תוספות יום טוב על מעשר שני ב

<< · תוספות יום טוב · על מעשר שני · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

[*ולשתיה. פי' הר"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר"פ יום הכפורים [עו.] לא קיימא להך דרשא דפרכינן דלמא ע"י אנגרון פירש"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]:

[*לסיכה. עיין במתני' דלקמן]:

[*אבל מפטם הוא את היין. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס"פ) [בספרי] הרמב"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ"ע]:

השבח לשני. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ"ג דערלה. ומשנה ה פ"ג דע"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]:

משנה ב

ר"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים. פי' הר"ב קסבר לא ניתן לסיכה. וכן פי' הר"ש. והקשה הרמב"ם דא"כ הוי לי' למימר ר"ש אומר אין סכין מעשר שני ולמה לו להזכיר בירושלים או הוה ליה למימר מעשר שני לא ניתן לסיכה. ומפרש שר' שמעון אומר שאסור לאדם לומר לחבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוציא מעשר שני שימשח אותו בשמן של מעשר שני ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מעשר שני וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה. וכן אמרו בגמרא מה הקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגיל על גבי מעיו ואינו חושש ע"כ. ועם זה מתיישב ג"כ דחכמים דמתני' לאו היינו ת"ק כלומר מתניתין דלעיל:

מה לא אם הקל. פי' מה זה לא כך. אם הקל וכו'. [*ובסדר משנה שבירושל' לא גרס אם. ושמעתי לגרום מה אם לא. וה"פ מה אם דקאמרת כלומר אם הקל וכו'. לא הקל וכו' ובמשנה שבפי' שהזכרתי ל"ג תיבת מה וכדתנן בפרק דלקמן משנה י ועי' במשנה ב]:

משנה ג

[*תאכל צמחונים. כתב הר"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ"כ בהשגת הראב"ד פ"ב מהלכות מעשר שני. אע"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע"י תבשיל או ע"י עיסה. ופי' הר"ב הוא פי' הרמב"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]:

משנה ד

יתחלקו לעסיות. מה שפי' הר"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ"ש בריש פ"ב דטהרות:

ושפין. פירש הר"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל:

ומאכילין. פירש הר"ב לבהמה. וכן פי' הרמב"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ"ט מפר' בתרא דתרומות:

משנה ה

מה שלקט לקט למעשר שני. פי' הר"ב ויתנה ויאמר וכו'. וכך כתב הר"ש מהירושלמי. וכן פסק הרמב"ם ריש פ"ו. וקשיא לי דהא בפ"ק. דדמאי תנן במשנה ב. דמעשר שני דדמאי מחללין כסף על כסף. נחושת על נחושת. משמע דאילו ודאי לא. וכ"פ שם הר"ב. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשר שני. ואפשר לומר כדפי' הר"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף מחללין. והתו' דפ' הזהב דף מד כתבו דשאינו חריף על חריף מחללין. והשתא הכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. וסמך התנא אמתניתין דלעיל ואמתניתין דלקמן ושם אפרש עוד. ובפ"ק דפסחים דף י תניא הניח מנה ונמצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבים דברי רבי. ופי' רש"י ומביא סלעים בשוה מנה וכו' וכתבו התו' ובחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות וכו'. ור' יצחק בן אברהם הקשה על פי' רש"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפ' הזהב אמר טיבעא אטיבע' לא מחללין ושם פירשנו עכ"ל. הא קמן דאע"ג דבהזהב פירשו דבשאינו חריף על חריף מחללין ובזה מתורץ קושיית ר' יצחק בן אברהם. אפ"ה כתבו דמינייהו גופייהו וכו'. אלא משום דבהרבה מעות משכחת להו החריפים יותר מהאחרים שבהם. ואולי דדעת רש"י למנקט מלתא דפסיקא ומביא סלעים וכו'. משום דהא אפשר דכל המעות שוים הם. ובמס' ביצה פ"ק דף י מחולפת השיטה אהא דתניא הניח מנה וכו'. דרש"י פי' נוטל היפה וכו'. והתוס' תמהו דהא אין מחללין כסף על כסף וכו'. ופירשו דתחלה מחלל על פרוטות וחוזר וכו':

אם בלל וחפן וכו'. פי' הר"ב שהיו בלולין ומעורבין ולקח אותם וכו'. וכך פי' הרמב"ם בחבורו ריש פ"ו. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים א"א לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר דדוקא כשלוקט אחד אחד י"ל שכל אחד שלוקח הוא של מעשר [*ומ"מ איכא בין פירוש הר"ב לפירוש הרמב"ם שהרמב"ם כתב ובללן וחפן ול' המשנה כותיה דייקא. מה שאין כן לפירוש הר"ב שפירש שהיו בלולין וכו'] ודע גם בהך סיפא צריך להתנות כמו ברישא. וכן כתב הרמב"ם בפירושו ובחבורו:

זה הכלל וכו'. בפ"ז דתרומות איתא נמי כללא כהאי גוונא. ועיין מה שכתבתי שם:

משנה ו

אלא חוזר ומחללם על הכסף. וכ' הר"ב ואי קשיא יקח א' משני סלעים וכו' אי שריית וכו' חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי. וכן כתב הר"ש [*והוסיף ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרינן דלמא אתי למשקל חדא מהני בלא תנאי ע"כ] ובמשנה דלעיל כתבתי דאיכא דסבר דמינייהו גופייהו יכול להתנות י"ל דטפי יש לחוש בשני סלעים מבהרבה מעות דיותר יזכור בתנאי כשלוקט הרבה משיקח א' משנים. ועוד י"ל דבשני סלעים מסתמא אין אחד חריף מהשני. משא"כ בהרבה מעות דמשכחת בהו חריפים ושאינם חריפים. וכדכתבינן לעיל ודברו חכמים בהווה:

משנה ז

לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב. פי' הר"ב שמא ישהה עליותיו עד שיחליף סלעיו. לישנא דגמ' פ' הזהב דף מד דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא:

משנה ח

ב"ש אומרים כל הסלע מעות. פי' הר"ב יכול הוא לפרוט כולן וכו'. וכן פי' רש"י בפרק הזהב דף מה והקשו עליו התוס' דבמס' עדיות פ"ק תני ליה בהדי דברים דב"ש לחומרא. לכך נראה דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני. ועוד י"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיעו שם ע"כ. והר"ש כתב תירוץ בתרא ועיין לקמן בסמוך:

וחכמים מתירין. פי' הר"ב כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. משמע דטעמא דשריותא הוא משום שאין לו בדינר כסף ואילו בפירות לא איכפת לן. ובירושלמי איפכא. דאמר ריש לקיש מה פליגין ר"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף. אבל בפירות שיש בהם כדי כסף. אף רבנן מודו. והרמב"ם סוף פ"ה מהלכות מעשר שני יהיב טעמא כפי מ"ש הכ"מ דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראוים ליפדות בפני עצמם. ולפיכך הם נפדים עם הכסף. והראב"ד מפרש דהואיל והפירות מועטים ואין מתפיסים סלע מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם. אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקים כסף עמהם לחללם על כסף אחר שאין מחללין כסף על כסף. ע"כ [*בהשגותיו. אבל בפירושו למסכת עדיות פ"א משנה ט מפרש מע"א וע"ש]. והתוס' בפ' הזהב דף מה. העתיקו המשנה בזה הלשון. ר"מ אומר אין מחללין כסף על כסף. וחכמים מתירין. נראה ודאי שגירסא אחרת נזדמנה להם:

משנה ט

בית שמאי אומרים כל הסלע מעות. לפירוש הר"ב וכפירש"י בפרק הזהב הוי מתני' בית שמאי לקולא וב"ה לחומרא וקשיא דבעדיות פ"ק תני לה בהדי הני דב"ש לחומרא. והר"ש מפרש דה"נ ב"ש לחומרא וסברי דדוקא יחליף בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן שתי קולבנות. וכתב עוד דסוגית הירושלמי כפירוש רש"י והר"ב:

הדנין לפני חכמים. כתב הר"ב שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. וחנן המצרי. וכ"כ הר"ש. ובסוף פ"ק דסנהדרין [דף יז:] חשיב נמי חנניא בן חכינאי. ותו רב נחמן בר יצחק מתני ה' שמוסיף שמעון בן ננס. ופי' רש"י שם שכל אלו לא באו לזקנה. ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה:

משנה י

מה שהטהורים שותים וכו'. פי' הר"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ"ש הראב"ד דמתני' כר"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ"ש הר"ב במ"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ"ב:

נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'. וכתב הרמב"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע"פ אלו התנאים:

משנה מעשר שני, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב