שבת קמד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים ושל בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים וממאי דרבנן היא דילמא ר' יהודה היא ותהוי נמי ר' יהודה אימר דשמעת ליה לר' יהודה יצאו מעצמן סוחטין לכתחילה מי שמעת ליה אלא מאי אית לך למימר כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפילו לכתחילה אפילו תימא רבנן כיון דלאו בני סחיטה נינהו אפילו לכתחילה ש"מ רבנן היא ש"מ של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם א"ל רבא לרב נחמן מנשיא בן מנחם תנא הוא וכי תימא הלכה כי האי תנא דסבר לה כשל מנשיא בן מנחם ומשום דסבר כמנשיא בן מנחם הלכה כמותו מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קדש וחכ"א אאינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין וא"ר חנינא מ"ט דרבי אליעזר שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם מידי איריא דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם אלא היינו טעמא כדרב חסדא דאמר רב חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוה להו משקה ה"נ כיון דאחשבינהו הוה להו משקה רב פפא אמר משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה בוכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה תנן התם גנפל לתוכו יין או חומץ ומוחל ושינה מראיו פסול מאן תנא דמוחל משקה הוא אמר אביי רבי יעקב היא דתניא ר' יעקב אומר דמוחל הרי הוא כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא בתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו ר"ש אומר מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מעיקול בית הבד טמא לפי שאי אפשר לו בלא ציחצוחי שמן מאי בינייהו איכא בינייהו דאתי בתר איצצתא רבא אמר משום דהוי דבר שאין עושין הימנו מקוה ופוסל את המקוה בשינוי מראה אמר רב יהודה אמר שמואל הסוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד וחולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה זאלמא קסבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא מתיב רמי בר חמא חזב שחולב את העז החלב טמא ואי אמרת משקה הבא לאוכלין אוכל הוא במאי איתכשר כדאמר ר' יוחנן בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד הכא נמי בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד מתיב רבינא טטמא מת שסחט זיתים וענבים
רש"י
[עריכה]
בפגעין - פרונ"ש בלע"ז (פרוני"ש: שזיפים) ולהוציא מימיהן לשתות:
ובפרישין - קויידונ"ץ (קודוינ"ץ: חבושים (פירות)):
ובעוזרדין - קורמ"ש (קורמי"ש: פירות העוזרר (שיח בר) [וראה לעיל לח.]) דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש:
אבל לא ברמונים - דאורחייהו בהכי:
ושל בית מנשיא - היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור:
אלא מאי אית לך למימר - לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא:
מנשיא תנא הוא - בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה:
וכ"ת - הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה"ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו:
הוי רובא דעלמא - דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה:
קוצים - קרדונ"ש (פירות של קרדה [ראה לעיל יא:]) :
מקדש - את התבואה משום כלאים דזריעה הוא:
ואמר רבי חנינא כו' - אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב:
אתרא - הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא:
הכא - חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו:
אלא היינו טעמא - דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין:
כרב חסדא - אע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה:
בשינוי מראה - לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא"כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן:
רב פפא אמר - טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה:
נפל לתוכו - של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא כמין מים וזב מן הזיתים וג' מינים יש בו כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה חוזר מוחל לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן להוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן:
מאן תנא דמוחל משקה הוא - קס"ד דאין מקוה נפסל אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה:
בתחילה - בתחילת טעינתן של זיתים:
מעקול בית הבד - לאחר שנסחט שמנו או לפני סחיטתו:
מאי בינייהו - במאי פליגי הואיל ותרוייהו מודו דמוחל היוצא בתחילה טהור והיוצא מעקל בית הבד טמא באיזה מוחל נחלקו דלמר הוי משקה וטמא ולמר לא הוי משקה וטהור:
דאתי בתר איצצתא - לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים:
רבא אמר - קמייתא דקתני מוחל פוסל מקוה דברי הכל הוא ומשום דהוי כו':
לתוך הקדרה - של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל:
אבל לא לתוך הקערה - דזמנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור:
אלמא - מדקאמר סוחט לתוך הקדרה קסבר כו':
החלב טמא - שהזב מטמא כל דבר במשא והרי היסט הקילוח ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס:
ואי אמרת אוכל הוא - הא אין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר והאי במאי איתכשר:
כדאמר רבי יוחנן - במסכת כריתות גבי האשה שנטף חלב מדדיה:
בטיפה המלוכלכת על פי הדד - טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלא לאוכל בעי ליה:
טמא מת שסחט זיתים וענבים
תוספות
[עריכה]
מי דמי ערביא אתרא הוא. הו"מ למיפרך הניחא לרבי אליעזר לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך דאפילו לרבי אליעזר לא ניחא. ומה שקשה מאנשי הוצל דפרק המצניע (לעיל דף צב:) פירשתי שם (ד"ה ואת"ל):
ה"נ כיון דאחשביה הווה להו משקה. תחילה ס"ד דסוחטין בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליציי"ר בלע"ז למתק הפרי כדפי' בקונטרס:
אמר אביי ר' יעקב היא. קשה לי לימא דהאי מוחל דקתני היינו במוחל היוצא מעקול בית הבד ודברי הכל וכי תימא מדקתני מוחל סתמא משמע דבכל מוחל איירי לא היא דע"כ אפי' לרבי יעקב לא איירי בכל מוחל דהא מודה דמוחל היוצא בתחילה טהור י"ל דמוחל היוצא מעקול בית הבד לא הוה קרינן ליה מוחל סתם כיון דאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן:
חולב אדם עז כו'. נראה לר"ת דהיינו דווקא בי"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה"ג דבי"ט איירי ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזיא לאכילה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כב (עריכה)
ח א מיי' פ"ה מהל' כלאים הלכה י"ח, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ו סעיף י"ד:
ט ב מיי' פ"ז מהל' מקוואות הלכה א', סמג עשין רמח:
י ג מיי' פ"ז מהל' מקוואות הלכה א' והלכה ט, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף כ"ה:
יא ד מיי' פ"י מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ג, ומיי' פי"א מהל' טומאת אוכלין הלכה ו':
יב ה מיי' פ"ח מהל' שבת הלכה י', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"כ סעיף ד':
יג ו ז מיי' שם, וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תק"ה:
יד ח ט מיי' פ"ט מהל' טומאת אוכלין הלכה ב':
ראשונים נוספים
רבא אמר משום דהוה דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל את המקוה בשינוי מראה. עיקר דיליה בתורת כהנים מקוה מים לא מקוה כל המשקין כולן פרט לשנפל בתוכו מי כבשין ומי צבעין ושינו את מראיו ובתוספתא טבול יום (פרק א) חומר במשקין שאין להן טהרת הגוף ואין להן טהרה מטומאתן ואינן טהורין בגוף ופוסלין את המקוה בשינוי מראה מה שאין כן במים:
כדאמר ר' יוחנן בטיפה על פי הדר. משכחת לה במס' כריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף יג) ולרבא מקום חלב מעין הוא ולא צריך הכשר והתנן האשה שחלב מדדיה ונפל לאויר תנור תנור טמא וקשיא לן במאי איתכשר ואמר ר' יוחנן בטיפה מלוכלכת ע"פ הדר.
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כב (עריכה)
ואוקימנא האי תנא דאמר סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים וסבר לה כמנשיא בן מנחם שסוחט בחול ברמונים להוציא מהן מים וכן כמו זיתים וענבי' וקיי"ל כוותיה ואקשינן וכי מנשיא הוה רובא לעלמא. ומהדרינן אין. כי הא דתנן המקיים קוצים בכרם וכו' ואוקימנא אע"פ שאין דרך בני אדם לקיים קוצים בכרם כיון שבערביא מקיימין קידש הכא נמי אע"פ שאין דרך בני אדם לסחוט רמונים בחול כיון שסוחטין של בית מנשיא בחול בשבת אסור לסחוט ודחינן ערביא מקום בני אדם רבים ומנשיא אדם אחד הוא ובטלה דעתו אצל [כל] בני אדם ואתינן לטעמא אחריתי אלא האי תנא כטעמיה דרב חסדא דאמר תרדין שסחטן ונתנן למקוה פסלו המקוה בשנוי מראה וכיון שהזכרנו פסולות המקוה אמרינן.
תנן התם [נפל] לתוכו יין ומוהל כו' פי' מוהל המים היוצאים מעוקל בית הבד עת שטוען קורות בית הבד על הזיתים הטחונין והוא מי הזיתים ויש בהן צחצוחי שמן:
איצצאי דוחק. כדגרסינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ ע"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים בתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה.
אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אלמא קא סבר משקה הבא לאוכל אוכל הוא.
ואותביה רמי [בר חמא] זב שחלב עז החלב טמא. כלומר (טמא) [שטימא אותה] הזב בנגיעתו.
הא דאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. פירש רבינו הגדול ז"ל בי"ט ולא ידעתי מי הכניסנו בצרה הזאת אם מפני שאמרו נוהגין שיונקין מן הבהמה בי"ט אבל בשבת אסור הא התם אפילו בי"ט לא שרו אלא משום צערא אלא מאי אית לך למימר דההיא שאני כדפרשה רבינו ז"ל דכחולב לתוך הקערה דמי וכיון שכן אף בשבת נמי לישרי ובאמת דבר הלמד מענינו דבשבת קאמר מ"מ צריך לפנים היכי גמר להכריח מדברי רבינו בשלמא גבי אשכול של ענבים כיון דיכול לאכול האשכול כי סחיט ליה נמי לתוך הקדרה שיש בה אוכל שרי דלאו מפרק הוא אלא כמפרד אוכל בעלמא הוא אלא חולב נהי נמי דלאו משקה הוא אמאי שרי הא כמפרק אוכל הוא דבהמה גופה ודאי דפסולת הוא ולא חזיא לאכילה כדאיתא עם חלבה והו"ל תולדה דדש ואסור, ולדברי רבינו ז"ל דמוקי לה בי"ט ל"ק די"ל תיקוני מיכלא בי"ט שרי ומיהו לתוך הקערה אסור דהו"ל נולד ומעיקרא לאו משקה והשתא משקה א"נ כל למשקין גזירה משום משקין שזבו דהוא משום שמא יסחוט ובהן עצמן וה"נ י"ל שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה דחליבה לגיבון הוי מיו"ט לחול הא ליומיה לאוכל מותר ואע"פ שאין דשין בי"ט כדמפיק לה בירושלמי מאשר יאכל לכל נפש ושמרתם את המצות במס' ביצה ה"מ דישה בעלמא שדרך בני אדם לדוש הרבה ולתקן ממנו לימים הרבה הא בכגון זה שדרך לחלוב בכל יום והוא נפסד מיום לחבירו מותר לצורך היום שהרי התירו נמי לשמר בתלויה שהוא תולדה דבורר ואין בוררין בי"ט ואין מרקדין, שכל אלו מעטן הכתוב כדמפורש התם ולרבינו הגדול מצינו בתשובותיו שכתב כלשון הזה ודקס"ד בהא דאמר ר"ח מדברי רבינו נלמד חולב אדם וכו' דבשבת הוא לאו הכין הוא מלתא דהא ליכא מאן דשרי בשבת ודקאמרת שלא מצינו חולב שהוא מאבות מלאכות ולא מן התולדות אשתמיטתיה הא דגרסינן בפרק המצניע ת"ר החולב והמגבן כו' ומההוא דאבא שאול שמעת דחולב הוא חייב משום מפרק דאמר לענין יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב בידו מפרק גמור הוא ומתוך שמלאכת אוכל נפש בי"ט בדרים שא"א לעשותן מעי"ט שרי חולב נמי בתוך האוכל שרי ואע"ג דמלאכה הוא וחולב לתוך הקערה דמלאכת משקין הוא לא הותרה בי"ט ע"כ, ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק ומשמע דל"פ רבנן עליה דר"א בהא א"נ לאו דברי ר"א אלא ד"ה אינו מחוור שא"כ למה שנאוה כאן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו ועוד שמצינו בירושלמי הדא דאת אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ המגבן והמחבץ החולב והרודה חלת דבש חייב חטאת דר"א וחכמים אוסרין משום שבות וכו' אלמא בכולהו פליגי, ודאמרינן התם מפרק כלאחר יד הוא איונק וה"ה לחולב שאין זה מפרק הדומה לדש ומדינא מותר היה לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה כיון דמלאכה גמורה הוא הוו ינקי ועוד שעיקר רפואות הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח, מיהו רש"י נמי פי' שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא וכן י"ל שאע"פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחיה קעביד אסור ולא התירו אלא שבות בשינוי דהיינו יונק והכי משמע לישנא דגמרא, ועוד יש לי לפרש ולומר דגבי חולב לקדירה דאפילו בשבת שרי דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל לפי שהוה מפרד אוכל מאוכל שהעז עצמו אוכל הוא ואע"פ שהיא אוסרה לשחוט בשבת אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין דהא חזיא לגוים ולחולה וחזיא למחר אטו בשר חי בשבת אין תורת אוכל עליו מפני שהוא חסר בישול, הלכך אין כאן משום מלאכת דישה וא"ת כיון שהעז מוקצית מחמת איסור יאסר נמי חלבה, י"ל אה"נ ומדברי שמואל למד ר"ח דל"ל מוקצה ונולד א"נ אין מוקצה שקפץ מעצמו בשביל איסור שבת אוסר אלא למלאכתו כגון שוחט בשבת שאסורה לעלמא נמי משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת אפילו בשוגג והוכנה ממילא הותרה כדאמרינן בביצה שנולדה בשבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן ליה משום מוקצה וכבר פירשתי זה בס' מלחמות השם במס' ביצה ובתוס' מצאתי בשם ר"ת ז"ל הואיל ובהמה בשבת לא חזיא לאכילה הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת ופסולת נפיש דהיינו הבהמה אלא מפרש לה ר"ת בי"ט דחזיא לאכילה והו"ל אוכלא דאפרת ואין זה נכון שיהא איסור שבין שבת לי"ט עושה את הבהמה אוכל או פסולת אלא כמו שפירשתי עיקר:
מי דמי ערביא אתרא הוא: כלומר אתרא דגמלים היא וכיון שיש שם רוב גמלים שפיר קא מקיימי, דכל מקום שגמליהן מרובין צריכין לקוצין ומקיימין אותן, אבל רמונים אין דרכו של אדם לסוחטן, ובית מנשיא שסוחטין הרמונים בטלה דעתן אצל כל אדם.
הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו: קשיא לי דכיון דלרב נחמן לא חשבינן ליה משקה אלא משום דאחשביה, אם כן מאי טעמא דרבנן דאסרי אפילו כשהכניסן לאוכלין. ויש לי לומר דקסברי רבנן דכיון דיש מקצת בני אדם שסוחטין אותן כבית מנשיא, איכא למיגזר בהו דלמא האי נמי חשיב ליה משקה, ואי שרית ליה כשיצאו מעצמן ואפילו כשהכניסן לאוכלין, יהיב דעתיה וסחיט.
הכא נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוי ליה משקה: וא"ת אם כן פגעין ועוזרדין נמי לא יסחוט והיכי שרי להו תנא דברייתא, דהא התם נמי כיון דסחיט להו אחשבינהו והוה ליה משקה. כבר פרש"י ז"ל דקסבר רב נחמן דברייתא הכי קאמר סוחטין בפגעין ובעוזרדין כדי למתקן אבל לא להוציא מהן משקה, אבל רמונים ותותים כיון דאיכא מאן דסחיט להו כבית מנשיא, יהיב דעתיה וסחיט להוציא מהן משקה. ונמצא לפי פרש"י ז"ל דאפילו פגעין ועוזרדין אסור לסוחטן בתוך קערה להוציא מהן משקה. ואינו מחוור.
ויש מי שפירש דתותין ורמונים וכבשין סתמן [לאו] למשקה, הא בשסחטן ואחשבינהו (ו)הוי ליה משקה כיון דאיכא קצת בני אדם דסחטי להו כבית מנשיא, אבל פגעין ועוזרדין שאין דרכן של בני אדם לסוחטן אפילו סחיט להו האי בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי משקה אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, והלכך סוחטין אותן לכתחלה ואפילו לתוך הקערה והיינו דשרי להו תנא דברייתא. וזה נכון. וכן פירש מורי הרב רבינו יונה ורמב"ן ז"ל. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק כסתמא דברייתא דסוחטין לכתחלה בפגעין ובפרישין ובעוזרדין.
הא דאמר רב פפא משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה: לא למימר דאתי לאפלוגי אעיקר מאי דקא פסיק רב נחמן ואמר הלכה כשל בית מנשיא, דאפשר ודאי דהתם כיון דאחשבינהו הוה להו משקה, אלא אמאי דקא מדמי לה לההיא דאמר רב חסדא הוא דפליג לומר דההיא דרב חסדא טעמא אחרינא אית ליה, ורבא נמי דאית ליה כהאי סברא דרב פפא בסמוך לא פליג אהא דרב נחמן, אלא אאוקימתא דאביי בלחוד דלא משכח לאוקומי מתניתין אלא כר' יעקב, דרב נחמן ואביי קיימי בהא בחדא שיטתא דאינו פוסל את המקוה בשינוי מראה אלא משקה בלחוד, ורב פפא סבירא ליה דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה פוסל בשינוי מראה, ובהא בלחוד הוא דפליגי אבל בדינא דרב נחמן לענין סחיטת תותים ורמונים ובמשקה היוצא מהם, לא פליג עליה כלל.
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה: אפילו קאמר דדבר הלמד מענינו הוא, דהא הכא גבי שבת קיימינן ועד השתא בסחיטת פירות בשבת ובמשקין היוצא מהן עסקינן, ואף על גב דבמתניתין ובברייתא מודו בין רבנן בין רבי יהודה דאין סוחטין אפילו בתותים ורמונים לכתחילה וכל שכן בזיתים וענבים, ואפילו בשהכניסן לאוכלין ויצאו מעצמן קאמר לעיל רב יהודה גופיה משמיה דשמואל דמודה להו רבי יהודה לחכמים, הכא שאני שסחטן לתוך הקדרה שיש בה אוכל, וקסבר דמשקה הבא לאוכל הרי הוא כאוכל, והוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל דשרי לכתחילה.
ועוד דתניא לקמן (קמה, א) סוחטין כבשים לצורך השבת אבל לא למוצאי שבת, וזיתים וענבים לא יסחוט ואם סחט חייב חטאת, ואוקימנא לה בין לרב בין לשמואל בין לרבי יוחנן דוקא כשסחטן לגופן, אבל למימיהן בין לרב בין לשמואל פטור אבל אסור, וזיתים וענבים חייב חטאת, ולרבי יוחנן בין כבשין בין שלקות למימיהן חייב חטאת כסוחט זיתים וענבים, ההיא נמי בסוחט לתוך הקערה היא מתניא, אבל לתוך הקדרה מותר. ותדע לך דהא שמואל דשרי הכא אפילו לכתחילה ואפילו זיתים וענבים לתוך הקדרה, קאמר התם דאפילו כבשין ושלקות למימיהן פטור אבל אסור וזיתים וענבים חייב חטאת. וזו היא ראיה שאין עליה תשובה, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות.
הא דדייק רב חסדא מדשמואל ואמר מדברי רבנו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה: פירשו הגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות דוקא ביום טוב אבל לא בשבת, ואע"ג דאוקימנא ההיא דשמואל אפילו בשבת, לא דייק מינה רב חסדא דתהוי נמי חליבת עז דהיא חיה ואי אפשר לאוכלה ביומה בשבת כסחיטת ענבים שאפשר לאוכלן כמות שהן, אלא לענין קדרה וקערה קאמר והאי כדיניה והאי כדיניה. ור"ת ז"ל כן כתב דהא דרב חסדא דוקא ביום טוב, ומשום דכיון דאפשר לו לאכול אפילו העז הוי ליה כמפריד אוכל מתוך אוכל, לכשתמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי, אבל בשבת כיון דאי אפשר לשחוט ולאכול העז בעצמה, אפילו תמצא לומר דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי. מכל מקום הוי ליה בשעה שהוא חולב כבורר אוכל מתוך הפסולת וחייב משום בורר.
אבל גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים הסכימו דאפילו בשבת קאמר. וכן ודאי נראה, שאלולא כן הוה ליה לרב חסדא לפרושי כי היכא דלא נטעה במלתיה, כיון דההיא דשמואל בשבת היא אמורה, ואי משום טעמא דר"ת ז"ל, לא היא, דהכא לאו אוכל מתוך פסולת הוא דהא חזיא ליה למיכל אלא דמשום איסורא דשבת דרכיב עלה, ואפילו ביומיה נמי חזיא לעכו"ם ולחולה, הלכך הכא לאו בורר הוא אוכל מתוך פסולת אלא כמפרק אוכל מתוך אוכל, ומשום מוקצה נמי ליכא אף על גב דבהמה לא חזיא, דשמואל כר"ש סבירא ליה דלית ליה מוקצה ולא נולד. וכן כתב הרמב"ן זכרונו לברכה.
ועוד כתב ז"ל והוא הנכון דאין מוקצה שקפץ מעצמו אסור אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג ממילא הותרה, כדאמרינן (ביצה ב, ב) בביצה שנולדה בשבת שבת דעלמא תשתרי ולא אסרינן לה משום מוקצה. אלא שנראה להוסיף על דבריו דלאו דוקא שוחט, אלא גופה של בהמה אפילו מתה מעצמה אף ע"פ שלא עבר על השבת וממילא הותרה כדאמרינן בביצה, אפילו הכי אסורה להאכילה לכלבים ומשום מוקצה, וכדברי האומר (ביצה כז, ב) מודה היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, אלא דהתם טעמא אחרינא היא, דכיון דאי אפשר לו להכינה ולהתירה ביומה לגמרי מקצה לה מדעתו דאין אדם יושב ומצפה מתי תמות בהמתו, אבל כל מידי דאפשר ומצוי לבא ביומו בלא איסור לא מקצה ליה מדעתו, והיינו טעמיה דביצה שנולדה ביום טוב דעלמא, והיינו טעמיה דחולב עז לתוך הקדרה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
ר' יעקב אומר מוהל הרי הוא משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו פ' כל מוהל היוצא מן הזתים אפי' קודם שיטחון אותם בבית הבד שיתחיל שמנו לצאת הוא חשוב משקה כשמן להכשיר את הזרעים שהשמן הוא אחד משבעה משקין ההמכשירי כדתנן בפ"ב דמכשירין ז' משקי הן והשמן הוא אחד מהן והשתא קאמר ר' יעקב שכמו שהשמן חשוב משקה להכשיר כך המוהל נמי כחשיב מקשה להכשיר את הזרעים ומה טע אמרו מוהל היוצא בתחל' טהור שאמרו בוצרין בטהר' ומוסקין בטומא' שהיין הזב מן הענבי' בשע' בבציר' חשוב משק' ומכשיר והילכ' צריך שיבצור בכלי' טהורים שלא יטמאו הענבים אבל הזתים מוסק אותם בכלים טמאים שהמוהל שלהם אינו חשוב משקה להכשיר את הזתים לפי שאינו רוצה בקיומו כלומר לא מפני שהמוהל אינו חשוב משקה אלא מפני שאינו רוצה בקיומו דלא חשיב לי' מידי בעבור זה אותו המוהל שהוא יוצא בעת המסיקה קודם שישהו במעטן טהרו שאין אדם חפץ בו אב מוהל היוצא מן המעטן כשנדחקין הזתים זה עם זה ומתחממין יוצא מהם מוהל והוא קרוב לשמן אותו המוהל ודאי מכשיר את הזרעים שבאותו המוהל רוצים בקיומו שהוא מתוק ואוכלין אותו כשמן ואע"פ שאין בו שמן הוא חשוב משקה שלעולם אין השמן אלא ע"י טחינה ואפ"ה הוא חשיב משקה מפנ י שיוצא צלול ומתוק והוא קרוב לשמן ר"ש אומר אין מוהל משקה ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שא"א לו בלי לחלוחי שמן פי' ס"ל לר"ש דמוהל שאין בו שמן כגון אותו שהוא יוצא מן המעטן אינו חשוב משקה ואע"פ שהוא רוצה בקיומו מיד ידהוי אתותים ורימונים ותפוחים שאע"פ שהוא רוצה בקיום המשקה שלהן אינו מכשיר דדוקא שבעה משקין שמנו חכמים מכשירין ותו לא ומה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא שאמרו חכמים במכשירין מי החלב כחלב והמוהל כשמן לפי שא"א לו בלי לחלוחי שמן ודוקא מוהל היוצא מעיקל בית הבד מכשיר שכיון שנסחטו הזתים ויצא שמנן המוהל היוצא לאחר מכן א"א שלא יהיו בו לחלוחי שמן מעורב ומש"ה מכשיר אבל מוהל מן המעטן שעדיין לא נטחנו הזתים והוא מוהל לבדו אינו חשוב משקה ואינו מכשיר מאי בינייהו איכא ביננייהו דאזיל בתר איללא פי' כבר ר' יעקב מודה בשמן היוצא לכתחלה קודם שישימים במעטן שאינו מכשיר ומפני זה מוסקין בטומאה ור"ש מודה במוהל היוצא מעקל בית הבד שהוא מכשיר שא"א לו בלא לחלוחי שמן א"כ באיזה מוהל פליגי דר' יעקב אומר הרי הוא משקה ור"ש אומר אינו משקה איכא בינייהו מוהל היוצא מן המעטן כשישהו שם הזתים להתחמם שהוא הולך מחמת שנדחקים הזתים ומתחממין והוא קרוב להיות מתוק כשמן וקי"ל שאין לחלוחי שמן מעורב בו דלר' יעקב חשוב משקה. ולר"ש לאו חשוב משקה והה"נ פליגי ר"ש ור"מ בפ' בתרא דמכשירין דתנן התם מי החלב כחלב והמוהל כשמן שיאן המוהל יוצא מידי שמן דברי ר"ש ר"מ אמר אע"פ שאין בו שמן פי' ר"ש סבר דוקא מוהל היוצא מעקל בית הבד הוא כשמן לפי שא"א לו בלא לחלוחי שמן אבל מוהל שמן היוצא מן המעטן שאין בו לחלוחי שמן טהור שאין המוהל חשיב משקה ור"מ אמר אע"פ שאין בו שמן כגון זה שיוצא מן המעטן חשוב משקה כשמן ואתיא דר' מאיר כר' יעקב והכי תניא בתוספתא ר"ש אומר מוהל מי פירות הוא חוץ מן היוצא מעקל בית הבד ר"מ אומר כל מוהל משקה חוץ ממוהל זתים שלא נגמרה מלאכתן פי' ר"ש סבר כל מוהל חשוב כשאר מי פירות שאינן מכשירין חוץ מן היוצא מעקל בית הבד שלחלוחי שמן מעורבין בו ור"מ אומר כל מוהל חשוב משקה חוץ ממוהל היוצא מן הזתים שלא נגמרה מלאכתן שלא נתבשלו עדיין שאפילו אם תטחנם בבית הבד אין היוצא מהן שמן אותו המוהל ודאי חשוב כמי פירות אב כל זמן שיש שמן בזתים כל מוהל היוצא מהן חשוב משקה כשמן ומדקאמר ר' יעקב ומה טעם אמרו מוהל היוצא לכתחלה טהור לפי שאינו רצה בקיומו יש לדקדק טעמא דאינו רוצה בקיומו דמסתמא אפקורי מפקר ליה הא גלי דעתי' דניחא לי' בגוי' חשוב הוא משקה להכשיר וזהו מאי דאמרינן בהילכתן לקמן המפלע בזתים ידים מסואבות הוכשרו פי' משום דניחא לי' במוהל היוצא מהן או שיתרככו הזתים באותו מוהל ויהיו לאכילה או מושם שיוצא אותו המוהל שהוא מר ויהיהו הזתים מתוקים לאחר שיצא או תו המר ודמי האי למאי דתנן בפ"ק דמכשירין ומייתינן לה בכריתות בפ' אמרו לו הממתק את הכרישה והסוחט שערו בכסותו ר' יוסי אומר היוצאין בכי יותן ואת שבו אינם בכי יתן' מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו פי' הכרישה היא מציאת מים וממתק אותה כדי שילאו מימי' ויאכלאותה וכן הסוחט את שערו שהוא מלא מים וכורך ראשו בכסותו ווסוחט המים ומוציאן אע"פ שאינו חפץ באותם המים לבד שמתכוין להוציאם מחשבה הויא ואותם המים היוצאים לחוץ אם נפלו עם הזרעים הוכשרו אבל המים שנשארו בתוך הכרישה או בשערו אע"פ שסחטן מצד זה לצד זה כל זמן שלא יצאו אינן בכי יותן מ"מ היוצאין הן בכי יותן ואמרי' התם אמר שמואל וכרישה עצמה הוכשרה מ"ט בשעת כרישתן ממנה הכשירוה וה"נ כשפוצע אלא הזתים כיון שהוא מתכוין להוציא המוהל שלהן חשוב הוא משקה להכשיר ובשעה שפורש מן הזתים הוכשרו אלמא אפי' המוהל היוצא מן הזתים קודם כניסתן למעטן חשוב משקה להכשרי את הזרעים אם יש בו רצון אבל מסתמא אין בו רצון עד שיחשב עליו ומש"ה מוסקין בטומאה דמסתמא אינו רוצה בקיומו:
אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה כו' פי' אע"ג דאמרי עז העומד' לחלב' שהאי מוקצה חלבה מוכן האו שכיון שיכול לחולבה לתוך הקדרה אין לך מוכן גדול ממנו אבל מיהו העז היא מוקצה שכיון שהוא עומדת ליחלב הסיר דעתו מלשוחטה ודמיא לתמרי דעיסקא ולפירות שבאוצר שפירות יפים הם אלא מפני שהסיר דעתו מהם הוי מוקצה גם זו העז נמי כיון שהסיח דעתו ממנו נעשית מוקצה וחלבה לא דמי לביצה של תרנגולת העומדת לגדל ביצים שהיא אסורה משום דביצה לא עבידא דאתיא בכל יומא וכי מתילדא הו"ל נולד אבל החלב דעביד דאתי בכל יומא דעתי' עלוי' דומי לנהרות המושכין וממעיינות הנובעין דאמרן לעיל בפ' כל כתבי הקודש שהן מכנין משום דעבידי דאתי וכן נמי צואה של קטן אי נמי י"ל דרב חסדא מדברי שמואל יליף ושמואל ס"ל כר"ש דל"ל מוקצה כדאמרי' בריש מסכתין ובשלהי מסכתי וראיתי ששמעמידי דברי רב חסדא דוקא ביו"ט ולא בשבת ואין זה כלום דהשתא אשכול של ענבי דסחיטתו הויא מלאכה מן התורה מותר בשבת חליבת העז דלא הוי אלא מדרבנן כדאמרן לעיל בפ' המצניע שאין דיש האלא בגידולי קרקע לא ע"ש דשרי בשבת עיין בריש יו"ט במהדור' תליתאה ועיין בפסקיי:
שם טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוונת טהור פי' בפ' כל שעה פליגי אמוראי חד אמר משקין מיפקד פקידי ואם ניטמאו הענבים לא ניטמאו משקין שבתוכן וחד אמר משקין מיבלע בליעי אם נטמאו הענבים ניטמו משקין שבתוכן. מ"ד מיפקד פקידי אע"פ שהוכשרו הענבים שכשנגע בהן טמא מת ניטמאו המשקה שבתכן לא ניטמאו והילכך משקה היוצא מהן טהור שמשעה שיוצאת טיפ ההראשונה נתמעטו מכביצה ואין כח באוכל לטמא המשקה בפחות מכביצה ובלבד שיזהר שלא יגע במקום המשקה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא ומטמא בכל זשהו אום היה זבוזבה אפילו גרגר יחידי שכיון שיוצאת טיפה הראשונה ניטמאת במשא אע"פ שלא נגע בה ומ"ד מיבלע בליעי מוקי לה בענבי' שלא הוכשרו ואימ' מיתכשרי לכי סחי' להו לכי סחי' להו בצר לי' שיעורי' פי' אין אוכל ראוי לקבל הכשר עד שיהא בוכביצה כשיעור טומאתו שכמו שבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא כדפרישית לעיל בה' המצניע, כך אינו מקבל הכשר ואע"ג דלקבל טומאה מקבל טומאה מדרבנן כדתנאי בסיפרא אהכשר לא אחמור רבנן אלא אוקמוה אדין תורה שכ'ז שאי בו כביצה אינו מקבל הכשר מן התורה ויפה מוכיח מיכן רבנו תם זצוק"ל שאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מ התורה שאם הי' מקבל טומאה היה מקבל הכשר וכמו שאינו מקבל הכשר כך אינו מקבל טומאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה