עיקר תוי"ט על מעשר שני ב

משנה מעשר שני, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) במסכת יומא (דף עו) מסיק דשתיה בכלל אכילה מדכתיב ובשכר, וגמר שכר שכר מנזיר, מה בנזיר, יין דרך שכרותו בשתיה, אף כאן [בשכר] יין בשתיה, וקרייה רחמנא ואכלת. תוי"ט. בהוספת לשון הגמרא ופירש"י:

(ב) (על המשנה) את היין נראה לי. לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. תוי"ט. ולי נראה דהיין שותין עם הדבש והבשמים, מה שאין כן בשמן. ת"ח:

(ג) (על המשנה) ששבחו ניכר. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה' פ"ג דערלה דיש שבח עצים בפת, שהם איסורי הנאה. [ועיין שם בעתוי"ט אות ח]:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) ועל פירוש זה הקשה הר"מ דאם כן הוה ליה למימר ר' שמעון אומר אין סכין מעשר שני, ולמה לו להזכיר בירושלים. ומפרש, שרבי שמעון אומר שאסור לאדם לומר לתבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד. להוציא מעשר שני, שימשח אותו בשמן של מעשר שני ותמשח יד מושחו ותהיה זה שכרו על המשיחה שמשחו, ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מעשר שני. וחכמים מתיר. ן זה כי הם אומרים שאין דמים למשיתת ידו ואין מקפידין בזה:

(ה) (על המשנה) מה לא כו'. פירוש, מה זה, לא כך, אם הקל וכו':

(ג)

(ו) (על הברטנורא) שהרי הוא מפסידה, ואסור. הרדב"ז:

(ז) (על הברטנורא) ובזה חמיר מעשר שני מתרומה. ובחיבור הר"מ מפרש מתניתין באופן אחר. וכתב עליו בכ"מ שהחומר במעשר שני מבתרומה, לא לענין דתאכל צמחונים אלא לענין שאר דברים שבמשנה:

(ד)

(ח) (על הברטנורא) שכך היה דרכן, דומיא דחפיפה דלעיל:

(ט) (על הברטנורא) דשאני תרומה ממעשר שני, דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו, וכדתנן במשנה ט' בפרק בתרא דתרומות:

(ה)

(י) (על הברטנורא) ואם נאבד מהמעות, משל חולין נאבד. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) וכן כתב הר"ש מהירושלמי, וקשה לי דהתנן בפרק קמא דדמאי משנה ב', דמעשר שני דמאי מחללין כסף על כסף נחושת על נחושת, משמע דאילו ודאי לא. ואפשר לומר על פי פירוש הר"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף, מחללין. והכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. תוי"ט:

(יב) (על הברטנורא) ואם נאבד מהמעות, משניהם נאבד, לפי חשבון. [ונותן לזה שליש ולזה שני ולזה שלישים]. הר"מ. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים, אי אפשר לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר, דדוא כשלוקט אחד אחד יש לומר שכל אחד שלוקט הוא מעשר. ודע שגם בהך סיפא צריך להתנות ולומר שאם המעות שנשארו הם מעשר שני הרי אלו שבידי מחוללין עליהן, כמו ברישא. הר"מ. תוי"ט:

(ו)

(יג) (על הברטנורא) ובמשנה דלעיל כתבתי דאיכא דסבר דמנייהו גופייהו יכול להתנות. ויש לתרץ, דטפי יש לחוש בשני סלעים מבהרבה מעות. ועוד יש לומר דבשני סלעים מסתמא אין אחד חריף מהשני, מה שאין כן בהרבה מעות דמשכחת בהו חריפים ושאינם חריפים כמו שכתבנו לעיל, ודברו חכמים בהווה:

(ז)

(יד) (על הברטנורא) לשון הגמרא בבא מציעא דף מה: דזמנין דלא מלו זוזי בדינרא, [פירוש, שלא יספיק להיות לו סלעים מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב וימתין לשנה הבאה. עפ"י פירש"י], (וע"ש בהרא"ש דלמסקנא גם בית הלל אוסרין, ואולי מיירי כאן בדמאי ועין דמאי פרק א' משנה ב', מ"ח):

(ח)

(טו) (על הברטנורא) כן פירש רש"י בבא מציעא דף מה, והקשו עליו התוספות דהרי במס' עדיות פרק קמא תני לה בהדי דברים דבית שמאי לחומרא. לכך נראה, דבית שמאי, דוקא בכל הסלע קאמרי, ולא יחליף שתים ושלש פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני. ועוד יש לומר, דיתן מעות דוקא בכל הסלע, שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיעו שם:

(טז) (על הברטנורא) משמע דטעמא דשריותא הוא משום שאין לו בדינר כסף, ואילו בפירות לא איכפת לן. ובירו' איפכא, דאמר ריש לקיש מה פליגין רבי מאיר ורבנן, בפירות שאין בהם כדי כסף, אבל בפירות שיש בהן כדי כסף אף רבנן מודו. ומפרש הר"מ הטעם, דכשהפירות מועטים מדינר אינם ראויים ליפדות בפני עצמם, ולפיכך הם נפדים עם הכסף. והראב"ד מפרש, דהואיל והפירות מועטים ואין מתפיסים סלע מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם, אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקים כסף עמהם לחללן על כסף אחר, שאין מחללין כסף על כסף:

(ט)

(יז) (על הברטנורא) לפירושו הוי מתניתין בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. וקשה דבעדיות תני לה בהדי הני דבית שמאי לחומרא (ובספר ב"ד תירץ דלא חשיב שם מה דפליגי ביה נמי תנאי אחריני). והר'ש מפרש, דהכא נמי בית שמאי לחומרא וסברי דדוקא בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות (כלומר להחליף) שתי פעמים וליתן שתי קלבונות (דמי החלפה לשלחני):

(יח) (על הברטנורא) ובסוף פרק קמא דסנהדרין חשיב נמי חנניא בן חכינאי ותו מוסיף שמעון בן ננס, ופירש רש"י שכל אלו לא באו לזקנה, ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים, והיינו דנין בהלכה:

(י)

(יט) (על הברטנורא) דהשתא חל החילול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם. ואינו ענין לדין ברירה. כ"מ:

(כ) (על המשנה) מכד אחד. והוא, שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגעו ביין, וכלי חרס אינו מטמא מגבו, אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. הר"מ: ודתנן שותין רוצה לומר זה אחר זה, בתחילה הטהורים ואחר כך הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים על פי אלו התנאים. תוי"ט: