משנה מעשר שני ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ב · משנה ג | >>

לחצו כאן להצגת משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

תלתן של מעשר שני, תאכל צמחונים.

ושל תרומה, בית שמאי אומרים, כל מעשיה בטהרה, חוץ מחפיפתה.

ובית הלל אומרים, כל מעשיה בטומאה, חוץ משרייתה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

תִּלְתָּן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תֵּאָכֵל צִמְחוֹנִים.

וְשֶׁל תְּרוּמָה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
כָּל מַעֲשֶׁיהָ בְּטָהֳרָה, חוּץ מֵחֲפִיפָתָהּ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּטֻמְאָה, חוּץ מִשְּׁרִיָּתָהּ:

נוסח הרמב"ם

תלתן -

של מעשר שני - תיאכל צמחונין.
ושל תרומה -
בית שמאי אומרים:
כל מעשיה - בטהרה,
חוץ - מחפיפתה.
בית הלל אומרים:
כל מעשיה - בטומאה,
חוץ - משרייתה.

פירוש הרמב"ם

תאכל צמחונים - עניינו שיאכלו כשהן לחים כמו ירקות, ואין מותר לו להניחם שיתייבשו, כי אם נתייבשו לא יהיו ראויות לאכילה.

ובתרומה אסור לו להניחם עד שיגדילו.

בית שמאי אומרים, כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה - עניינו שכל מה שמסתפקין ממאכל או שתיה וזולתו צריך להיות בטהרה, כדי שלא תטמא ולא תהיה ראויה אלא לשריפה. וכבר ידעת כי התרומה אסור לגרום לה טומאה, כי מותר לרחוץ גופו בה בטומאה, לפי שהיא כבר נפסדת ואינה ראויה לאכילה.

ובית הלל מתירים שיסתפק ממנו בטומאה איזה הסתפקות שירצה, אף על פי שיביא אותה לשריפה, לפי שאיננה מאכל שנקפיד על שריפתה, חוץ משרייתה רוצה לומר להשרותה במשקין, שאסור לטמא אותה בידים לזה השיעור, לפי שכששורין אותם הוכשרו לטומאה, ונמצא שנטמא אותם בידים:

פירוש רבינו שמשון

תאכל צמחונין. כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע"ג דתנן בפ"ט דתרומות (מ"ד) גידולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסקינן ומפרש בירושלמי (הל' ב) כיני מתני' מותר להאכיל צמחונין ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א"נ לא חיישינן אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא:

חוץ מחפיפתה. כהנת חופפת בה ראשה כדתניא תלתן של טבל שחפפה בה בת כהן ראשה אין בת ישראל רשאי לחוף אחריה אלא מצננת שערה בשערה ולא חיישינן אי חפפה בטומאה לב"ה דכל מעשיה בטומאה דלאו אוכל חשוב הוא ואי מיטמא מיטמא אבל בשרייה מיתקן הוא ואסור לטמאותו בידים וצריך לעשותם בטהרה ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונין אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תאכל צמחונים - כשהן ירקות לחין ו, ולא יניחם עד שיגדלו ולא יהיו ראויות לאכילה ז. אבל בתרומה תאכל בין צמחונין בין יבישים:

בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה - אע"ג דתלתן לאו אוכל גמור הוא, ואין תרומה נוהגת בו אלא לפי שנאכל לקצת בני אדם, הילכך נאכל בטומאה, מכל מקום לבית שמאי צריך שיהיו כל מעשיה בטהרה ובנטילת ידים, כדין כל שאר אוכלים של תרומה שהנוגע בהם צריך נטילת ידים תחלה, וטעמא כדי שידעו שהם תרומה ולא יאכלו לזרים:

חוץ מחפיפתה - שבלא נטילת ידים יכולים לחוף בהן ראשן. וכך היה דרכן לחוף ראשן בתלתן:

כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה - במים, שצריך לשרותן בטהרה. שאם שורה אותן בלא נטילת ידים שרייתן מכשירתן לקבל טומאה, והוא מטמאן מיד בידיו. ואסרו זה בלבד משום היכר כדי שידעו שהיא תרומה:

פירוש תוספות יום טוב

[*תאכל צמחונים. כתב הר"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ"כ בהשגת הראב"ד פ"ב מהלכות מעשר שני. אע"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע"י תבשיל או ע"י עיסה. ופי' הר"ב הוא פי' הרמב"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) שהרי הוא מפסידה, ואסור. הרדב"ז:

(ז) (על הברטנורא) ובזה חמיר מעשר שני מתרומה. ובחיבור הר"מ מפרש מתניתין באופן אחר. וכתב עליו בכ"מ שהחומר במעשר שני מבתרומה, לא לענין דתאכל צמחונים אלא לענין שאר דברים שבמשנה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

תלתן של מעשר שני וכו':    בפ' שני דהלכות מעשר שני סי' י"ד חזר בו הרמב"ם ז"ל ממה שפירש כאן שכאן פירש תאכל צמחונין עניינו שיאכלו כשהן לחין. [הג"ה בירוש' לא פי' כן וע"ש ה"ר יהוסף ז"ל] כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו וכו' וכן פירש ג"כ גבי כרשיני מעשר שני שג"כ הקפיד עליהם התנא שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם אבל שם כתב תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין ע"כ ושם השיגו הראב"ד ז"ל. וכתב שם מהרי"ק ז"ל דמה שנראה שנשנית משנתנו לענין חומרות שיש במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין אלא לענין שאר דברים דקתני התם עכ"ל ז"ל ובעניות דעתי איני מבין מה הם שאר דברים דקתני הכא גבי תלתן דלא משמע דנכנסים לירושלם דקתני גבי כרשיני מעשר שני קאי נמי אתלתן אלא אם נאמר שכוון למה שאכתוב בסמוך בס"ד בסוף דברי ה"ר שמשון ז"ל ובדברי הר"ש שירילי"ו ז"ל ומ"מ עיין במה שכתבתי לקמן בפירקין סוף סימן ד'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לומר טעם למה הקלו חכמים בתרומה של כרשינין ותלתן יותר מבמעשר משום דתרומה אי אפשר לה להשתנות אבל מעשר אפשר לחללו ובמינים האלו הקלו משום שהמעשרות שלהם אינם מן התורה דאינם אוכל ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל וכולי' עכ"ל ז"ל. עוד כתב פי' תאכל צמחונים כי אז הן ראויין לאדם ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילת האדם אבל התרומה מותר לעשות בה כל צרכו ולהאכילה לבהמתו וכן הטעם של כרשינין וצ"ע ע"כ. עוד כתב וז"ל כל מעשיהן בטומאה פי' כי אינם אוכל אדם ואינם מקבלין טומאה מן התורה ע"כ:

תאכל צמחונין:    תלתן לשון נקבה היא ופי' ה"ר שמשון ז"ל כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע"ג דתנן [הגהה וכתב החכם הר"ם ז"ל והרמב"ם ז"ל חילק בין אם זרען חוץ לירושלם או בירושלם וכתב שאם זרען בירושלם גידוליהן מעשר שני ע"כ:] בפ"ט דתרומות גדולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסיקי' ומפ' הירוש' כיני מתני' מותר לאכול ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א"נ לא חיישי' אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא ע"כ. ובסוף דבריו ז"ל כתב ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונים אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה ע"כ. אבל הר"ש שירילי"ו ז"ל פירש השתא משמע דלשון תאכל דוקא קאמר דחובה הוא דאין לאכול בתלתן דמעשר שני בזרע אלא כשהוא כמו ירק דתהא נאכלת כולה כמו יאכלו צריד דסיפא דדוקא הוא וכן תאכל נקודים והאי תלתן כשתוקש לא חזו שבלין והזירין שלה לאכילה ומש"ה דוקא בעוד שהיא רכה הוא דאכלי לה כולה דטעם עצה ופריה שוה כדאיתא בפ' בצל. והתלמוד ירושלמי קאמר דכיני מתני' דמותרת ליאכל הוא דתנן דאינו חובה דעיקר אכילתה הקבוע לה היינו כשאר קטנית ואם רצה לאכלה בעודה רכה או מלילות הרשות בידו וכ"ש הוא וזהו לפי המפרשים שפירשו דצמחונים היינו שנאכלת כשהיא צמחים רכים ותמיהא לי דליתני תאכל ירק כדרכו וראיתי לבעל הערוך שפירש מותר לשרות הכרשינין והתלתן במים ולהשהותן בהן עד שצומחין כדרך שעושין הפולים ואפונים ואין בזה משום הפסד מעשר שני ולדעת זה יותר כשר הוא שיאכלו בלי שרייה במים. עוד פי' לשון אחר דמשום טומאה נגעו בה דמותרת התלתן ליאכל בלחלוחיתה ולא חיישי' לידים מסואבות דדרך תלתן שלא תצמח עד שתנגב ע"כ ולזה הפירוש נוחה דעתי בו לפרש משנתנו דאתא תלמודא לתרוצי לן איך נסמך תלתן של תרומה לתלתן של מעשר שני גבי תרומה אשמעינן דיש בה היתר חפיפה והיתר מגיגה דהיינו למסמס אותה ביד כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה מלשון ברביבים תמוגגנה והיתר שלייה נמי דהיינו שנוטלין אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומייבשין אותה בחמה כל אלו בידים מסואבות מה שאין כן במעשר שני כדתנן לעיל וחפיפה ושרייה ומגיגה ושלייה היינו בזרע. וצמחורן היינו כשיהיה ירק. ועוד היתרא דתרומה היינו בידים מסואבות והיתרא דתלתן אין שנוי בו היתר בידים מסואבות והיאך נסמך זו לזו ועוד דקתני לה נמי גבי כרשינין וגבי קולי קתני לה דקתני גבה ונכנסין וכו' ונאכלת בידים מסואבות אלא ה"ק תנא דמתני' כששרו התלתן של מעשר שני במים אין לה קולא אחרת לאכלה בידים מסואבות אלא שתנגב ותאכל צמחונים שנותנין אותה בשמש אחר השרייה ואחר שמתנגבת צומחת צמחונין אבל קולא אחרת בידים מסואבות דהיינו חפיפה ומגיגה ושרייה כל הני אסורי לכ"ע וזהו מותרת ליאכל צמחונין דקאמר היתר הזה גבי מעשר שני יש לה בידים מסואבות אבל היתר אחר בידים מסואבות אין לה וגבי תרומה שנינו בה קולות אחרות דהיינו לב"ש חפיפה ולבית הלל אף מגיגה ושלייה וכי תימא אמאי לא רמו חומרא דמגיגה ושלייה וחפיפה אלא במעשר שני ולא בתרומה דהא איסור אכילתן בטומאה תרווייהו כי הדדי נינהו שתי תשובות בדבר חדא דמעשר שני לכל מסור ואם אנו מתירין בו צדדי טומאה דהיינו שלייה ומגיגה וכו' אתו למיטעי נמי אפי' בשריה מה שאין כן בתרומה דאין אוכלין אותה אלא כהנים וכהנים זריזין הן כדאמרי' בעלמא ועוד יש לומר דבשלמא גבי תרומה כתיב [הגהה עיין בפירוש ר"ע ז"ל בפרק בתרא דתרומות סימן ט':] נפש בה דמיניה מרבינן אכילת כרשיני תרומה לבהמה ואין טומאה מצויה בהן דלמאכל בהמה אין אדם עושה תקונים וגרסי' נמי בירושלמי פ' בתרא דחלה אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו הלכך אפי' אי טעי בתרומה בשרייה הואיל ומצי להאכילן לבהמה אין חשש אבל גבי מעשר שני דאין אוכלין הכרשינין דיליה אלא אדם דכתיב ואכלת הלכך מחמרינן גבי טומאה דילהו וצריך תקנה שלא תפול בהן טומאה כלל כנ"ל. ומצאתי להראב"ד ז"ל בהשגותיו דרך אחרת אבל מ"מ נוטה לדרכי קצת עכ"ל ז"ל:

ושל תרומה בש"א וכו':    כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' סי' כ"ז פעמים מזכיר בלשון המשנה דברי תנא ואח"כ עצם הדבר ואח"כ משפטו כמו שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמאי שם התנא כל הנשים שם הדבר הנושא המשפט דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים וכן שמאי אומר מקב לחלה ובה"א מקביים וכן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה ושמאי אומר ט' קבין. ופעמים מזכרת המשנה עצם הדבר ואח"כ שם התנא ואח"כ משפטו כמו ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ביצה עצם הדבר הנושא המשפט ב"ש שם התנא תאכל משפטו ודינו הנשיא על הביצה וכן כרשיני תרומה בש"א שורין ושפין בטהרה וכמו כל המטמאין באהל המת שנחלקו והכניסו לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים. ופעמים מזכיר שם הדבר עצמו ואח"כ משפטו ואח"כ שם התנא כמו אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא אוכל פרוד הוא שם דבר הנושא המשפט אינו מצטרף הוא המשפט הנשוא על האוכל ר' דוסא הוא התנא. וכן מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא מאלה שלשה פנים הנזכרים נמצאו בכמה משניות וברייתות חדלו מספר ולי אני הקטן נראה טעם המסדר לשלשה סבות כי אין לסדר המצווה לפני המצוה והשנית לסדר שני התנאים זה אצל זה והשלישית כאשר במצווה ובדינו או בשם הדבר ובדינו אין בו יוצא לשני כי אם בעצמו כלומר שהצווי בודד מזכיר שם החכם או החכמים בין שם הדבר הנושא המשפט והמשפט הנשוא כי המשפט קצר ואין זו הפסקה בין שמות החכמים החולקים אבל כאשר הצווי והמשפט יוצא לשני כלומר בלתי בודד אז אם היה שם החכם לפני דבר הצווי והמשפט יקרא הפסקה בין שמות החכמים ועל כן שמו כל המשפט והצווי לפני הזכרת שם החכם בלשון דברי פלוני ופלוני אומר כדי לסדר שני החכמים החולקים יחד ע"פ הדברים האלה תוכל להבין טעמי שנוי הסדרים הנזכרים ע"כ. ועוד האריך ע"ש:

כל מעשיה בטומאה:    היינו דוקא בידים מסואבות אבל לא טומאת הגוף:

חוץ משרייתה:    מפ' בירוש' דאיכא בינייהו שולה דלב"ש שולה בידים טהורות ולב"ה בידים טמאות. תניא זו היא דברי ר"מ אבל ר' יהודה אומר בש"א כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ובה"א כל מעשיה בטומאה חוץ משלייתה ולר' יהודה איכא בינייהו מגיגה דלב"ה מוגג בידים טמאות. ועיין במה שכתבתי בסוף מתני' דבסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל. ומ"מ בין לר"מ בין לר' יהודה קשה דאמאי לא תני פלוגתא דב"ש וב"ה דגבי תלתן של תרומה בפ"ק דעדויות כדתני התם פלוגתייהו דבכרשיני תרומה ובמה שכתבתי לקמן בפירקין בסי' ט' בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ניחא קצת ועיין ג"כ במה שכתבתי במתני' דבסמוך ועיין ג"כ במ"ש שם בפ"ק דעדויות סימן ז':

תפארת ישראל

יכין

טז) תלתן של מעשר שני תאכל צמחונים:    מיד כשצמחו ולא יישנם לעשותם אוצר לאכול בתבשיל או בעיסה דמדעיקרן מאכל בהמ' שמא יתטמא בהמשך הזמן ויפדם לבהמה. ואין פודין מע"ש להאכיל לבהמה. משא"כ תרומה אין לחוש לזה דהרי אין לו פדיון [כתו' ביצה דכ"ז ב'] ולהיסק תחת תבשילו א"צ פדיון כ"כ ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. ולרמב"ם (פ"ב מהל' מעשר שני הי"ד) ר"ל מותר לאכלה צמחונים וא"צ להמתין עד שיתבשלו בגדולין יפה. וכן משמע בירושלמי. וטעמא דקמ"ל דאין בזה משום הפסד אוכלין:

יז) ושל תרומה בית שמאי אומרים כל מעשיה בטהרה:    דאף דאינו נאכל רק ע"י דחק ומש"ה נאכל גם כשנטמא. דלא חל עליה שם תרומה ממש מדאינו אוכל ממש מ"מ צריך טהרת נט"י כשיגע בה להיכירא דאסור לזרים:

יח) חוץ מחפיפתה:    לחוף בהן הראש דשרי בלי נט"י:

יט) וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה:    ליגע בה בלי נט"י:

כ) חוץ משרייתה:    דמדהוכשר בשריי' הרי יטמאו בידי'. וגם זה רק להיכירא:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים