר כפורים במגע קדש אלא קודם הבאת קרבנותיו. ודכוותה באונן נמי קודם שנשלם זמן אנינותו. ואפ"ה נוגע בקדש ואינו פוסלו. ובהדיא מוכח בגמרא דזבחים. דאונן נוגע. דהיינו בזמן אנינותו. דאדמשני בשטבל פריך והא הדרא עליו אנינותו כו' ש"מ דבזמן אנינותו איירינן וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם בהא"ה אונן לאחר שתם זמן אנינותו. משום רישא נקט הכי. דאפ"ה אסור באכילת קדש. אבל מה דמסיק וכתב דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה. ולמידק מינה דדוקא טבילה אינה מעכבת. לא כתב כן אלא משום מחוסר כפורים [אחר שהביא כפרתו] דאילו קודם שהביא קרבנותיו. אסור ליגע כדפרישית. אבל אונן אין שום דבר מעכבתו מן הנגיעה. ואע"פ שזה דוחק. אבל מה נעשה דגמרא מוכחת דאונן נוגע אפי' קודם שתם זמן אנינותו. וכמו שפירשתי דברי הרמב"ם שבפירושו. דלא אמר שמחוסר כפורים אסור במגע. אלא קודם הבאת קרבנותיו כך נפרש לדברי הר"ב שבחגיגה. שכשכתב מחוסר כפורים פוסל בנגיעה. לא קאי אדלעיל מיניה. דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו אלא דהשתא במחוסר כפורים ממש קאמר. שעדיין לא הביא קרבנותיו ומש"ה הכא דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו. לא כתב אלא לאכילה:
הרואה יום י"א. פי' הר"ב שהוא סוף ימי זיבה ואין יום שלאחריו מצטרף עמו. דכתיב או כי תזוב על נדתה סמוך לנדתה מופלג לנדתה יום א' מנין ת"ל או כי תזוב דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה. או כי תזוב על נדתה. הרי או כי תזוב מיותר. לרבות מופלג יום א' לתחלת נדתה שימיה שבעה. והפליגה השמיני. וראתה בט' וי' וי"א. ומה מצינו ברביעי שאחר סוף נדה. שראוי לספירת נקיים וראוי לזיבה דהא רבינן ליה [מקרא דאו כי תזוב] אף אני אביא עד העשירי ועד בכלל שראוים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי ז' נקיים עד העשירי שיהו נראין נמי לזיבה באיזה מהן שתראה ג' רצופין ומנין לרבות י"א ת"ל בלא עת נדתה. ואפי' מופלג לימים הרבה. ומרבה אני י"א שראוי לספירת או כי תזוב דמרבינן ליה מרביעי לסוף נדה ומשכי ליה ז' נקיים עד י"א והוא בכלל. ומוציא אני הי"ב שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. בבריי' בגמ'. ולעיל ספ"ד, פי' הר"ב די"א יום הל"מ הן. תנאי נינהו הך דהכא ר"ע היא ודלעיל ראב"ע כדאיתא בגמרא דפרקין (דף ע"ג):
וטבלה לערב וכו'. כתב הר"ב דב"ש סברי יום י"א בעי שימור וכל היכא דבעי שימור אינה טובלת אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ"ב דמגילה וע"ש:
שמטמאין משכב ומושב. הואיל וכזבה קטנה היא וילפינן לה מדכתיב' (ויקרא טו) כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה ימי לרבות שני ימים כל ימי לרבות אחד וכתב הר"ב ואפי' הבועל דהא מטמאין קתני וילפינן מדכתיב (שם) כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא. מלמד שמטמאה את בועלה כנדה. ובריש פ"ק דזבים (ד"ה ב"ש) אכתוב דלבועלה תולין. ואם כן קרא אסמכתא בעלמא:
גרגרן. פי' הר"ב ממהר לחטוא כו' ועי' בפירושו. ומה שכתבתי בספ"ז דטהרות:
ומודים ברואה בתוך י"א יום. ואפילו בעשירי אע"ג דאינה ראויה לבוא לידי זיבה גמורה. הרמב"ם. וכרבי יוחנן דאמר הכי בגמרא.
משנה נידה, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב