משנה נידה י ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נידה · פרק י · משנה ז | >>
ומודים שהיא אוכלת במעשר, וקוצה לה חלה, ומקפת וקוראה לה שםטו.
ואם נפל מרוקה ומדם טהרה על ככר של תרומה, שהוא טהור.
בית שמאי אומרים, צריכה טבילה באחרונה.
ובית הלל אומרים, אינה צריכה טבילה באחרונה.
מודים -
- שהיא אוכלת במעשר,
- וקוצה לה חלה ומקפת, וקוראה לה שם.
- ואם נפל מרוקה ומדם טהרה שלה, על כיכר של תרומה - שהוא טהור.
- בית שמאי אומרין: צריכה טבילה באחרונה.
- ובית הלל אומרין: אינה צריכה טבילה באחרונה.
ומודים שהיא אוכלת במעשר - לפי שהיא כמו טבול יום לעניין מעשר, והעיקר אצלנו "טבל ועלה, אוכל במעשר".
וקוצה לה חלה - לפי שהעיקר אצלנו חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו ומותר לטבול יום ליגע בהם, על כן היא קוצה מן העיסה כשיעור חלה, ולא תאמר "הרי זו חלה" לפי שתטמא אותה בידיה, כמו שנתבאר שטבול יום פוסל בתרומה ודין התרומה והחלה אחת כמו שבארנו בטהרות, אבל קוצה אותה והיא חולין ותשים אותה בכלי בצד העיסה חוץ ממנו, ואחר כך תקיף דבר סביב העיסה והחלה עד שיהיה הכל כאילו הוא בכלי אחד, ואז תאמר "הרי זו חלה", ולא תגע בה אחר כך. ואמנם כי הוצרכו לזה העיקר לפי מה שבארנו במסכת תרומות שמצווה לתרום מן המוקף, והודיענו שלא נאמר אם נתיר לה שתקיף ותקרא לה שם תגע בה ותטמא.
אחר כך אמר אם נפל מרוקה ומדמה על ככר של תרומה, שהוא טהור, לפי שמשקה טבול יום כמשקה שהוא נוגע בהם, אלו ואלו אין מטמאין שהתבאר בשני של טבול יום (מ"ב). ואמנם טבול יום עצמו הוא אשר יגע במשקה תרומה פסלו, וזה כי המשקה הפסול לא יטמא אוכלי תרומה, כמו שפירשנו וביארנו בתחילת זה הסדר.
בית שמאי סוברין, שהיושבת על דם טוהר במלאת ימי טהרה צריכה טבילה, ואף על פי שטבלה כבר לסוף שבעה לזכר וארבעה עשר לנקבה והיא טבולת יום, כיון שארך עניינה ימים צריכה שתחזור ותטבול, וזהו אמרם "טבול יום ארוך, בעי טבילה".
ובית הלל שמין כל אותן הימים בתורת יום אחד, וכבר טבלה, וכששלמו אותן הימים היא כמי שהעריב שמשו שאינו צריך טבילה:
ומודים שאוכלת במעשר - כדין טבול יום, דטבל ועלה אוכל במעשר:
וקוצה לה חלה - ואינה קוראה לה שם ומניחתה בכלי. ואע"פ שהיא נוגעת בחולין הטבולין לחלה, לאו כחלה דמי, ואין שני פוסל בהן:
ומקפת - מקרבת הכלי שהניחה בו החלה אצל העיסה. לפי שמצוה לתרום מן המוקף, מן הקרוב לדבר שהוא תורם עליו:
ואם נפל מרוקה ומדם טהרה - דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום, וטהורין הן:
צריכה טבילה באחרונה - ליל שמונים צריכה טבילה לאכול בתרומה אם כהנת היא. ואם ישראלית היא, צריכה טבילה לביאת מקדש, מפני שטבולת יום ארוך היא והסיחה דעתה מן התרומה ומן המקדש:
אינה צריכה טבי, לה באחרונה - וסומכת על הטבילה של סוף שבועים. ודוקא לתרומה ולביאת מקדש. אבל לאכילת קדשים, מודו בית הלל שהיא צריכה טבילה אחרת לסוף שמונים, דקיימא לן טז האונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקודש, הלכך, לאחר שהביאה כפרתה, טובלת לקדשים:
שהיא אוכלת במעשר. פי' הר"ב כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר. כדתנן במשנה ז' פי"ד דנגעים:
וקוצה לה חלה. כתב הר"ב ואע"פ שנוגעת בחולק הטבולין לחלה. לאו כחלה דמו. ועיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק ג' דחלה. ועוד הארכתי בסוף פ"ה דשביעית. ומשנה זו שנויה עוד לקמן מתניתין ב' פרק ד' דטבול יום:
ומקפת וקוראה לה שם. סד"א נגזר דילמא אתי למנגע בה מאבראי. קמ"ל. גמרא:
שהוא טהור. כתב הר"ב דהוו להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורין הן כדתנן בריש פרק ב' דטבול יום:
אינה צריכה טבילה באחרונה. כתב הר"ב ודוקא לתרומה כו' אבל לאכילת קדשים מודו כו' דקי"ל האונן כו' כדתנן במשנה ג' פ' בתרא דחגיגה. אבל קשיא. דשם פי' הר"ב דמחוסר כפורים פוסל את הקדש בנגיעה. ומשמע דהיינו נמי לאחר שהביא קרבנותיו. דבהכי איירי. ואילו הכא לא מצריך אלא לאכילה. והא דהתם בחגיגה התחיל באכילה. משום אונן הוא כדמסיק דאונן אינו פוסל בנגיעה וכן לדברי הרמב"ם בחגיגה. ובנא"י דזבחים נמי מחוסר כפורים אסור בנגיעה. וזה שלא כמו שפסק בספי"ב מהל' אבות הטומאות (הלכה ט"ו) כמו שהעתקתי לשונו בחגיגה [ד"ה צריכי']. אבל עכשיו ראיתי בפ"ה מהלכות משכב (הלכה ד'). ששם העתיק משנתנו זאת דמסיק וכתב דיראה לו שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא לריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש. אע"פ שא"ל טבילה אחרת לאכילת התרומה והתם לאחר שהביאה קרבנותיה מיירי כדפירש דבריו הכ"מ מדכתב קודם לכן שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל. דבא להוסיף באמרו ותהיה טהור לכל. דהיינו שתביא קרבנותיה משום דקודם לכן אסורה ליגע בקדש כדמוכח מדבריו שבפי"ב מה' אבות הטומאות. ויהיו דבריו אלו לרצון לפי מה שכתב בפירושו דחגיגה. ובנא"י דזבחים. אבל סותרי' את דבריו שבהלכות אבות הטומאות. דהתם כתב בהדיא דלנגיעה א"צ טבילה. לכן נראה בעיני דדבריו שבה' משכב. אינם אמורים אלא קודם שהביאה קרבנותיה. והא דכתב ותהיה טהורה לכל אין פירושו שבא להוסיף ולומר ושהביאה קרבנותיה. אלא חדא מלתא הוא שכשתשלים ימי טוהר תהיה טהורה לכל כלומר שאינה עוד טבולת יום. ומותרת במגע בין לתרומה בין לקדש כדס"ד דהכ"מ. וקאמר עלה דיראה לו שצריכה טבילה למגע והיינו הכל קודם שתביא קרבנותיה. אבל לאחר הבאת קרבנות לא מצריך טבילה. שהבאת קרבנותיה מועלת לה. אחרי שהטבילה עצמה. דקודם לכן אינה אלא מעלה בעלמא. וא"ת הרי סתר הכ"מ פי' זה. מדמוכח מדברי הרמב"ם שבהא"ה שמחוסר כפורים עד שלא הביא כפרתו אסור ליגע בקדש. לי נראה דקושיא שאינה של כלום היא. דדבריו דהתם סמוכים באמת ויושר על דבריו הקדומים לו בה' משכב. דמצריך טבילה למגע קודש קודם שתביא קרבנותיה. ומיירי בהא"ה קודם שתטבול ומשום הכי נשמע מדבריו דכשלא הביא קרבנותיו דאסור ליגע. וא"כ אין כאן סתירה כלל. ונפלאתי הרבה על החכם הכ"מ דדחיק נפשיה בפי' וטהורה לכל מחמת דבריו של הרמב"ם שבהא"ה. ונפל בבירא עמיקתא מינה. דהא השתא לפי פירושו יש סתירה יותר מבוארת ונגלית. והיא שהקשיתי אני מאותן הדברים עצמן שבהא"ה שמהם הולך ומבאר הדברים שבה' משכב. ואיך ראה אחת. ולא ראה האחרת. ושתיהן בסקירה אחת בדברים אחדים הם נסקרין. והעולה מזה דהרמב"ם בחבורו בשתי המקומות בה' משכב. וה' א"ה. כוונתו שמחוסר כפורים קודם שהביא כפרתו אסור בנגיעת קדש. אא"כ טבל. אבל לאחר הבאת קרבנותיו א"צ טבילה למגע. ומעתה דבריו שבפירושו בחגיגה. ונא"י דזבחים נפרשם כמו כן דלא פסל למחוסר כפורים במגע קדש אלא קודם הבאת קרבנותיו. ודכוותה באונן נמי קודם שנשלם זמן אנינותו. ואפ"ה נוגע בקדש ואינו פוסלו. ובהדיא מוכח בגמרא דזבחים. דאונן נוגע. דהיינו בזמן אנינותו. דאדמשני בשטבל פריך והא הדרא עליו אנינותו כו' ש"מ דבזמן אנינותו איירינן וצריך לומר דהא דכתב הרמב"ם בהא"ה אונן לאחר שתם זמן אנינותו. משום רישא נקט הכי. דאפ"ה אסור באכילת קדש. אבל מה דמסיק וכתב דלא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעים בקדשים קודם טבילה. ולמידק מינה דדוקא טבילה אינה מעכבת. לא כתב כן אלא משום מחוסר כפורים [אחר שהביא כפרתו] דאילו קודם שהביא קרבנותיו. אסור ליגע כדפרישית. אבל אונן אין שום דבר מעכבתו מן הנגיעה. ואע"פ שזה דוחק. אבל מה נעשה דגמרא מוכחת דאונן נוגע אפי' קודם שתם זמן אנינותו. וכמו שפירשתי דברי הרמב"ם שבפירושו. דלא אמר שמחוסר כפורים אסור במגע. אלא קודם הבאת קרבנותיו כך נפרש לדברי הר"ב שבחגיגה. שכשכתב מחוסר כפורים פוסל בנגיעה. לא קאי אדלעיל מיניה. דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו אלא דהשתא במחוסר כפורים ממש קאמר. שעדיין לא הביא קרבנותיו ומש"ה הכא דמיירי לאחר שהביא קרבנותיו. לא כתב אלא לאכילה:
(טו) (על המשנה) ומקפת. וקוראה כו'. סד"א נגזר דלמא אתיא למנגע בה מאבראי, קמ"ל. גמרא:
(טז) (על הברטנורא) בפרק ג' דחגיגה משנה ג'. והא דכתב שם הר"ב דמחוסר כיפורים פוסל בנגיעה, היינו קודם הבאת קרבנותיו. ולא קאי אריש דבריו דמיירי לאחר הבאת קרבנותיו דאז אין צריך טבילה אלא לאכילה, וכמו שכתב כאן. ועתוי"ט:
ואם נפל מרוקה ומדם טוהר שלה: דהוי להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורים הן דהכי תנן ר"פ שני דטבול יום משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן וכו'. בש"א צריכה טבילה וכו':
יכין
ומודים שהיא אוכלת במעשר: ככל טבו"י טבל ועלה אוכל במעשר:
וקוצה לה חלה: ואינה קורא שם עד שהניחתה לכלי. דטבו"י א"מט חולין הטבולים לחלה:
ומקפת: ר"ל מקרבת הכלי שהחלה בה להעיסה לתרום מהמוקף:
שהוא טהור: דמשקין של טבו"י טהורים:
בש"א צריכה טבילה באחרונה: בליל שמנים. ככל יולדת שטבילתן בלילה. ולמחר יהי' לה הע"ש לאכול בתרומה ליל פ"א ולכנס למקדש. וטעם טבילה זו מדהסיחה דעתה בין טבילה ראשונה להע"ש שלאחר ימי טוהר:
ובה"א אינה צריכה טבילה באחרונה: מיהו מודו. דצריכה טבילה למגע קודש. ככל מחוסר כפורים. דקודם הבאת קרבנותיו אסור ליגע בקודש עד שיטבול ואח"כ עכ"פ אסור לאכל עד שיטבול:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
מאירי |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
תוספות הרא"ש |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: מהר"ם | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש