משנה נידה י א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק י · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות א וניסת, בית שמאי אומרים, נותנין לה ארבעה לילותב.

ובית הלל אומרים, עד שתחיה המכה.

הגיע זמנה לראות וניסת, בית שמאי אומרים, נותנין לה לילה הראשון.

ובית הלל אומרים, עד מוצאי שבת, ארבעה לילות.

ראתה ועודה בבית אביה, בית שמאי אומרים, נותנין לה בעילת מצוהג.

ובית הלל אומרים, כל הלילה כולה.

נוסח הרמב"ם

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונישאת בית שמאי אומרין נותנין לה ארבעה לילות בית הלל אומרין עד שתחיה המכה הגיע זמנה לראות ונישאת בית שמאי אומרין נותנין לה לילה הראשון בית הלל אומרין עד מוצאי שבת ארבעה לילות ראת ועודה בבית אביה בית שמאי אומרין נותנין לה בעילת מצוה בית הלל אומרין כל הלילה שלה.

פירוש הרמב"ם

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות כו': עד שתחיה המכה עד שתתרפא המכה ויסור הדם בתולים והגבילו זה כשיהיה הדם שותת ממנה כשעמדה וכשיושבת אינו שותת וכל זמן שישתנה ענינה השנוי הזה הדם שתראה בקצת הענינים האלה כבר נתרפאה המכה ואם ראתה דם אחר כך תהיה אסורה לבעלה ואם ראתה גם כן דם בכל עניינים האלה בין עמדה בין יושבת על הקרקע בין יושבת על הכלים הדם ההוא הוא דם נדה לא דם בתולים והיא טמאה ודברי ב"ה עד מוצאי שבת ד' לילות ופירוש נותנין לה ד' לילות ותהיה מותרת לבעלה כל ד' לילות שהם עד מוצאי שבת לפי הידוע שבתולה נשאת בד' כמו שבארנו בתחלת כתובות והודיענו (שמותר) שהיה בכלל הד' ימים יום השבת ושמותר לבעול הבתולה לכתחלה בשבת ואמרו על זאת לילה ולילות ולא זכר ימים לפי שידוע מתורתנו שבעילת היום נתעב מאוד ונמנעו ממנה וכבר ידעתה פסק ההלכה שבידינו שהיות בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה ז' נקיים וכן פסק הלכה בכל בתולה ואפי' היתה בתכלית הקטנות בועל בעילת מצוה ופורש הלכך היה דין כל הנושא בתולה ואפילו שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה שיבעול בעילה אחת ויפרוש ממנה עד שתספור ז' נקיים אחר שיפסוק הדם ותטבול ליל שמיני ואז תהיה מותרת לבעלה כדין כל נדה בזמנינו זה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תינוקת - נותנין לה ארבעה לילות. ואפילו רואה, אמרינן דם בתולים הוא וטהור:

עד שתחיה המכה - שתתרפא המכה של בעילה. וכל זמן שהדם שותת ממנה כשהיא עומדת, וכשהיא יושבת אינו שותת, או ששותת כשהיא יושבת על גבי דבר קשה, וכשיושבת על גבי דבר רך כגון על גבי כרים וכסתות אינו שותת, בידוע שלא חיתה המכה, ומחמת המכה של בתולים בא הדם. אבל אם הדם שותת בין כשהיא עומדת בין כשהיא יושבת ובין כשיושבת על דבר רך ובין כשיושבת על דבר קשה, אין זה דם מכה אלא דם נדה:

הגיע זמנה לראות - ולא ראתה, ונישאת:

עד מוצאי שבת ארבעה לילות - שהרי היא נישאת ברביעי. דבתולה נישאת ליום רביעי ונבעלת ליל חמישי:

בעילת מצוה - בעילה ראשונה:

כל הלילה כולה - ואפילו בועל בעילות הרבה. וכל הדברים הללו, בדורות הראשונים בלבד, אבל אחר שפשטה החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, כל הנושא בתולה אפילו קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה מעולם, לאחר שבעל בעילת מצוה ד אין מותר לו לבוא עליה עד שתספור שבעה נקיים ה אחר שיפסוק הדם, כדין שאר נשים שרואות דם:

פירוש תוספות יום טוב

[שלא הגיע זמנה לראות. שזמנה הוא כשהיא נערה והביאה ב' שערות. הר"ן]:

ארבע לילות. ב"ה לא בעו רצופין כדלקמן. וכן נראה דד' לילות לב"ש אפילו מפוזרות כמו לב"ה. תוס':

עד מוצאי שבת ד' לילות. פי' הר"ב שהרי היא נשאת ברביעי כו'. ובגמ' אתמר שימשה בימים רב אמר לא הפסידה לילות ולוי אמר הפסידה לילות רב אמר לא הפסידה לילות עד מוצאי שבת תנן. ולוי אמר הפסידה לילות מאי ד' לילות דקתני ד' עונות. ולרב למה ליה למתנא ד' לילות. אורח ארעא קמ"ל. דדרכה דביאה בלילות. ולוי לתני ד' לילות. עד מ"ש למה לי. הא קמ"ל דשרי למבעל לכתחלה בשבת. ולענין דינא הלכה כדברי שניהם. וא"ת ולרב מנלן למידק מדקתני עד מוצאי שבת דלא הפסידה לילות. ודילמא למימרא דבעינן רצופים וה"נ מאי מקשה וללוי עד מ"ש למה לי דהא איכא למימר להצריך שיהיו רצופים לא קשיא משום דבתר הכי תניא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חדש:

נותנין לה בעילת מצוה. פי' נותנים לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו וא"צ לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו (כדתנן במשנה ד' פ"ב דשבועות) אלא פורש אפילו בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו (כו'). ולא כפי' הראב"ד דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לו דקאמר. על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. הרא"ש. ונ"מ לדידן כדלקמן:

[בעילת מצוה. פי' הר"ב בעילה הראשונה קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב (ישעיה נד) כי בועליך עושיך. ואמר (סנהדרין כ"ב) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה. ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה. תוס' פ"ק דכתובות דף ד' ד"ה בעילה]:

כל הלילה כולה. כתב הר"ב וכל הדברים הללו בדורות הראשונים בלבד אבל אחר שפשטה החומרא כו' כל הנושא בתולה אפי' קטנה כו' לאחר שבעל בעילת מצוה אין מותר לו לבא עליה עד שתספור ז' נקיים. ולכאורה להכי לא תלינן במכה כמו בפ"ח משנה ב' לענין כתם דהכא שאני כיון דודאי מגופה בא. אבל א"א לומר כן דבהדיא תניא בגמרא דף ס"ו דראתה מחמת תשמיש ג"פ לא תשמש וכו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. אלא טעמא כמ"ש הרא"ש וז"ל נ"ל דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתנוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה הגדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (ד' ס"ו) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישי' שמא יצא דם ממקור עם דם מכתה ואין לך מכה גדולה מזו. שבעלה ויצא ממנה דם בתולים. אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה. ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובין הגיע זמנה. בין בוגרת. ובין ראתה ובין שלא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולם וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה שנותנין לה בעילת מצוה [כרבותינו שנמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש כדאיתא בגמרא] ואע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו. נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה. הלכך אפי' בעל ולא מצאה דם. כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים. חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו ש"ז. דבהטיה נמי לא תלינן. דמלתא דלא שכיחא הוא וכו'. ואפילו בוגרת נמי. אע"פ שאין לה טענת בתולים [לגי' הרי"ף פ"ת דכתובות. ולגי' רש"י אצ"ל כלל. שהרי יש לה טענת דמים] מ"מ כיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג. וצריך לפרוש אפילו לא מצאה דם. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) זמנה כו'. היינו כשהיא נערה והביאה שתי שערות. הר"ן:

(ב) (על המשנה) ארבעה כו'. בית הלל לא בעי רצופין. וכן נראה לבית שמאי דאפילו מפוזרות, כמו לבית הלל. תוס':

(ג) (על המשנה) נותנין כו'. פירוש, שאין צריך לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופרסה נדה תחתיו, אלא בועל כדרכו ופורש נמי אפילו בקושי: הרא"ש:

(ד) (על הברטנורא) בדרכו וכמו שכתבתי [אות ג']:

(ה) (על הברטנורא) טעם חומרא זו, דאין הכל בקיאין בחילוק בין הגיע זמנה לראות בין לא הגיע, בין בוגרת, ובין ראתה ללא ראתה. ועוד משום דחתן יצרו תוקפו. הלכך הושוו כולן להחמיר בחומרא שבחומרות דהיינו בוגרת שראתה. ואפילו בעל ולא מצאה דם, צריך לפרוש, דשמא חיפהו שכבת זרע. הרא"ש. ועתוי"ט:


פירושים נוספים