רבינו אשר על הש"ס/נידה/פרק י

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת בית שמאי אומרים נותנין לה ד' לילות. ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. הגיע זמנה לראות ב"ש אומרים נותנין לה לילה ראשונה. וב"ה אומרים עד מוצאי שבת ארבע לילות. ראתה ועודה בבית אביה בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה. וב"ה אומרים כל הלילה שלה:

גמ' אמר רב בוגרת נותנין לה כל לילה הראשונה. וה"מ בלא ראתה. אבל ראתה אין נותנין לה אלא בעילת מצוה ותו לא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש סברי כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו שהוא בועל בעילת מצוה ופורש ואע"ג דרב קאמר בוגרת נותנין לה כל לילה הראשונה אליבא דמתני' אמר ואיהו סבר כרבותינו שהסכימו להחמיר בדורות האחרונים. אמר עולא כי הוו רבי יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי בה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימי בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש ולישנא משמע כי הוו בתינוקת בכל חילוקי בתולות האמורות בפרק תינוקת אפילו בלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה בכולן החמירו בשוה ונראה לי דטעם לחומרא זו לא בשביל שנחוש שמא יצא דם מן המקור עם דם בתולים דלמה נחוש בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ואפי' באשה גדולה למה נחוש הא אמרינן לקמן (סימן ג) דאפי' אשה שהוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש אם יש לה מכה תולה במכתה ולא חיישינן שמא יצא דם המקור עם דם מכתה. ואין לך מכה גדולה מזו שנבעלה ויצא ממנה דם בתולים אלא טעם חומרא זו משום דבעילת מצוה לכל מסורה ואין הכל בקיאין בחילוק שיש בין תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ובין הגיע זמנה ובין בוגרת ובין ראתה ובין שלא ראתה ועוד משום דחתן יצרו תוקפו הלכך הסכימו רבותינו להשוות כולן וליתן להם דין חומרא שבחומרות. דהיינו בוגרת שראתה דנותנין לה בעילת מצוה פי' נותנין לה אותה הביאה שבועל כדרכו וגומר ביאתו ואין צריך לפרוש כדרך המשמש עם הטהורה ופירסה נדה תחתיו דנועץ ציפורניו בקרקע עד שימות האבר (שבועות יח, א) אלא פורש אפי' בקושי אע"פ שיציאתו הנאה לו כביאתו. דביאה זו נתנו לו שיבעול ולא חששו להנאת יציאתו כדרך ששנו במשנה נותנין לה ארבעה לילות. ולא כמושפירש הראב"ד ז"ל דעומד עד שימות האבר דא"כ מאי נותנין לה דקאמר על כרחך צריך לבעול בעילת מצוה. אלא הכי פירושה אע"ג דהחמירו לעשותה כנדה אחר בעילה זו נותנין לו לכל ביאה זו שיבעול ויגמור. וכיון שהחמירו בביאה זו לעשותה כנדה הלכך אפי' בעל ולא מצא דם כיון דרוב נשים יש להן דם בתולים חיישינן שמא היה שם טיפת דם כחרדל ונאבד. או שמא חיפהו שכבת זרע. דבהטייה (נמי) לא תלינן דמילתא דלא שכיחא הוא. כדאמרינן (דף סד:) בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם רבי חנינא אמר טמאה ורב אסי אמר טהורה ר' חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוה דם בתולים מעיקרא הוה אתי. רב אסי אמר טהורה דלמא איתרמי ליה כשמואל דאמר שמואל יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם. ואידך שאני שמואל דרב גובריה. ואפי' בוגרת נמי ואע"פ שאין לה טענת בתולים מכל מקום דכיון דיש בוגרת שיש לה דם בתולים לא פלוג וצריך לפרוש אפי' לא מצא דם. גרסינן בירושלמי שמואל אמר כל ההיא הלכתא דריש פירקא אחריתא דנדה להלכה אבל לא למעשה. רבי ינאי ערק אפי' מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת:

סימן ב

תשובה שאלה לרב האי גאון ז"ל ששאלו אותו על כלה שנבעלה בעילת מצוה אם היא צריכה שבעה נקיים וטבילה כשאר נדה או לא והשיב מנהגא דילן אם בעל וראתה דם אע"פ שראתה דם יגמור ביאתו ופורש ונוהגת עצמה כל שבעה כנדה וישבה לה לגיסה כשאר נדות כדי שלא יהא הרגל. וצריכה שבעה נקיים וטבילה כעיקר זבה. אלא שאין אנו מטמאין משכב שתחתיה בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאית היא אלא ספק. וכתב הראב"ד ז"ל ואיני עומד על בירור דבריו במה שאמר שאין אנו מטמאין משכב התחתון בשעת בעילה משום דלאו נדה ודאית היא. ואילו היתה נדה ודאית כלום יש טומאה וטהרה בזמן הזה לטמא משכב שתחתיה. ונראה מדבריו שאסור לישן על מטתה של נדה אפי' בשעה שאינה במטה משום הרגל ודוקא נדה ודאי אבל כלה מותר לישן באותה מטה לאחר שעמדה מאצלו ואפי' באותו סדין שהדם עליו ואע"פ שאין זה מן ההלכה הרי הן דברים שהדעת מכרעת עליהן. עכ"ל הראב"ד ז"ל:

סימן ג

ת"ר נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה. כיצד בודקת עצמה. מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ומוך על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ואם יש לה וסת תולה בוסתה. ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה יוצא דם. אמר ריש לקיש לרבי יוחנן ותבדוק עצמה מביאה שלישית של בעל ראשון. אמר ליה לפי שאין כל האצבעות שוות פירש"י ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה דמוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי חשש כרת. הלכך מתגרשת עד שתתחזק בשלש אצבעות. ומשמע מפירושו שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפי' בבדיקה שלא תהא בשגגת כרת. וקשה דא"כ דיש חשש בבדיקה זו ואסרינן לה לראשון על ידי בדיקה א"כ למה נתיר אותה לבעל שלישי בפעם רביעית. וכי מחמת תקנת נשואי אשה נתיר חשש איסור. ואם אין חשש איסור בבדיקה א"כ גם לראשון תהא מותרת. הלכך נראה לפרש דהכי פריך ותבדוק עצמה מביאה שלישית של בעל ראשון ואילך כלומר אמאי מותרת לשני בלא בדיקה כיון דהוחזקה כבר לראות שלש פעמים על ידי תשמיש. דומיא דאידך פירכא דפריך ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי דפריך שתהא אסורה לשמש בלא בדיקה ה"נ פריך הכא שתהא אסורה לשמש מכאן ואילך בלא בדיקה ואפי' לבעל אחר. ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות וחזקת בעל ראשון אינה אוסרה על בעל שני. והוא הדין נמי אי בעיא לבדוק בביאה רביעית של בעל ראשון שריא ליה אלא עצה טובה קמ"ל דמוטב שתתגרש ותינשא לשני. ולא תצטרך בדיקה. כתב הראב"ד ז"ל ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה. ועוד שאפי' ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו בבנות ישראל כל הרואה טיפת דם כחרדל שיושבת עליו שבעה נקיים. ואין דבריו נראין להחמיר אדם מדעתו ולהוציא אשה מבעלה דמה בקיאות שייך בבדיקה זו לראות אם הדם הוא בראש המוך או מן הצדדין. וגם רב אלפס ז"ל הביא בהלכותיו לומר שסומכין על בדיקה זו לעשות מעשה. ומה שכתב שגזרו בבנות ישראל כל רואה טיפת דם כחרדל שיושבת עליו שבעה נקיים אפילו ידוע שבא מן הצדדין לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס. רבי זירא הוא דאמר בנות ישראל החמירו על עצמן שאם רואות טיפת דם כחרדל בסתם ראייה הוא דקאמר. אבל אם היה ידוע שבא מן הצדדין בזה לא החמירו לטמאות דם המכה. ואין לנו אלא מה שמוצאין אנו בהש"ס אם אדם חשוב מרוב ענותו ופרישתו אינו רוצה לסמוך על עצמו לעשות מעשה ינהג מדת פרישותו לעצמו. אבל לא ניתן ליכתב בספר להורות בו לדורות הבאין. כי מצינו הרבה בהש"ס שחשו חכמים לתקנת עגונות והקילו מאד. כל שכן שלא יורה אדם להחמיר מדעתו אם לא שיביא ראיות ברורות מן הש"ס. גם הרמב"ן ז"ל כתב דעכשיו אין תולין במכה שהרי אף בבועל את הבתולה חזרו ונמנו שיהא בועל בעילת מצוה ופורש ואין לך מכה גדולה לתלות בה יותר ממכת בתולים וכדתנן בית הלל אומרים עד שתחיה המכה. ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה אם לאו. ולפי מה שפירשתי לעיל טעם חומרא זו והוא דבר פשוט בידוע שאי אפשר להיות בענין אחר אז אין ראייתו מדם בתולים כלום ועוד אין ראייה מאותה פרישה שהוא לשעה זו שאתה אוסרה איסור עולם. ומצינו שהקילו בה חכמים הרבה שלא הצריכוה חכמים בדיקה עד שתתחזק באצבעות ובכחות אולי לא תצטרך בדיקה כל שכן אחר שהגיעה לכך שהיא צריכה בדיקה שלא נחמיר עליה לבטל בדיקתה מראיות גרועות שאין בהן ממש. והא דקאמר שצריכין אנו לבדוק אם דם מכתה נשתנה מדם ראייתה ואין אנו בקיאין לידע גם זה אינו כלום דלעולם עד שתתחזק באצבעות ובכחות אנו תולין להקל. ואם יש לה וסת תולין לעולם להקל בוסתה ואינה צריכה בדיקה. גם אם יש לה מכה תולין לעולם במכתה בסתם עד שיודע לנו ע"פ חכם שהראתה לו דם ראייתה קודם שאירע לה אונס זה או על פי עצמה. אבל אם בסתם קודם שנודע לנו על פי עצמה שדם זה משונה ממראה דם שהיתה רגילה לראות או מדם שהיא רואה עדיין שלא בשעת תשמיש או שתראה שניהם לחכם וזה יוכל אדם לידע אם הם דומין זה לזה. אע"פ שאינו בקי בחילוקי מראות דמים טהורין וטמאין. בשני דמים שלפניו יוכל להבחין אם הם שוין או משונין במראיתן. וכ"ז שלא יתברר לנו שהם משונים מן הסתם אנו תולין בדם מכתה :

סימן ד

אמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים לא שנא גדולה ולא שנא קטנה. דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל ולא הרגישה בו. וצריכה לישב ז' נקיים חוץ מן יום התביעה. ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה לא הפסק טהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה לא בתחלתן ולא בסופן. אלא כל שהמתינה ז' נקיים בתר התביעה הרי היא טובלת וטהורה. שהרי זו לא ראתה כלום אלא חשש ראייה בעלמא. ולא הוחזקה מעיינה פתוח להצריכה בדיקה. וסעדו את דבריהם מעובדא דרבינא. דאיעסק לבריה בי רב חביבא ואמר ליום פלוני נכתוב כתובה. ואיעכב שבעה יומי בתר ההוא יומא. ואתא ואמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי. ואז אמר לו מאי טעמא עבד מר הכי. ורב חביבא לא צוה לבדוק את בתו כי היה סבור דרבא לא אמר אלא בגדולה אבל בתו שהיתה קטנה לא היתה צריכה לישב ז' נקיים ואעפ"כ כנסה. ואינה ראייה כלל דא"כ אפי' ישיבת ז' אין כאן כלל ומה תועלת יש בהמתנת שבעה ימים. כיון דרב חביבא סבר דבקטנה לא חיישינן לחימוד. אלא ה"ג בסיפרי אשכנז אמר ליה לכתוב כתובה אמר ליה לינטר מר עד ארבע אחרינא. אמר ליה אמאי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא תבעוה לינשא וכו' והודיעו שאין חילוק בין קטנה לגדולה. ואז הפריש בתו כל שבעה קודם החופה. ויש מן הגדולים שכתבו שאינה צריכה הפסק טהרה אבל בדיקה כל שבעה צריכה. ולדעתם אני מסכים דחיישינן בכל יום שמא תראה. דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה. ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה. ולכך הזכיר רבא בדבריו ז' נקיים לא מחמת חומרא דרבי זירא אלא אפי' קודם שנהגו חומרא דרבי זירא. דבימי רבא לא פשטה חומרא דרבי זירא בכל מקום. כדקאמר ליה רבא לרב פפא אמינא לך איסורא ואת אמרת לי מנהגא היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. אלא שבעה נקיים דקא אמר רבא שיהו נקיים בבדיקה. דבכל יום חיישינן שמא מחמת חימוד תראה :

סימן ה

מתני' הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר כל הימים לא בדקו ר' אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה. רבי יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום ז' בלבד רבי עקיבא אומר אין להם אלא שביעי בלבד:

גמ' תניא רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא מדברי כולן אבל הלכה כר"א. איבעיא להו זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום ח' ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו לר"א מהו. תחילתן וסופן בעינן והכא תחלתן איכא וסופן ליכא או דלמא תחלתן אע"פ שאין סופן. רב אמר היא היא תחלתן אע"פ שאין סופן. ורבי חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן. והכא תחלתן איכא וסופן ליכא. (אמר רבי ירמיה) אמר רב ששת אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין ז'. נדה למה לה ספורין אלא אימא זבה. א"ל רב ששת לרבי ירמיה בר אבא רב ככותאי אמרה לשמעתתא דאמרי יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'. אמר ליה כי קאמר רב לבר משלישי. פשיטא. לא צריכא דלא בדק יום ראשון אלא עד יום ז'. התם קמשמע לן תחלתן אע"פ שאין סופן. והכא קמשמע לן סופן אע"פ שאין תחלתן מהו דתימא תחלתן הוא דאיתחזוק אוקמינהו בחזקת טהרה אבל סופן לא. קמ"ל. ופסק הראב"ד ז"ל דהלכה כרב משום דרב ששת ורבי ירמיה שקלו וטרו אליביה אלמא סבירא להו כוותיה. ועוד מדפריך עליה מברייתא דטועה דבפ' המפלת (דף כט:) ושני לה לאו מי אוקימנא כרבי עקיבא דאמר בעינן ספורין בפנינו ומנא תימרא דלרבנן לא בעינן ספורין בפנינו. דתניא טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי וכו'. אלמא הלכה כרב. ואע"ג דדחי להרב אחא בריה דרב יוסף דיחויא בעלמא הוא הלכך נשים האידנא שהן ספק זבות צריכות להפסיק בטהרה לבדוק עצמן שידוע שנסתם מעיינה כדאמר רב שצריכה להפסיק בטוהר בשלישי שלה ולמחרתו תתחיל למנות שבעה נקיים ובאותן שבעה נקוים תבדוק עצמה בכל יום ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בבין השמשות של התחלת שבעת הימים ובודקת את עצמן ואת חלוקן בכל יום. ואם בדיעבד לא בדקה אלא יום הראשון או ביום השביעי קרינן בהם נקיים. דקי"ל כרב דאמר תחלתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחילתן. אבל אם לא בדקה עד יום השמיני לא מיקרו ספורין דבדיקה בתוך ז' בעינן. וכתב הראב"ד ז"ל אם בדקה עצמה באמצע השבעה ולא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן לא שמעתי ומסתברא לקולא שהרי שנינו בפרקין (דף סח.) בהפסקת הנדה נדה שבדקה עצמה ביום הז' שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר (שבעה) ימים בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה וחכמים אומרים אפי' בדקה בשנים לנדתה ומצאה טהורה כו' הרי זו בחזקת טהרה הכא בעיא בדיקה והכא בעיא בדיקה הכא סגי לה בבדיקה האמצעית והכא סגי לה בבדיקה האמצעית והר"ז הלוי ז"ל כתב שאין ללמוד בדיקת הזבה שצריכה ז' נקיים מבדיקת נדה הקלה שאינה צריכה אלא הפרשת טהרה בין השמשות לבד ואיני רואה כאן ספק דמסתברא דעדיף האמצע יותר מן הסוף דאיתחזק בטהרה כל הימים שאחר הבדיקה ובדיקה שאמרנו (לא) היינו שתכניס בגד לבן או צמר גפן לחורין ולסדקין עד מקום שהשמש דש ולא שתכניסנו מעט לקנח את עצמה. דההוא קינוח מיקרי ולא בדיקה כדמשמע לעיל בשילהי פ"ק (דף יב.) בעי מיניה ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה בתוך שיעור וסת. ומי משכחת בדיקה בתוך שיעור וסת והתניא איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת השמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלמא בלא הכנסה לחורין ולסדקין קינוח מיקרי ולא בדיקה. ובדיקה הוזכרה אצל זב וזבה:

סימן ו

ת"ר ואשה כי תהיה זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהיה טמאה. ת"ל והיא גילתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינן אלא מן המקור. יכול על כל מראה זוב תהא טמאה ת"ל דם ואין דם אלא אדום. אין לי אלא מראה דם אדום כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאין בה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג וב"ש אומרים אף כמימי בשר צלי וכמימי תלתן. וב"ה מטהרין. בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ והלא דין הוא ומה הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אינו מטמא בפנים כבחוץ. נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ. ת"ל בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה. זבה מנין ת"ל זובה שבעת ימים תהיה בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה. ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה אלא ראיה אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום. ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז'. ואשה כי יזוב זוב דמה בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל. ימים שנים. יכול ימים הרבה. אמר רבי עקיבא כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. א"ר נחמיה וכי למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא לא בא לנעול אלא לפתוח אם אתה אומר ימים י' והלא אינו אלא ק' אלא אלף אלא רבוא. וכשאתה אומר ימים שנים פתחת. אמר רבי מנא משום רבי יהודה ימים שנים. יכול ימים הרבה. אם מרובין הן והלא כבר נאמר רבים. הלא לא דיבר אלא בימים מועטין. וכמה הן. הוי אומר ימים שנים רבים שלש יכול רבים עשרה. אמר ימים ואמר רבים מה ימים מיעוט ימים שנים אף רבים מיעוט רבים שלשה. יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים. הא כיצד הרבים הללו יהו מרובים על שנים. וכמה הן. הוי אומר שלשה יכול הרואה שלשה בתחלה תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד אבל ברואה שלש בתחילה תהיה זבה. ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחילה. אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין. ת"ל או כי תזוב אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה מנין. מה מצינו ברביעי שהיא ראוי לספירה וראוי לזיבה אף אני אביא את אלו שהן ראויין לספירה שיהו ראוין לזיבה ומנין לרבות את אחד עשר. ת"ל בלא עת נדתה. או יכול שאני מרבה את שנים עשר אמרת לא ומה ראית לרבות אחד עשר ולהוציא שנים עשר. מרבה אני את אחד עשר שהוא ראוי לספירת או כי תזוב. ומוציא אני את שנים עשר שאינו ראוי לספירת או כי תזוב. אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה גדולה ומנין הרואה שנים שתהא זבה קטנה. ת"ל ימי ומנין אפי' אחד ת"ל כל ומנין ששומרת יום כנגד יום ת"ל טמא יהיה יכול כשם ששומרת אחד לאחד כך תספור שנים לשנים. ודין הוא ומה הזב שאין סיפר אחד לאחד סופר שבעה לשתי ראיות זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שסופרת שנים לשנים ת"ל יהיה לה אין לה אלא יום אחד. ואם טהרה מזובה כשתפסיק מזובה וספרה לה לעצמה. שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחר לכולן. רבי שמעון אומר ואחר תטהר אאר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות. אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספק. כללא דנקטינן מהני מתנייתא. דנדה דאורייתא היכא דאתחילה וחזיא דמה יומא חד ההוא יומא קמא דחזיא ביה הוי תחלת נדה ומשלמה עלה שבעה יומי. לא שנא חזיא דם בכולהו יומי ולא שנא לא חזיא אלא חד יומא. וכדנפקן שבעה יומי טבלה בליל שמיני ומשתריא לבעלה. ואי חזיא דם ביום השמיני הרי עיילה לה לתוך אחד עשר יום שבין דם נדה לדם נדה שהן ימי זיבות. וכיון דחזיא בהן חד יומא הוי לה (זובה) זבה קטנה וחיישינן דלמא אתיא למיחזי למחר הלכך בעיא שימור תשיעי. ואי חזיא יום תשיעי בעיא שימור יום עשירי ועדיין זבה קטנה היא ואי לא חזיא ביום עשירי טבלה ומשתריא לערב. ואי חזיא גם ביום עשירי הויא לה זבה גדולה דהא חזיה שלשה ימים רצופין ובעיא למיתב שבעה נקיים. הכין דינא בהלין יומי זיבות אי חזיא דם חד יומא. משמרת כנגדו חד יומא ואי חזיא תרי יומי משמרת להו נמי חד יומא לבד מיום י"א דלא בעיא שימור הואיל ונפקן ימי זיבות והוה ליה י"ב תחלת נדה ואי חזיא ביה הוי לה נדה כל שבעה הדין הוא דינא דאורייתא דהוו עבדן בנות ישראל כל זמן דהוו רבנן בקיאי בחזותא דדמא. וכיון דאימעוט רבנן דהוו בקיאי בהכי (בחזותא) וחלשא דעתייהו דלא הוו יכלי לאפרושי בין דם טהור לדם טמא. כדאמרינן (לעיל דף כ.) אמר רבי יוחנן חכמתיה דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא. דכי מטמינא מטהר מטהרנא מטמא. ואמר רבי זירא טיבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי ומה (רבי אבא) רבה דידע בטיבעא לא חזי ואנא אחזי וחזו נמי דנשי לא ידעי תיקון. וסתות חשו רבנן דלמא משלמא דם טמא לדם טהור וטבלן ואתי לידי איסור כרת דהא אפשר למיהוי כל דם דחזיא בשית יומי טהור. וליכא טמא אלא הך דחזיא בשביעי בלחוד וצריכה למשלם עליה שבעה יומי וכיון דסבירא להו דדם דכולהו שבעה טמא הוא אמרי כבר שלימו לן שבעה וטבלן לאורתא ואתו לידי איסור כרת ועוד כיון דלא בקיאי בתיקון וסתות זימנין דחזיא דם וביום השמיני לראייתה חזיא דם וטבלה לערב ומשמשת עם בעלה. וזימנין דראייה קמייתא הויא בתוך אחד עשר יום וצריכה למיתב שבעה על ראייה בתרייתא. הלכך חשו רבנן למילתא ועבדו הרחקה לסלוקי כל ספקי. ואצריכו למיתב ז' נקיים על כל דם דלא ליגעו באיסורא דאורייתא. והיינו דאמרי' בפרקין (דף סח.) אמר רב יהודה אמר שמואל התקין רבי בסוריא ואית דגרסי בשדות ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והן שלשה תשב שבעה נקיים: אמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים. ואע"ג. דבהאי תקנה דרבי ליכא למיחש בה לאיסורא כלל. עבדו רבנן הרחקה יתירתא ונהיגו בנות ישראל כר' זירא דהא אמרינן דהך דר' זירא הלכתא פסיקתא היא כדאמרינן התם (ברכות לא, א) לענין אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה ה"ד הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דאמר ר' זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים והכי נמי עבדינן בימי טוהר דיולדת ואע"ג דקי"ל כרב דאמר (דף לה:) מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו. כיון דאיכא יולדת בזו דצריכה שבעה נקיים בימי טוהר עבדינן נמי הרחקה יתירא כרבי זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבא עליה שבעה נקיים ובתר הכי טבלה ומשתריא לבעלה. ואע"ג דלא נפקו ימי טוהר כיון דיתבא שבעה נקיים ותו לא חזיא שריא. והראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל כתבו ג"כ שאין לנו עכשיו דם טוהר כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות. ואם החמירו על בנות ישראל לישב על דם טיפה כחרדל שבעה נקיים כדי שלא יבא לטעות בין ימי נדה לימי זיבה ובין רואה יום אחד לרואה שלשה. כ"ש שיש לחוש שמא יבא הדבר לידי קלקול שמא יבא לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר אבל בעל הלכות ורב אחאי (בשאלתות לפנינו לא נמצא בשום מקום) כתבו דאף בזמן הזה נוהגין ימי טוהר על דין התורה והרמב"ם ז"ל כתב (פי"א מהל' איסורי ביאה) שהדבר תלוי במנהג. שלא החמירו בנות ישראל אלא בדם טמא לישב על כל דם טומאה ז' נקיים דזבה גדולה כדי שלא יבא הענין לכלל טעות אבל בדם טוהר לא החמירו ועדיין נשאר הענין על דין תורה וכן נוהגין בצרפת ובאשכנז:

סימן ז

גרסינן בכתובות (דף עב.) אמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה. והיכא דלא הוחזקה נדה ותבעה בעלה ואמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני אינה נאמנת (שם ד' כב:) ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת :

סימן ח

ת"ר והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו תהא בנדתה שלא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים עד שבא ר' עקיבא ולימד א"כ נתגנית על בעלה ונמצאת בעלה מגרשה הא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים. ומכאן למדו לטבילת נדה מן התורה. ורב יהודאי גאון ז"ל כתב בתשובה טבילת נדה מן התורה ק"ו ממגעה דבנוגע במשכבה כתיב והנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וכ"ש במגע עצמה. וק"ו לנדה עצמה שהיא בטומאתה עד שתבא במים. ורבינו תם ז"ל אומר דטבילת נדה שמעינן מהאי קרא אך במי נדה יתחטא ודרשינן (עבודה זרה עה, ב) במים שהנדה טובלת בהן. וקיימא לן דנדה וזבה לא בעו מים חיים דתניא (תוספתא דמגילה פ"א) אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים אלא מי המקוה שכל הגוף עולה בהן. וכמה הן. אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי המקוה ארבעים סאה:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.