תוספות יום טוב על דמאי ו
<< · תוספות יום טוב · על דמאי · ו · >>
מן העובד כוכבים ומן הכותי. לכאורה הוה ליה לשנות מן הכותי ומן העובד כוכבים:
יחלק לפניהם. מ"ש הר"ב ואינו צריך לעשר אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא"כ אין בין מקבל לחוכר אלא השאיל שם מעשר לכלל המתנות. וכמ"ש כבר לעיל ריש פרק ד. ועיין במשנה ג:
לפניהם. כתב הרמב"ם בפירושו ועל תנאי שיהיה החלוק לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל. וכ"כ בפ"ו מהלכות מעשר:
מעשר ונותן לו. כתב הר"ב דדמי לפורע חובו. מה שאין כן בנתן לו מאותה שדה וכו' דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ וכמ"ש הר"ש. [והר"ב לא כתב אם הלכה כן. אבל הרמב"ם כתב דהלכה כר' יהודה והטעם שבכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש]:
החוכר שדה מן העובד כוכבים. לא פירשה משנתינו דין כותי קודם שעשאום כעובדי כוכבים מה דינם אם כישראל או כעובד כוכבים ועיין לקמן בסמוך:
מעשר ונותן לו. כתב הר"ב קנס קנסו וכו'. ירושלמי. וכתב הרמב"ם וזה העיקר בידינו הוא מה שאמר הכתוב (דברים ו) לא תכרות להם ברית ולא תחנם ובא הקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו עד שיצטרך למוכרה ע"כ. והר"ש מפרש דמאן דמפרש בירושלמי מטעם קנס סבירא ליה דיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות הלכך לא הוי אלא קנס. אבל למאן דאמר אין קנין וכו'. מפרש בירושלמי דשורת הדין שיעשר דהוי כפורע חובו בטבל שהעובד כוכבים לא יעשר מה שאין כן בחוכר מישראל שהישראל סופו להפריש דרוב עמי הארץ מעשרין הן ע"כ. ואף למאן דאמר קנס. לא אסרו לחכור דהא תנן במשנה ג פרק ד דשביעית חוכרין נירין מן העובד כוכבים וכו'. אלא אמרו החוכר יתן מעשר בדרך קנס:
כך חולקים בתרומה. ובמעשרות כן לשון הרמב"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ואע"ג דבנוסחי המשניות ליתא לרבותא נקט דאפי' תרומה שאינה ראויה כלל לזר
אף המעשרות שלהן. כבר כתבתי בריש פ"ד שהושאל שם מעשר לכלל המתנות ועוד דהוי הכא רבותא דאפי' המעשר הראוי לזר שיאכלה כמו הלוי אפי' הכי אין חולקין ועיין במשנה ה:
שעל מנת כן באו. וכתב הר"ב דאין הלכה דבמה קנו. ירושלמי התיבון רבנן לרבי אליעזר במה קנו. אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם אפי' התנו במה קנו. סתמו נעשה כאומר לו תלוש מקרקע זה שתקנה לך מעשרותיך. [ובהכי קני כדתנן במשנה ז פרק (ח) [ה] דב"ב]:
רבי ישמעאל אומר וכו' מעשר שני וכו'. כתב הר"ש ירושלמי על דעתיה דרבי ישמעאל אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקים במעשרות. תמן יכול הוא למכרו לכהן טהור ברם הכא יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים. פירוש אבל למכרו אינו יכול למכור דאין מעשר שני נמכר בירושלים ע"כ:
[הקרתני. פירש הר"ב ל' קריה וכו' בכפרים. ומצאת. בפירוש שהזכרתי פעמים ובלשון ערבי קורין לכפר אלקוריא"ה]
המקבל. פי' הר"ב והר"ש ישראל שקבל מכהן או לוי. וכ"ש איפכא וסתמא תנן. וכ"פ הרמב"ם ר"ל על דרך כלל. אחד שיהא המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי ע"כ. ולפיכך דת"ק בכלל קאמר הוצרך ר"י לפרש בדבריו ולהוציא מן הכלל ישראל שקבל וכו':
כשם שחולקים וכו'. פירש הר"ב הכא שאני דלא קבל קרקע. וכ"פ הר"ש מהירושלמי וצריך לומר דהא דתנן לשמן היינו משום דלכך מקבלים הזיתים לעשות מהן שמן דאילו למוסקן לאכילה בלבד אין דרך לקבלן לפי שהבעל הזיתים בעצמו יכול למוסקן שאין בהן טורח ומלאכה. אבל הרמב"ם מסיים בפרק ו מהלכות מעשר מפני שהשמן חשוב הוא משמע ודאי דדוקא לשמן תנן. וכתב בעל כ"מ וסובר רבינו דשאר אילנות דינן כקרקע ע"כ. ויש לפרש הירושלמי כדברי הרמב"ם שזהו לשונו רבי יהודה עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע:
בתרומה. עיין במשנה ג מ"ש שם בס"ד:
למחצית שכר. לא קאי אהמקבל דהמקבל היינו לאריסות ונותן חלק השמן לבעלים. ולמחצית שכר היינו לעיסקא ומתעסק למכור ונותן חלק הדמים לבעלים וכן חילקן הרמב"ם. ומלשון הר"ב נראה דגריס או במתניתין. וכן הגירסא בירושלמי בסדר המשנה. ולפי שהשמיט הרמב"ם בחיבורו דינא דלמחצית שכר מבואר הדבר שסובר שחולקין עליו חביריו על רבי יהודה גם בזה. [וכ"כ בפירושו דאין הלכה כר"י וכמ"ש הר"ב]:
אף למעשר. מ"ש הר"ב בשם הרמב"ם דבית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולעיל בפרק ב משנה ג דתנן ואינו מוכר לעם הארץ לח ויבש מפרשין הטעם שאסור לגרום וכו'. הרמב"ם נשמר מזה דלעיל כתב וזהו סובר אסור לגרום כו' וכאן כתב וזו היא משנה אחרונה שהיא מותר וכן הלכה ע"כ. וכן בחיבורו פרק י ממטמאי משכב ומושב השמיט ההיא בבא דאינו מוכר לעם הארץ וכו'. ומשנה אחרונה זו הובאת בש"ס פרק ד דמסכת ע"ז דף נו ע"א ועיין מה שאכתוב שם משנה ט. ועיין מ"ש סוף פרק ה דשביעית ומשנה ב פרק ג דחלה:
וחלקו בכל מקום שהוא. כתב הר"ב ומשום דאין ברירה וכו'. הכי אמר רבי יוחנן בירושלמי וכתב הר"ש דלטעמיה דאמר בריש כל הגט (דף כה. ) דאין ברירה ע"כ. ובסוף מסכת ביצה (דף לז. ) בגמ' מסקינן דס"ל הכי בין בדאורייתא בין בדרבנן. והשתא הא דפסק הר"ב לקמן בפרק ז משנה ד דקיימא לן בדרבנן דיש ברירה היינו כרבי אושעיא דסבירא ליה הכי ועיין מ"ש עוד פרק ה ממסכת נדרים. אבל הרמב"ם מפרש בענין אחר ולא קשיא ולא מידי שמפר' שכשיבצרו הכרם וחלקו הענבים והמעשר הפריש מחלקו מעשרותיו ואח"כ עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד וכ"פ דבריו בכ"מ סוף פ"ט מהלכות מעשר ונמצא לפי זה שמה שחוששין שיש חצי חלק חבירו בידו משום דאין ברירה אינו ענין ליש ברירה ואין ברירה דלקמן. דהכא שכבר חלקו כי חזרו ונתערבו ודאי דלכולי עלמא יש לנו לומר שנתערבו ולא הוברר שמה שיחזור זה ויקח ויחזור זה ויקח שכל אחד ואחד יחזור לו לחלקו אותו החלק בעצמו שנתן ועירב עם של חבירו שדבר זה אין הדעת נותנת. וכיוצא בזה כתב הר"ש דאפילו למאן דאמר יש ברירה אם בצרו שניהם לגת כל אחד כרם המיוחד לו כהאי גונא אי אפשר שלא יהא לכל אחד חצי חלק חבירו ע"כ. אבל כשעדיין לא חלקו מעולם יש לנו לומר כשמחלקים שכל אחד מה שנוטל לחלקו הוא החלק שלו והוברר שכן הוא ובהא שייכא פלוגתא דיש ברירה. ועיין בסוף פרקין:
[או שירשו. עיין בפירוש הר"ב משנה י]:
טול אתה חטים וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים. וכ"כ הר"ש ומסיים אע"ג דקתני חטים ויין ע"כ. ולפירוש הרמב"ם שכתבתי לעיל ניחא. שאין אנו צריכים לחלק בין קמה לתלוש. אלא דלעיל מיירי שנתערבו אחר שכבר חלקו. והכא מיירי שעדיין לא חלקו ולא הפריש המעשר כלום. וכתב בכסף משנה סוף פרק ט מהל' מעשר ולא אתא מתני' אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע"ה קמ"ל דכיון ששניהם מין א' שרי ע"כ. ואע"ג דבפירוש המשנה מפרשה הרמב"ם לענין דיני ממונות לא לענין איסור והיתר אלא לאשמיעינן דכופין על מדת סדום. הרי בחיבורו חזר בו וכתבה בפרק ו מהלכות מעשר וכתב בסיפא דאסור משום שמוכרין את הטבל. ונראה לי שהרמב"ם אינו מפרש משנתינו דומיא דלעיל באחד מעשר וא' אינו מעשר. אלא אף בששניהם מעשרין דכיון דטעמו לאסור משום שמוכרים הטבל א"כ אף למעשר הא תנן במשנה ח פרק דלעיל דאין מוכרין אלא לצורך. ומסייעני מה שכתבה בחבורו קודם שהזכיר עדיין דין עם הארץ. שמע מיני' דלא מיירי כלל בדוקא אחד מעשר וא' אינו מעשר. וא"כ מ"ש בכ"מ דהוי כמוכר טבל לעם הארץ אגב ריהטא כתב כן ולאו דוקא. ולפום כך נמי מ"ש הר"ב בסיפא ונקט מעשר ואינו מעשר בחנם נקט הכי ועיין לקמן:
חבר ועם הארץ שירשו את אביהם. לשון הר"ש הא כבר תני ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למיתני גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים ועוד דתנא הכא לח ויבש ע"כ. ולמה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם לא תני ליה לעיל אלא בשניהם חבירים. והכא אשמועינן כשירשו עם הארץ והוי דמאי דבתרי מינין הוי כמוכר דמאי דאסור כדתנן במשנה ד פרק ב:
טול אתה חטים וכו'. לפירוש הר"ב והר"ש הכא נמי בקמותיה ובענבים המחוברים דוקא:
טול אתה הלח ואני אטול את היבש. אבל איפכא [ודאי] לא יאמר שכל שהוכשר לטומאה וביד עם הארץ הוא בחזקת טמא כדאיתא בפרק ב משנה ג. ומיהו אם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן בשעת הגתות כדתנן במשנה ד פרק ג דחגיגה. הכי מוכח התם בגמרא דף כה אלא דאבעיא דבעי אם עבר וקבל הוא דלא איפשטא כיון דהרמב"ם לא כתבה בפרק י"א מהלכות מעשר ולא בפרק י"א מהלכות מטמאי משכב ומושב. אי נמי ה"ה איפכא [אינו] רשאי לומר והא דלא תני איפכא משום דה"א דוקא היכא דתרווייהו לגריעותא שאסור למכור היבש לע"ה ולקחת הלח ממנו כדתנן התם. אבל שיקח היבש דשרי ואין אסור אלא למכור הלח הוה אמינא כיון דלא הוי תרווייהו לגריעותא לא אסרו בירושה קמ"ל דבכה"ג נמי אסור. ועיין מ"ש במשנה ו בס"ד:
טול אתה עבודת כוכבים וכו'. כתב הר"ב משום דירושת גר את אביו אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. וז"ל הרמב"ם לפי שאין ביניהם קורבה שהדת הבדיל ביניהם אבל יירשנו בתקנת חכמים שמא ימיר ויחזור לעבודת כוכבים כדי שיירש את אביו ע"כ. והיא מסקנא דפרק בתרא דע"ז (דף סד. ):
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. כתב הר"ב מגו דאי בעי אמר של ח"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ"ק מכזיב ולהלן נאמן. ודבריו העתיקם מהר"ש. וקשיא דלא תנן נאמן אלא פטור ומנלן דנאמן. והרמב"ם כתב מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל. והראב"ד כתב בהשגותיו פי"ב מהלכות מעשר מפני שרוב פירות שבסוריא של עובדי כוכבים הם ומסתמא אינו חייב לעשר:
משלי הן וכו' מעושרין הן נאמן. ולא אמרינן דהוי מגו גרוע דכיון שיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חוצה לארץ הן:
לחבר. אע"ג דמשנתינו לענין מעשר איירי ולא לענין טהרות והוי מצי למנקט שאמר למעשר לא קפיד והרבה פעמים כתב הרמב"ם בחיבורו חבר ולאו דוקא אלא ה"ה נאמן:
לוקח סתם ופטור. כתב הר"ב דיש ברירה. הכי איתא בבבלי פרק בכל מערבין דף לז. וכתב בכ"מ פ"י מהלכות מעשר והא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. עיין מ"ש במשנה ז ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות. כדמוקי במשנה ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן. ומ"ש הר"ב ואין חבר מחליפה בשלו. שנמצא שמוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה שכתב בפירוש אחר והקונה עליו מוטל לעשר. צריך לומר דמיירי הכא שמוכר במדה גסה. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ה:
ואפילו הן מאה. פי' הר"ב של ע"ה. וכ"כ הרמב"ם. לפירוש הירושלמי הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה המעושרים מאה אפ"ה לא נתבטל שלו המעורב בו הבלתי מעושר. ולפירוש הראשון הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה הן מאה אפ"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע"ה הרי הן שלו שהרי הרוב הם שלו. אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:
משנה דמאי, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב