רש"י על הש"ס/חולין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין סח א (עריכה)

פרק רביעי - בהמה המקשה

מתני' בהמה המקשה לילד - בשעת שחיטה:

והחזירו - קודם שחיטה:

מותר באכילה - ובגמרא מפרש מאן מותר:

הרי זה כילוד - ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה:

חותך מעובר שבמעיה - והניח החתיכה בתוכה:

מותר - בשחיטתה כדיליף בגמרא מכל בבהמה תאכלו:

מן הטחול ומן הכליות - של בהמה עצמה:

אסור באכילה - ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטתה להכי נקט טחול וכליות משום דמידי דלא מיטרפא הוא:

גמ' ואבר עצמו אסור - באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע"פ שהחזירה קודם לכן:

ובשר בשדה - כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה ולא תאכלו וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן (מכות דף יח.):

לא אעובר - ואשמועינן דמשום יד לא הוי כילוד:

אפי' לא החזירו נמי - דעובר נפקא לן לקמן מבהמה בבהמה אותה תאכלו:

וסיפא - גופה מאי קמ"ל דקאמרת רישא תני משום סיפא:

בכור לנחלה - בעינן ולד שיהא ראוי לחיות ואי לא ראוי לחיות לא מפקע את הבא אחריו מליטול פי שנים דכתיב (דברים כא) ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא ולד שאינו של קיימא שאין לב אביו דוה על מותו אבל מפדיון הבכור פוטר הוא את הבא אחריו שהרי זה פטר את הרחם:

נפל - שלא כלו חדשיו:

אע"פ שיצא ראשו חי - והחזירו ויצא אחיו שכלו חדשיו אין לידת הראשון מפקעתו מלהיות בכור לנחלה שאפילו נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכל שכן אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן:

או - הבא אחר בן תשעה אפי' יצא ראשו של ראשון מת הויא לידת הראשון לידה ואין הבא אחריו בכור לכהן אבל הבא אחר בן תשעה שיצא ראשו חי בכור לנחלה נמי לא הוי אלמא ראש הויא לידה:

וכי תימא אשמועינן באדם - דביציאת ראשו הוי כילוד והדר אשמועי' בבהמה דאדם מבהמה לא יליף דבהמה לית לה פרוזדור לפני בית הרחם שלה וגלוי הוא ומכיון שהראש יוצא לידתו ניכרת אבל אשה אין רחמה בגלוי שהירכים הוו לה כעין פרוזדור ואין יציאת הולד ניכרת יפה עד שיצא רובו:

הא נמי תנינא - בבהמה נמי תנינא במתניתין בפירקין דראש הוי לידה דקתני שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה אפילו מה שהיה בפנים בשעת שחיטה לפי שהשליא סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה וחיישינן דלמא בההיא מקצת דנפיק יצא הראש והוי כילוד הלכך כולה אסורה דשדינן לה בתר רישא אלמא ראשו תנן דהוי לידה וסיפא דקתני החזירו לא אצטריך:

א"א בשלמא החזירו דרישא דוקא - ולמישרי אבר גופיה איכא לתרוצי סיפא דתני החזירו משום רישא אלא אי אמרת מותר דרישא אעובר קאי אבל אבר אסור דחזרה לא מהני אמאי נקט החזירו:

לעולם - מותר דקתני אעובר ודקשיא לך חזרה מאי אהני למקום חתך מהניא דאם לא החזיר צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום החתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא אבל החזירו א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא ביה בהמה בבהמה ומשום בשר בשדה ליכא דהא לא יצא ממחיצתו והא דרב נחמן לקמן:

שבחוץ טמא - דילפינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) שאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה מוכי ימות מן הבהמה:

שבפנים טהור - שמחיים לא קבל טומאת אוכלין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין סח ב (עריכה)

הבשר - כל העובר והבהמה נגעו באבר טמאין:

מגע טריפה שחוטה - שאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אע"פ שאין שחיטה מתירתה באכילה מטהרתה מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה וטעמייהו מפרש במתני' ולקמן (דף עג.) מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשים מדרבנן:

פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול - אקרא קאי דכתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה וגו' ומהאי קרא נפקא לן לקמן (דף סט.) דעובר ניתר בשחיטת האם ודריש בהמה דרישא אבהמה דסיפא ומשמע בהמה שבבהמה תאכלו ופרסה ופרסות דכתיבי ביה להכי אתו לומר לך פעמים שאתה אוכל כל אבריו ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתן פרסה החזיר הוציא שתי ידיו והחזיר האחת אכול אותה החזיר שתיהם אכול שתיהן:

למקום חתך - והכי קאמר החזיר פרסה אכול מקום חתך שלה החזיר פרסות אכול מקום חתך של שניהם:

והא תרי קראי נסיב לה - פרסות ופרסה ואי למקום חתך מדאשמועינן בחדא דאם החזירו אכול ואם לאו לא תאכל ה"ה לתרי:

חד למקום חתך - פרסות החזיר למישרי מקום חתך בחזרה וחד למישרי עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה ואליבא דרבי שמעון איצטריך דקאסר קלוט בן טהורה בבכורות (דף ו:) גמל גמל שתי פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואשמועי' הכא דאם נמצא בתוכה מודה דשרי דהכי קאמר עובר שאין לה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אכול והחזיר דרישא לאו דוקא: עולא פליג אדרב יהודה:

הכל היו - כל הנאמר בו מחיצה כגון עובר לשחיטה ובשר קדשי קדשים שנתנה להם תורת מחיצות עזרה בקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם כולן היו בכלל איסור זה דמשיצא בשר בשדה הרי הוא כטרפה ובא הכתוב ופרט לך בחטאת שאין חזרה מועלת בה דכתיב (ויקרא י) בשעיר חטאת דראש חדש ששרפוהו אהרן ובניו וקצף עליהם משה מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה אל הקדש שתפסל בכך כדכתיב (שם ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' ופנימה היתה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ולא אמרינן ליהדרה ולא הוצרך לפרוט בה דמהיכא תיתי לן דתשתרי מכלל טרפה לא תאכלו משום חזרה להכי פרט בה למימר דהאי היא דלא מהני בה חזרה אבל כל שאר היוצאים שחזרו הותרו:

מאי ת"ל - אטרפה קאי למה קראו טרפה ומה למדנו בכך הוה ליה למיכתב בשר בשדה לא תאכלו:

לפי שמצינו - לקמן מפרש היכן מצינו:

מעשר שני ובכורים - שנכנסו לירושלים ויצאו וחזרו מותרין:

אף זה כן - עובר:

במערבא מתנו הכי - לפלוגתייהו דרב ור' יוחנן:

יש לידה לאברים - אבר שיצא הרי האבר כילוד דתו לא מהניא ליה חזרה:

אין לידה - ומהניא ליה חזרה:

מאי בינייהו - בין לישנא דמערבא ללישנא קמא:

למיסר מיעוט אבר - אם יצא רובו ונשאר מיעוט ללישנא בתרא דנקט לשון לידה הוי ילוד ומיתסר כוליה וללישנא קמא לא נאסר אלא היוצא: לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו. האחרת והחזירה וחזר והוציא שדרתו והחזירה עד שהשלים לרובו של עובר מי הוי כילוד דהא נפקא רוביה או דלמא כיון דאין לידה לאברים הויא חזרה דידיה חזרה וכי נפיק אידך כבר הדר ליה קמא ואין כאן יציאת רוב דאי למאן דאמר יש לידה לא מהניא להו חזרה: ואם תימצי לומר כיון דהדר הדר הוציאה וחתכה כו' או דלמא רובא בבת אחת בעינן. ואפילו למאן דאמר יש לידה איכא למיבעי להא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין סט א (עריכה)

זה הכלל - משנתינו היא:

דבר שאינו גופה - אלא מן העובר ונמצא בתוכה מותר:

לאתויי מאי - אי חותך מן העובר תנא ליה אלא לאו לאתויי כה"ג דנשאר מיעוט העובר בפנים ורובו יצא מחותך:

לאתויי קלוט - אפי' הנמצא שלם במעי פרה:

הוציא עובר - של שלמים את ידו בשעת שחיטת אמו בעזרה:

מהו - להיות לו חומת העזרה מחיצה להתירו בשחיטת האם: ותבעי לך קדשים קלים בירושלים כגון עובר שלמים שהוציא את ידו בירושלים והחזירה והכניסוה לעזרה ושחטוה ותבעי לך אליבא דמ"ד יש לידה לאברים ולא מהניא חזרה מי מהניא ליה חומה דלא ליהוי בשר בשדה דהא חומת העיר הויא מחיצה לקדשים קלים וליכא לאוקמא בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו לחוץ דא"כ אף הבהמה אסורה משום שוחט קדשים בחוץ:

אמו הוא - ולא חומה:

מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני - גרסינן והכי מיבעי ליה סימן ראשון כשנשחטה בעוד אבר זה בתוכה היה בא להתיר אף באכילה ומשיצא אין חתיכת סימן שני בא על אבר זה אלא לטהרו מידי נבלה כדאמרן לעיל וחכ"א מגע טרפה שחוטה מי מצטרף סימן ראשון שבא לו לטהר ולהתיר עם זה שאינו בא אלא לטהר להועילו מיהא לטהר הואיל ושניהם שוין בכך::

או דלמא - כיון דיש חילוק ביניהם לא מצטרף ראשון שהוא נשחט לשני דברים עם השני שאינו אלא לטהרו מידי נבלה ואין כאן שחיטה שלמה לטהרו:

אם מצטרף סימן ראשון לשני להתיר באכילה - כל העובר והבהמה ולא אמרינן שחיטה חלוקה היא ואין שחיטה לא בזו ולא בזו לא תועיל לאבר לטהרו מידי נבלה:

מהו לחוש לזרעו - של עובר זה שהוציא ידו ונשחטה אמו והוציאוהו חי וגדל ובא על הבהמה והוליד מהו שיאסר אבר כיוצא בו הנולד ממנו:

אפי' בן פקועה דעלמא - שלא הוציא את ידו וגדל והוליד נמי אסור כל הולד:

דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב - חנניא הוא באותו ואת בנו (לקמן עח:):

אין לו תקנה - שמצד אביו אין טעון שחיטה כדתנן במתני' (שם דף עד.) וחכ"א שחיטת אמו מטהרתו ומצד אמו טעון שחיטה וסימניו אינן סימנין דהא פלגיה כשחוטין דמו ואי נמי ה"ל בר סימן א' ובהמה צריכה רוב שנים:

אבן פקועה דכוותיה - דאין [הולד] טעון שחיטה אלא משום חד אבר וההוא אבר לא מישתרי בשחיטה דלאו שחיטה היא [וחתך ליה האי אבר ושרי]:

מבלבל זרעיה - ומיתסר כל הולד משום אותו אבר ואליבא דחנניא קבעי לה:

לאו מכח חלב ודם - של אבוה קאתי שאף החלב והדם הולידו:

תרי איסורי אמרינן - דשרי אבל חלב ודם ויוצא לא:

ולמאן - איכא תלתא:

אי לר"מ - דאמר איסור חלב נוהג בשליל כדלקמן איסור חלב ודם איכא איסור יוצא ליכא. דהא לר"מ אפי' מה שבפנים טעון שחיטה כדקתני מתניתין (שם) ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה הלכך ה"ל כשאר בהמה:

ואי כר' יהודה - בר פלוגתיה דאמר אין טעון שחיטה מה שבפנים ואיכא איסור יוצא שאין לו היתר איסור חלב ליכא:

נוהג בשליל - גיד הנשה וחלבו של שליל אסור:

אלא - הא לא קמיבעיא ליה דכל מכח לא אמרינן דליתסר משום שבא מכח איסור:

את חלבו - אם נקבה היא וילדה והרי היא חולבת חלבה מהו באכילה והיינו לזרעו דקאמר שאין החלב בא עד שתלד:

בהמה בבהמה - שדיא בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודרוש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו:

אלא מעתה - הואיל ושליל קרוי בהמה:

ימירו - אם הביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים מעוברת ואמר הרי זו תמורת עובר של זו תהא תמורה דהא גבי תמורה בהמה כתיב (ויקרא כז) ואם המר ימיר בהמה בבהמה:

אין ממירין - כלומר אם המיר אין מומר דכל ממירין דתמורה דיעבד הוא כדאמרן בשמעתא קמייתא דפרקא קמא (לעיל ב.):

לא אברין בעוברין - אבר בהמת חולין זו תמורה תחת עובר בהמת קדשים זו:

ולא עוברין באברין - עובר בהמת חולין זו תמורה ברגלה של בהמת קדשים זו:

ולא עובר ואבר בשלמים - אלמא לאו בהמה מיקרו:

אלא - לאו מבהמה נפקא אלא מכל נפקא והכי דריש כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה אכול:

אותה תאכלו כשהיא שלמה - אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה לא תאכל הנמצא:

אלא מעתה - דדרשת כל בבהמה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין סט ב (עריכה)

בעינא פרסות בבהמה - דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאת בבהמה תאכלו:

קלוט במעי פרה ליתסר - ואנן אמרינן לעיל (דף סח:) דשרי אפי' לר"ש:

תנא דבי ר' ישמעאל כר"ש - מצינו משנת מדרשו של ר' ישמעאל כתלמידיו של ר"ש בן יוחי:

פרסה בבהמה תאכלו - קרא כתיב פרסה וכתיב פרסות איזה שתמצא או פרסה בבהמה או פרסות אבל יונה אינה לא פרסה ולא פרסות:

כדאמרן מעיקרא - דעובר איקרי בהמה:

ר"ש היא - טעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במסכת תמורה בפ"ק דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב כל מעשר בקר וצאן וגו' לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ולמה יצא להקיש מה מעשר קרבן יחיד יצא קרבן צבור ומה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואברין דבעינן יעבור תחת השבט (ויקרא כז):

אף תמורה - אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה:

ומנא תימרא - דהא אין ממירין ר"ש היא:

דתנן - בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפרש טעמא והלא במוקדשין בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' שמע מינה מדקאמר והלא במוקדשין דלרבי שמעון מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו כו' כדלקמן ובזו אתה חלוק עלי דאי ס"ד ת"ק אין ממירים ר"מ היא כשאר סתם משנה:

מי אית להו האי סברא - במוקדשין דכולה עולה דנימא להו רבי יוסי והלא במוקדשין אתם מודים לי והתניא כו':

יכול תהא יוצאה לחולין - בפדיון שיפדה אותו אבר:

תמכר - בהמה זו לצרכי עולות ודמיה חולין:

חוץ מדמי אותו אבר - וממנו לא יטול הדמים לפי שאינו שלו ובתמורה פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה מחוסר אבר והוא היה מחוייב עולה:

יהיה לרבות את כולה - דה"ל למיכתב כל אשר יתן ממנו לה' קדש ומדכתיב יהיה ריבויא הוא דאפי' לא נתן לה' אלא ממנו דהיינו מקצתה יהיה קדש כולה:

אלא לאו - ת"ק ר"ש היא וכיון דשמעת ליה בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא הוא:

לא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר - מהא לא תימא דת"ק ר"ש היא דלעולם אימא לך דר"מ היא או ר' יהודה דלא שמעינן להו דמקשו וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברין לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשים כו' לאו משום דסבירא ליה דנימא והלא במוקדשים אתה מודה לי אלא ה"ק ליה הלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא ליה מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהא כולה תמורה ואישתכח דהמיר בהמה כולה וקרינא בהמה בבהמה:

מתני' המבכרת המקשה לילד - בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון:

ומשליך לכלבים - דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש:

יצא רובו - כאחת וחתכו:

ה"ז יקבר - דביציאת הרוב חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד:

ופטורה מן הבכורה - שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא:

גמ' וחזר ויצא שליש אחר - והרי כאן רוב:

רב הונא אמר קדוש - בכור זה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן:

אינו קדוש - והרי הוא חולין כדמפרשי טעמייהו:

למפרע הוא קדוש - אע"ג דבלידה תלא רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משוי ליה לידה מתחלה ואגלאי מלתא דכי זבין לעובד כוכבים לאו כלום זבין דאין לו חלק בו:

מכאן ולהבא - מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה ה"ל יד עובד כוכבים באמצע ותו לא קדיש בב' שלישי אחרונים:

יצא שליש דרך דופן - תחילה ע"י סם וסכין ובגמר לידה נפתח רחם ויצאו שני שלישים:

למפרע הוא קדוש - הרוב הראשון קדושתו תלויה שבתחלת לידה הוא צריך ליקדש:

מכאן ולהבא - משיולד רובו או בתחילה או בסוף:

דאי אשמעינן בהך - קמייתא:

בהא קאמר רב הונא - למפרע הוא קדוש:

משום דלקולא - כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא דמפקעינן לבכור מקדושתו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין ע א (עריכה)

ואי אתמר בהא בהא קאמר רבה - מכאן ולהבא דאי אמרת למפרע קולא הוא דלא קדיש:

מחתך ומניח - עד שיצא הרוב ואע"ג שיצא הרוב והרי החתיכות לפנינו משליכו לכלבים אי אמרת בשלמא מכאן ולהבא הוא קדוש ומקמי יציאת רוב לא קדיש מידי הנך דאיחתכו מקמי הכי לא חלה קדושה עלייהו אלא אי אמרת דלמפרע הוא קדוש הא כיון דרובא קמן איגלאי מלתא ביציאת הרוב דמעיקרא קדוש להו:

לא מחתך ומשליך - דכיון דליתנהו אמאי תיחול בשעת גמר יציאת הרוב ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוה אבל ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים וחזר ויצא שליש אחר וכולן לפנינו איכא למימר אגלאי מלתא וחיילא למפרע ומבטלה מכירה:

אדתני יצא רובו - דמשמע בבת אחת:

נעשה כמי שיצא רובו - בבת אחת:

הלכו באברים - כדמפרש ואזיל שיצא רובו במיעוט אבר רוב העובר יצא ומיעוט א' מן האברים השלים ליציאת הרוב וקא מיבעיא ליה הלכו באברים אחר הרוב דנשדי מיעוט אבר שיצא בתר רובו שבפנים והוי כמאן דלא נפק האי מיעוט וליכא יציאת רוב עובר ואם רצה מחתך ומשליך לכלבים ומשום מטיל מום בקדשים ליכא דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם כגון יציאת ראשו או יציאת רובו דרך מרגלותיו:

או לא הלכו - ושדינן ליה בתר רוב עובר דלא שבקינן רוב עובר וניזיל בתר רוב אבר:

אלא שיצא חציו - של עובר ורוב אבר משלים אותו החצי ואי שדינא למיעוטא דגוואי בתר רובא נפק ליה רובא דולד:

אי נימא רובו ממש - ובבת אחת קא מיירי על כרחך דאע"ג דשנינן לעיל מחתך ומניח נעשה כו' שינויא בעלמא שני אגב דוחקיה ומתניתין במשמעותיה קיימא:

אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר - וקרי ליה רובו דשדינן מיעוט אבר דגוואי בתר רוב אבר והוה ליה רוב עובר:

לא - לעולם לא הלכו ולא שדינן מיעוט אבר בתר רובא ומתניתין ביצא רובו ממש ודקשיא לך למאי איצטריך כגון שהיה מיעוט אחד מן האברים משלים לרוב העובר ואיצטריך לאשמעינן דהוי רובא ולא אמרינן שדי מיעוט אבר שבחוץ אחר רוב שבפנים וליכא לידה אלא שדייה בתר רוב העובר הואיל ובהדיה נפיק:

כרכו בסיב - שגדל ונכרך סביב הדקל כעין מרייל"א של גפנים:

מהו - שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא ולקמן בעי אימת כרכו ואת"ל סיב הוי חציצה דמין שלא במינו הוא:

שליא - מי הוי חציצה או לא:

כרכה - אשה בידיה והוציאתו והפסיקו ידיה בינו לבין הרחם מי אמרינן כיון דאורחיה הוא לילד את בהמתה לאו חציצה היא:

היכי דמי - כל הנך בעיי:

אי דנפק דרך ראשו - ואחר שהוציאו אותו עשו בו אחד מן הדברים הללו:

פטרתיה - רישיה לרחם וקדוש מיד דהא יצא ראשו הרי זה כילוד:

דרך מרגלותיו - וקודם יציאת רובו כרכוהו:

בלעתהו - חולדה בתוך הרחם והוציאתהו:

הא אפיקתיה - כשהיה בלוע ולא נגע ברחם והיינו כרכתו:

אלא בלעתו והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו - מי קדוש בהאי יציאה אחרונה או לא:

ונכנס לזה מהו - נפטרה בהמה האחרת מן הבכורה או לא:

נפתחו - גרסינן נפתחו נתרחבו שכשיצא לא נגע:

נעקרו - קס"ד קודם לכן נעקרו ונפלו: הא ליתנהו: ומאן נקדיש לא אויר ולא נגיעה דהא אין כאן רחם:

נעקרו - (קס"ד קודם לכן נעקרו) ונכנסו לפנים ונתלו לו בצוארו:

נגממו - ניטל מעובי הכתלים מבפנים סביב סביב:

קנגעת בבעיא דאיבעיא לן - כבר ומשם אתה למד את תשובתך:

ויצא דרך פרוץ - מהו מי אמרינן כיון דעומד מרובה עליו הוה ליה כאילו כולו עומד ל"א נגממו מבפנים ושפה חיצונה משמרת וקא מיבעיא ליה תורא ברא מקדש או לא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין ע ב (עריכה)

מתני' הושיט הרועה את ידו - לתוך מעיה:

טהור - טעמא דתרווייהו מפרש בגמ':

גמ' ק"ו - כלומר אפי' לר' עקיבא דאמר לקמן (דף עב.) טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמאה הכא מודה מק"ו אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע"פ שהוא מת לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא:

איתקש - נבלת טמאה לנבלת טהורה מי שאינו קרוי נבלה בטהורה אינו קרוי בטמאה:

על כפיו - שאין פרסותיו סדוקות:

מהלכי כפים בחיה - בתוך גופה של בהמה חיה דהיינו עובר טמא במעי אמו:

טמאתי לך - משום נבלה דכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא:

קלוט - מת:

במעי פרה ליטמא - שהרי מהלכי כפים הוא:

ומשני מהלכי כפים במהלכי ארבע - בעינן דהכי כתיב הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע שאין לאמו אלא ד' רגלים כגון טמאה שאין פרסותיה סדוקות:

פרה במעי גמל - טמאה שעוברה מין טהור:

לא תטמא - במעי אמו דהאי לאו מהלך על כפים הוא ור' יוסי פסיק ותני בטמאה טמא:

קלוט במעי קלוטה - ואמו טהורה היא אלא שנולד כך:

ליטמא - במעי אמו ומתני' פסיק ותני בטהורה טהור:

קל וחומר דרב חסדא - אם הועילה לו אמו כו':

אלא איזה זה - נבלה שחלוקה בין נבלת טמאה לטהורה:

זו נבלת עובר - דהא בנולדה ליכא לאוקמה דהא נבלת טהורה מטמאה דכתיב [וכי] ימות מן הבהמה אשר היא לכם וגו' אלא בנבלת עובר מיתוקמא שבטהור' טהור מקל וחומר ובטמאה טמא דליכא קל וחומר דקם ליה ממילא בטומאת נבלות מאחר שמת ולא דרשי' היקשא:

אי לאו דר' יצחק הוה אמינא כוליה האי קרא לכדרבי אתא - דאמרי' לקמן (דף עא.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו' ועובר טמאה דטהור תיפוק לן מהקישא דלעיל ואע"ג דרבי מבהמה טמאה נפקא ודרב נחמן תיפוק מחיה הא קיימא לן (שבועות דף יט.) פרשה שנאמרה ונשנית מפני חידוש אחד נשנית השתא דכתיב כל הולך על כפיו דאפקנא מהיקשא דלא נקיט דרשי' מבנבלת חיה טמאה ואמרינן לדרשה אתא לאתויי עובר:

הכי גרסי' תניא אמר ר' יונתן נמתי לו לבן עזאי - נמתי אמרתי למדנו כו' דכתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה וכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הרי חיה טמאה ובהמה טמאה ובהמה טהורה אבל נבלת חיה טהורה לא למדנו שתטמא ומנין:

בכל החיה - להביא חיה טהורה וכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא:

למהלכי כפים בחיה - עובר טמא במעי אמו כדאמרן:

נמתי לו וכי ימות מן הבהמה וגו' - וכיון דפרט לך בהמה טהורה וטמאה הרי חיה טהורה בכלל לפי שלמדנו במקום אחר חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה כדאמרינן לקמן ומעתה תהא לך חיה טהורה בכלל בהמה טהורה אם תצטרך ללמוד חיה טהורה מבהמה טהורה כלום:

וחיה טמאה בכלל בהמה טמאה - לכשתצטרך ולקמן מפרש למאי הלכתא. וסידרה ה"ג ולמדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה חיה טמאה בכלל בהמה טמאה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה:

חבל על בן עזאי - הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל כל חבלה שבש"ס לשון חבלה והפסד הוא כמו (סנהדרין דף נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם גבי נחש:

זאת הבהמה אשר תאכלו - ומפרש בתריה איל וצבי אלמא חיה בכלל בהמה:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה - והכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה ומעתה תלמוד לכל הצריך לך:

חיה טהורה בכלל בהמה טהורה כו' - והשתא מפרש לארבעה בבי דמתניתא למאי ניבעי להו:

חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין - שלא מצינו סימנין מפורשים אלא בבהמה דכתיב בויקרא כל בהמה מפרסת פרסה ובמשנה תורה (יד) מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה סימנין אבהמה קיימי ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה כדלעיל זאת הבהמה ומפרש איל וצבי ויחמור והוא הדין נמי דאצטריך לן חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לטומאת נבלות כדבעינן לעיל נבלת חיה טהורה לא למדנו ונפקא לן מבהמה טהורה ולהרבעה נמי אצטריך דהא הרבעת כלאים בבהמה כתיב ולא בחיה אלא חדא מינייהו נקט: ה"ג חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה וכדפרשי' דהרבעה בבהמה כתיבא ומשמע בין טמאה ובין טהורה וחיה מבהמה נפקא והוא הדין נמי דחיה טהורה להרבעה בכלל בהמה טהורה אלא בכל כללי דברייתא מפרש חדא מילתא לאשמועינן דמכולהו איכא למילף:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עא א (עריכה)

בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן: אקרא אני חיה - לגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה (ויקרא ה) ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה:

נאמר כאן בהמה טמאה - ונאמר בטמא . שאכל את הקדש בפרשת (אמור אל הכהנים) ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה:

מה להלן בטומאת קדש - כלומר בטמא שאכל את הקדש:

אף - קרבן עולה ויורד דכתיב או נפש אשר תגע וגו' ומשמע דבנגיעת טומאה מחייב ליה קרבן עולה ויורד דילפינן בהא גזירה שוה דלא מיחייב עד דאכיל קדש או יכנס למקדש ולהא מילתא איצטריך לן בהמה טמאה בכלל חיה דאי לאו דקים לן מזאת החיה דבהמה בכלל חיה לא הוה מייתר לן האי בהמה טמאה לג"ש דלא הוי מצי למימר אקרא אני חיה:

בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה - דגבי חיה כתיבא (בראשית ב) יצירה ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ונפקא מינה למפלת מין בהמה חיה ועוף דקאמר ר"מ תורת ולד עליהן ואמן יושבת עליהן ימי טומאה וימי טהרה ואמרינן בהמפלת (נדה כב:) מ"ט דר"מ הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם והוא הדין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה נמי להאי מילתא איצטריכא אלא כבר פריש בה מלתא אחריתי לכדרבי וחדא מינייהו נקט ובכל כללי דברייתא פריש חדא מילתא:

תשב לזכר - שבעת ימי טומאה ול"ג ימי טוהר שכל דמים שהיא רואה בהן טהורין:

ותשב לנקבה - שבועים טמאים וס"ו טוהר:

אינו ידוע - אם זכר אם נקבה הטל עליה חומר שניהם ותשב לזכר ולנקבה שבועים טומאת לידת נקבה ואפילו אינה רואה בהן שמא נקבה ילדה ובלא ראייה איכא שבועים טומאת לידה וימי טוהר אין לה אלא עד ארבעים יום מתחלת לידתן כדין זכר שמא זכר הוא:

ה"ג לרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא - ואמתניתין קאי ולרבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי הא קרא דר"נ דילפינן מיניה ואיזה זה עובר שבטמאה טמא למה לי:

לכדרבי הוא דאתא - חיה טמאה לגופיה ובהמה טמאה לג"ש ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג"ש כתב נמי בחיה דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה - אחרים דמפרש בה קרא בהדיא כדלקמן:

כך טהרה בלועה אינה מיטמאה - כגון בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מיטמאה כדיליף בקל וחומר:

מי לא עסקינן - אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין לטמא והא ליכא למימר דטעמיה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דא"כ תטמאנו במשא דאמרינן ביוצא דופן (נדה דף מב:) נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא מיהא מטמיא אלא לאו ש"מ בליעה מעכבתה מלטמא:

דלא חזיא לגר - וכתיב (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה:

הניחא - דמצית למילף טעמך מהכא:

לרבי יוחנן דאמר - במסכת בכורות (דף כג.):

אחת זו ואחת זו - בין לטמא אדם ובין לטמא אוכלים היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת כלבים וקרא (לאתויי) [למעוטי] היכא דהסריחה מחיים הוא דאתא אבל היכא דנראית לגר בשעת מיתה (והלכה) [וחלה] עלה שם נבלה לא פקע מינה שם נבלה עד לכלב והכא קא מטהר ליה בהערב שמש:

שפיר - מצית למילף דטעמא משום בליעה הוא:

אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה - לטמא אדם היא קרויה נבלה כל זמן שראויה לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבלה עליה להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא:

עד לכלב - דלא גריעא ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין האי דמטהר ליה קרא משום דלא חזיא לגר הוא ולא מטמיא אדם:

שלא בפניו מיחזא חזיא ליה - אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שלא ידע שבלעה:

טהרה בלועה - דאינה מקבלת טומאה מנלן: מה כלי חרס [המוקף] צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא. שאם היה כזית המת בתוכו אין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל:

דאמר מר טומאה רצוצה - בקרקע שאין לה אהל טפח:

בוקעת ועולה - ומטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי והרי הוא מציל על טהרה שבתוכו ומעכבת מליטמא באהל המת כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף כה.):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עא ב (עריכה)

אדם - שמעכב טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא משום בלוע:

מה לכלי חרס - דין הוא שיציל על טהרה שבתוכו שכן יש בו צד קל אחר שאינו מטמא מגבו:

אטו אנן מגבו קאמרינן - מי ילפינן גב אדם מגב כלי חרס דתיפרוך הכי:

מתוכו קאמרינן - תוך דאדם גמרינן מתוך כלי חרס וכ"ש דקל וחומר אלימא הוא דאדרבה תוך כלי חרס חמור מתוכו של אדם:

שכן מטמא מאוירו - בלא נגיעה מה שאין כן באדם הלכך קל וחומר מה אויר כלי חרס שאינו מבליע טומאה שבו מלטמא מבליע טהרה שבו מליטמא אדם שמבליע טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיציל על טהרה שבו מליטמא הואיל וקל הוא שאין מקבל אויר האדם טומאה לעולם:

דלמעלה - דרך פיו כדכתיב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה:

דלמטה - תחב לו דרך בית הריעי עד שנבלע וכגון שהיה תחוב בשפופרת ולא טימאו בכניסתו במגע:

מנין - שלאחר מכאן לא יטמאנו במשא הואיל ובלוע:

אלא ע"י מעלה - אם לא יכנס דרך הפה לא יתעכל במעיים לעולם:

עיכול דלמטה רב - בפה אינו מתעכל כל כך עד שיורד למטה:

צריך שהייה - לטמא בגדים שהוא לבוש דכתיב (שם יד) והבא אל הבית יטמא ולא כתיב כבוס בגדים והאוכל בבית יכבס את בגדיו (שם) ומוקמינן לה בתורת כהנים לשוהה שיעור אכילה:

תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה - שאם נכנסת טעונה כלים הרי הן טמאים מיד דוהבא אל הבית קרינא בהו:

ומשנינן למאי הלכתא - אמרת אין צריכה שהייה על כרחך לכלים שעליה דהא לאו בת מילבש בגדים היא אלא דרך משוי ודרך משוי אדם גופיה לא בעי שהייה שאם לא היה לבוש בגדיו אלא נטלם על כתפו ונכנס טמאין מיד:

וטבעותיו בידיו - בקומצו שלא כדרך מלבוש:

טמאין מיד - דקרינא נמי בכלים והבא אל הבית:

היה לבוש כליו כו' - הוו להו בגדים דידיה וכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו עד שישהא שיעור אכילה:

פרס - חצי ככר של עירוב שהוא מזון שתי סעודות והוא שמונה ביצים כדאמרינן בעירובין (דף פב:):

תרוייהו תננהי - קושיא היא כלומר מאי אשמועינן רבה:

טמאה - טומאת מת וכלי מתכות המיטמאין במת הרי הן כמת דאמר מר (לעיל דף ג.) חרב הרי הוא כחלל:

טובל - לפי שנטמא בנגיעתה קודם שבלעה:

טובל ואוכל בתרומה - דמשנבלעה אינה מטמאה:

[הקיאה טמאה] - דלא אהני ליה טבילת האדם:

וטמאתו - שנגעה בו ביציאתה:

והזה - בשלישי:

ושנה - בשביעי:

הרי היא כמה שהיתה - טהורה לפי שלא קבלה טומאה מן האדם משבלעה דאי טמאה היכי מצי למימר הרי היא כמה שהיתה הא לא טבלה וטבילת האדם לא מהניא לה ולהכי נקט הזה ושנה וטבל ואחר כך הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאה ביציאתה במגעו:

כי קאמר רבה כו' - דאי ממתניתין דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל דמשמע לא מטמיא לאדם הוה אמינא טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במסכת נדה (דף מג.) מוידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבעת טהורה נמי דתנן דלא מטמיא מחמת אדם נמי טעמא משום דמגע בית הסתרים דאדם לא מטמא אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך למימר בהו אע"פ שנטמנו באדם הרי הן כמונחין בתיבה וניטמו אשמועינן רבה דטעמא דמתניתין משום בלוע היא ואפילו חברתה לא מטמא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עב א (עריכה)

והא עובר וחיה - דקתני מתני' החיה טמאה שבעה והאשה טהורה:

וקמטמי לה עובר לחיה - ש"מ דטעמא דאשה טהורה משום מגע בית הסתרים הוא ולא משום בלוע:

טבעת אין סופה לצאת - בתמיה:

טומאה זו - דחיה:

מאי אינה מדברי תורה - ל"ל למימר כולי האי לימא טומאה זו דברי סופרים משום גזירה כדמפרש לקמיה:

לא תימא - מתני' ר"ע היא דאמר עובר מת שבמעי אשה טמא הלכך מטמא לחיה דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמא ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים הוא:

אלא אפי' לר' ישמעאל כו' - ולקמן בעי מאי ר' ישמעאל ור"ע:

גזירה שמא יוציא כו' - דאי אמרת חיה שפשטה ידה למעי אשה ונגעה בעובר מת טהורה פעמים שהולד מוציא ראשו חוץ לפרוזדור והרי הוא כילוד ומטמא וכסבורה חיה שעדיין הוא במעיה ואתי לטהרה אבל ברועה שהושיט ידו למעי בהמה דקתני מתני' טהור ליכא למיגזר הכי מפני שרחם שלה גלוי דכי מפיק חזי ליה:

טרידא - עסוקה היא בחבליה וציריה וטרידא מלומר לחיה אל תגעי:

על פני השדה - משמע גלוי:

להוציא עובר - שהוא טמון:

גולל - כיסוי הארון של מת:

דופק - דף שנותנין בצדו:

ור' ישמעאל סבר גולל ודופק הלכתא היא - וכי אתא קרא להוציא עובר:

ור"ע סבר עובר במעי אשה טמא - וכי אתא קרא לגולל ודופק וקסבר לאו הלכתא היא:

מדאורייתא מנא ליה - דטמא דלא מטהר ליה ממשמעותיה דעל פני השדה ואפי' לא מייתר:

במת בנפש - מת שהוא בתוך נפש האחרת:

רביעית הלוג - דם חיי האדם תלויין בו שבכך הוא מתקיים:

אף רביעית דם הבא משני מתים - הלכך האי קרא דכתיב ביה חד נפש לאו לרביעית דם אתא:

נפשות - משמע שתים:

מת - דבר שמיתה באה על ידו דהיינו רביעית:

מתני' הבשר טהור - שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים:

הבשר מגע נבלה - בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה בהעור והרוטב (לקמן דף קכט:) אי נמי אם יצא עובר מת נבלה גמורה הוי האבר מאחר שלא טהרתו שחיטת אמו:

מגע טרפה שחוטה - שהשחיטה אע"פ שאינה מתרת האבר באכילה מטהרתו מידי נבלה והויא כטרפה שחוטה שאינה מטמאה מן התורה כדמפרש ואזיל אלא מדרבנן במוקדשין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עב ב (עריכה)

מה מצינו - כדקתני לקמיה ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה: אף שחיטת בהמה תטהר את האבר גרסי':

לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה - שחיטתה מן הדין הוא שהרי דבר שגופה:

ומנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה - דשמא אינה מטהרתה ומן הדין אינה מטהרתה שבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה:

ומה טמאה אין שחיטתה מטהרתה - מלטמא דהכי תניא בתורת כהנים לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה וגו' כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה והלא דין הוא השרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו דכתיב בהו טמאים הם לכם אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה או כלך לדרך זו בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה כן תלמוד לומר הנוגע בהם להביא בהמה טמאה שלא תטהרנה שחיטתה:

שלא היתה לה שעת הכושר - ליטהר מטומאתה ע"י שחיטה:

תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר - וכיון דחל עלה תורת שחיטה תו לא פקעה מיניה והויא בכלל שאר צאן ובקר:

טול לך מה שהבאת - טול מכאן ראייה זו שהבאת:

הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין - שתטהרנה:

שיש במינה שחיטה - הלכך לא נפקא מכלל בקר וצאן אבל בן שמונה חי שנולד מבהמה חיה אין לנו במה לטהר אפי' נשחט לפי שאינו בכלל בקר וצאן:

גמ' אמאי - בשר. העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו אותו מגע חבור בית הסתרים הוא שאינו נראה:

וטומאת בית הסתרים - קי"ל במס' נדה (דף מב:) דלא מטמיא:

לימא ר"מ לטעמיה - דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמיא:

שלשה - טפחים בגד שראוי למדרס והיה מדרס הזב שהוא אב הטומאה כדכתיב וכל אשר יגע במשכבו וגו':

שנחלק - ואינו ראוי עוד למדרס אבל ראוי הוא לשאר טומאות דקי"ל שלש אצבעות על שלש חזי לעניים ולעשירים:

טהור מן המדרס - מלטמא אדם וכלים:

אבל טמא מגע מדרס - טומאה הנוגע במדרס יש לו והוי ראשון לטומאה מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס:

וכי באיזה מדרס נגע זה - מאחר שנחלק שהרי מגע חבירו אינו מגע לפי שהוא בית הסתרים אלא אם י"ל שיש כלום טומאה משמרת עליו לאו משום מגע מדרס:

אלא שאם נגע בו הזב - ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו והוי עליו שני טומאות טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת מגע שהיא ראשונה ואינה אלא לטמא אוכלין ומשקין ונחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד אבל טמא מגע הזב כ"ז שלא טבל ונפחת מג' אצבעות:

לא שנו - דנחלק ר' יוסי על ר' מאיר:

אלא בשלשה על שלשה שנחלק - דליכא למימר בשעת פרישתן זה מזה קבלו טומאת מגע זה מזה שהרי בשעת פרישתן לא יש בזה כדי לטמא בגד ולא בזה כדי לטמא בגד שהרי אין בהם שיעור אב הטומאה:

אבל ג' אצבעות הבאין מבגד גדול - שהיה טמא מדרס וחתכו ממנו שלש אצבעות טהור החתיכה הקטנה מן המדרס שאין בה כשיעור וטמאה מגע מדרס אפי' לר' יוסי דאמר אין מגע החבור מגע דהא בית הסתרים היא הכא מודה משום דבשעת פרישתו מאביו אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה והכא גבי מתני' נמי אפי' ר' יוסי מודה דמגעו מגע משום שעת פרישה כשחותך האבר מן העובר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עג א (עריכה)

כחתוך דמי - והרי נוגעין זה בזה:

עד מקום מדה - שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי:

חבורי אוכלין - שהן רכין אינו חשיב חבור וכמאן דמיפרתי דמו ודאמרינן בעלמא (פסחים דף פה.) לרבינא חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו מהכא נפקא:

בשלמא לעולא - דאמר טעמא משום פרישה הוא:

היינו דקתני - מתני' חתכו דאי לא חתכו אין טמא משום דמגע סתרים הוא:

איידי דתנא רישא חתכו - ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכו קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכו טמא:

תנא סיפא חתכו - ובלא חתכו נמי טמא העובר:

מי מטמיא - דקתני בה תורת מגע:

מטמאה במוקדשין - מדרבנן:

אמרו לו הרבה מצלת כו' - לקמיה מפרש מאי קא מהדרי ליה:

ואת האבר המדולדל בה - בשום בהמה שנחתך ממנו אבר ומעורה ותלוי במקצת דאמרי' בהעור והרוטב (לקמן דף קכז:) האבר המדולדל בבהמה ונשחטה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות מדקתני הוכשרו בדמיה ואי נבלה מאי הכשר איכא למימר ואע"פ שאסורין באכילה כדקתני לקמן בשמעתין להביא האבר והבשר המדולדלים:

דבר שגופה - כלומר דין הוא שתטהרנו שהיא גופה:

כמחלוקת באבר - דעוברין:

כך מחלוקת באבר - המדולדל בבהמה דלרבי מאיר אין שחיטתו מטהרתו ולרבנן שחיטתו מטהרתו:

עושה ניפול - בשעת שחיטה הרי הוא כנופל ממנה ואין שחיטתו מועלת לו ומשום לישנא דקרא דילפינן לקמן מיתה עושה ניפול נקט לה:

ניפול - גמר נפילה:

אליבא דרבנן - דבאבר דעובר מטהרי ובאבר המדולדל בה מטמאין:

בחזרה - כדאמר ר' יוחנן בריש פירקין (לעיל דף סח:) אבר עצמו מותר באכילה אם החזיר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עג ב (עריכה)

בשלמא לריש לקיש - דאמר באיברין נמי פליגי הא אע"ג דר' מאיר קאמר לה לא תקשה ולדבריהם דרבנן דמטהרי בעוברין ובאברין קאמר להו דאע"פ שאתם מטהרין באבר בהמה היה לכם לטמא באבר העובר שאינו גופה:

אלא לר' יוחנן - דאמר דברי הכל אבר המדולדל טמא היכי תני ואת האבר המדולדל:

אלא אי אתמר כו' - והך מתני' דקאמר ר"מ לא אם טהרה כו' לריש לקיש כדשנינן לדבריהם דרבנן קאמר להו:

אין שחיטה עושה ניפול - וטהור מלטמא אע"פ שאסורה באכיל':

מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר"מ - דנותן חילוק בין אבר בהמה לאבר העובר:

הכל מודים - ר"מ ורבנן:

שמיתה עושה ניפול - אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותו ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) אבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידים ועצמות אבל נבלה כזית ממנה טמא אב הטומאה:

מיפלג פליגי - ר"מ ורבנן בשחיטה:

מיתה תנינא - דעושה ניפול:

שחיטה תנינא - דאין עושה ניפול:

מתה הבהמה - שהיו בה אבר ובשר מדולדלין אבר בפני עצמו ובשר בפני עצמו ומשנה היא בהעור והרוטב:

הבשר צריך הכשר - מים שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה עושה ניפול והוה ליה בשר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור ואינו מטמא משום אבר מן החי:

ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה - שיהא בשר הפורש ממנו טמא משום דמיתה עושה ניפול כמו שנגמרה נפילתה קודם שמתה:

דברי ר"מ - וליכא דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא לר"ש מטהר קתני התם ומוקמינן ליה אפלוגתא אחריתי אבל רבי ודאי לא פליגי עליה אף על גב דפליגי עליה בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר"מ נמי שחיטה אין עושה ניפול בבהמה סבירא ליה כרבנן כדמפרש ואזיל וקא חזינן הכא דבמיתה מודי:

הוכשרו בדמיה - לקבל טומאת אוכלין אלמא סבירא ליה אין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה הועילה להם אפילו לרבי מאיר דפליג באבר דעובר:

לא הוכשרו - וצריכין הכשר אחר לקבל טומאה דקסבר אין בהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה:

אי מההיא הוה אמינא - כי היכי דפליג ר"מ באבר דעובר פליג נמי באבר בהמה דשחיטה עושה ניפול ומטמא כאבר מן החי:

ומאי הוכשרו - דמשמע דאין בהן טומאה דעצמה:

אבשר - קאמר דאי נמי סבירא לן שחיטה עושה ניפול הוה ליה בשר הפורש מן החי וטהור הלכך איצטריכא דרב יצחק בר יוסף:

והא הוכשרו - לשון רבים קאמר:

חד לבשר הפורש מן הבהמה - שהיה מדולדל בה קודם שחיטה כדקתני האבר והבשר המדולדלין בבהמה:

וחד לבשר שיפרוש מן האבר - לאחר שחיטה:

ומאי אולמיה - דבשר הפורש מן האבר מהפורש מן הבהמה דאצטריך למתנייה:

סד"א הואיל - ועם האבר מטמא אדם כנבלה אימא לא תיבעי הכשר לאחר פרישתן ויקבל טומאת אוכלין בלא הכשר:

קמ"ל - הוכשרו בדמיה דבעי הכשר ונפקא מינה להיכא דנחתך כל האבר קודם שחיטה דלא הוכשר בדמיה ואח"כ פירש בשר ממנו דבעי הכשר ואשמעינן דאע"ג דקי"ל במסכת נדה (דף נא.) חולין מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וצריכין הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה פרט לנבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה אם אכלה לפיכך אין צריכה הכשר לטמא טומאת אוכלין דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו טמא טומאה חמורה ואין סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר:

נקוט דרב יצחק בידך - דאמר משמיה דר' יוחנן הכל מודים שאין שחיטה עושה ניפול ולא מיהדר לשנויי לישנא דאמרינן ברישא לר' יוחנן דברי הכל שחיטה עושה ניפול:

דרבה בר בר חנה קאי כוותיה - משמיה דר' יוחנן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עד א (עריכה)

אין בהם - איסור לאו של אבר מן החי:

אלא מצות פרוש - בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

אכלו לזה - האבר המדולדל:

אינו לוקה - דמצות פרוש בעלמא הוא:

אהדרינהו - בכעס:

כי אמרי אנא - דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי:

וכל אשר - בשרצים כתיב:

מנבלתם נפקא - וכי יפול מנבלתם:

אלא - הכי קאמר כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם:

בשרצים כתיב - דלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא:

אם אינו ענין כו' - דעל כרחך במותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה:

דלאו בני שחיטה נינהו - ולא איצטריך במותם דהא אפילו שחיטתם מיתה היא:

כעין מיתה - כעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש:

דעובר חי - דיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו:

והתניא - בתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו':

בן ח' יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטה מטהרתו - אם נולד ושחטו אבל אגב אמו ניתר בשחיטת אמו דברי הכל אף טריפה אע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה:

אמר רב כהנא - האי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו:

מינא דאמיה לא פריך - לא חשיבא ליה פירכא דהואיל ואין בבני ח' שחיטה אין במינו שחיטה קרינא ביה:

ולהאי תנא - דברייתא דפריך מינא דאמיה וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה:

טרפה דשחיטה מטהרתה מנא ליה - תיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה:

ושחט בה בן ט' חי - ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין (לעיל דף עב:) אין שחיטתו מטהרתו:

אבל במעי אמו לא שריא - שחיטה דיליה וכ"ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו:

או דילמא אפי' לרבנן - שריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה:

ת"ש - דתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וקס"ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה:

ואם איתא - דשחיטה במעי אמו שחיטה היא הרי היתה לטרפה זו שעת הכושר לשחיטה קודם שנטרפה:

בבעלת ה' רגלים - דהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות (דף מ.) דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי:

מתני' קורעו - שאין צריך שחיטה ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא:

ומוציא את דמו - דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן (דף עה.) מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל אבל דמו לא גרע מדם האברים דקי"ל בכריתות (דף כא:) דם האברים עובר בלא תעשה:

טעון שחיטה - דחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו:

וחייב באותו ואת בנו - שלא ישחטנו ביום ששחטו אמו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עד ב (עריכה)

ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא:

קרעה - לבהמה בלא שחיטה:

גמ' לא הילכו בו - בשליל זה להקל:

אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא:

למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו:

חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו:

והלך ר"מ לשיטתו - דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה:

מעיקרו - אפי' הנבלע ונשרש בבשרה:

גוממו עם השופי - כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין:

לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה:

אלא על עסקי אכילה - לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו:

למעוטי רובעו וחורש בו - בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה:

בחלבו - של שליל:

קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו:

לומר שאין ענוש כרת - האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה:

למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו:

לרבי יהודה - כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר' יהודה כרת:

באזהרה - בפ"ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם:

בהכרת - דנפקא ליה מריבויא דכל דם:

אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו:

כל היכא דמיחייב אדם - מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו:

לפדות - פטר חמור:

בבן פקועה - בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן:

כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה:

דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן:

כל מילי - כגון בן פקועה:

מאי אהני ליה - ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי:

איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני:

מונין - דתרי גופי נינהו:

אין מונין - אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו:

הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא:

בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו':

במאי איתכשר - בשר העובר שיקבל טומאה מאבר:

בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב (לעיל דף לג.):

עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עה א (עריכה)

בשחיטה יבישתא - עסקינן שלא יצא ממנה דם שאף אמו לא הוכשרה ולהאי תנא שחיטה בלא דם לא מכשרה ודלא כרבי שמעון:

מאן תנא - דמטמי ליה אע"פ שהוא חי:

מטמא טומאת אוכלין - בן פקועה ואפילו חי אם נגע בטומאה:

וצריך הכשר - דתרי גופי נינהו אלמא לר' יוסי הגלילי מטמא מחיים וכרבנן דמתניתין לא אוקמה ונימא לדידהו כבשרא בדיקולא דמיא דקסבר רבי יוחנן אפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי בטומאה סבירא להו כרבנן דמתניתין בשחיטה ואפילו הכי לא מטמא מפני שהוא חי ולאו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קמיפלגי:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - מדקאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי ובית שמאי המטמאין דגים מחיים אמרו דבר אחד שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל דטעון שחיטה כר"מ דאי טעמייהו משום דטעון שחיטה הוא אינהו נמי בדגים דלאו טעונין שחיטה מודו דמטמו כב"ש והיכי משמע דרבי יוסי הגלילי ודב"ש חדא:

משיצודו - דכיון דאין טעונין שחיטה הרי הן כמתים:

מקרטע - מפרפר וכגון שיבש בו כסלע ובין סנפיריו דתו לא חי כדאמרינן במסכת שבת (דף קז:):

נולדו בדגים סימני טרפה - כגון ניקבו מעיין לרבי עקיבא:

מהו - שיטמאו:

אבל דגים דאין במינן - טרפות לא הוי טרפות לגבייהו כמיתה:

הטילה נפל - בהמה המפלת:

חלבו כחלב בהמה - בכרת:

כחלב חיה - ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו:

אוירא גרים - לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי' לרבי יהודה דאמר לעיל (דף עד.) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר:

חלבו כחלב חיה חדשים נמי גרמי - דחדשים ואוירא בעינן:

דהושיט ידו כו' חדשים גרמי - וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי ליה רבי יהודה מכל בבהמה תאכלו:

מה חלב ושתי הכליות כו' - בתורת כהנים שנויה בשלמים את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין ת"ל דמה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות ומה תלמוד לומר אלא לומר לך מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה:

אף כל - אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל:

בשלמא לדידי - דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמא להא בבן תשעה חי דכיון דבהמה הוא אצטריך למעוטי:

אלא לדידך - הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה לי למעוטיה:

טעמא דידי - דאמינא לאו חלב הוא:

מהכא - ילפינן ליה דהכא אפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ואי לאו דמעטיה הוי אמינא דחלב הוא:

משום הכי מיעטיה - לאשמועינן דלאו חלב הוא אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטיה מהקרבה:

מידי דהוה אמחוסר זמן - דיצא לאויר וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסליה רחמנא בהקרבה כל שבעה:

לדברי האוסר - בן תשעה חי בכשרה עד שישחטנו:

מתיר - את זה באכילה דשחיטתו מטהרתו:

לדברי המתיר - בלא שחיטה בשל כשרה:

אוסר - בשל טרפה דשחיטה דידיה לא מהניא ביה ובשחיטת הטרפה לא מישתרי שהרי הוא כאחד מאיבריה:

ארבעה סימנין - היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהוא ניתר בב' מד' סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו: בין בדרבי אמי ובין בדרב חסדא ובין בתני רבי חייא בכולהו גרסינן השוחט את הטרפה ובתוספתא דר' חייא נמצא כן:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עה ב (עריכה)

טעון שחיטה - להתירו באכילה דבשחיטת אמו טרפה אינו ניתר דא"כ הוה ליה כאחד מאיבריה:

וחייב בזרוע והלחיים והקבה - דזובחי הזבח קרינא ביה:

ואם מת - בלא שחיטה:

טהור מלטמא - דשחיטת אמו מטהרתו:

כר"מ - קס"ד לרבנן לא מהניא ליה שחיטה דידיה כלל דהא שוחט ועומד הוא:

כבר מצאו מת - במעי אמו קאמר וכולה ר"מ אמרה דמודה ר"מ בבן ט' מת דשחיטת אמו מתירתו וזה שאמו טרפה היא מתירתו מיהא מידי נבלה כאחד מאיבריה:

אלא לדידך - דלא מהדרת לי כבר מצאו קאמינא קשיא:

ד' סימנים - וכולה כרבנן ומודו רבנן דאם בא לשוחטו שוחט ומועיל לו ולא אמר שחוט ועומד הוא:

אשכחיה ר' אסי - לר' זירא:

יישר - שפיר קאמרת דד' סימנין כשרין בו וכן אמר רבי יוחנן:

מכלל דפליג עליה ריש לקיש - בעיא בעי מיניה שמעת שנחלק עליו:

מישהא הוה שהי ליה - מנהגו של ריש לקיש כשאומר רבי יוחנן שמועה שאינו מודה לו שהה ריש לקיש שעה או שתים קודם שיחלוק עליו אולי יחזור בו ובתוך כך יצא רבי אסי ולא שמע אם נחלק עליו:

משתא הוה שתי - שותה מים היה כשאמר רבי יוחנן ובתוך כך יצא רבי אסי:

הפריס - עמד על פרסותיו לת"ק כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי לחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה:

לדברי האומר - חנניא הוא באותו ואת בנו (לקמן דף עח:) דקאמר נוהג בזכרים:

אין לו תקנה - שהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו שהסימן השני שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד ולית ליה לרב משרשיא הא דאמרן לעיל ד' סימנים אכשר ביה רחמנא:

הכל מודים - ת"ק דפליג אדר"ש שזורי ומצריך שחיטה להפריס ע"ג קרקע מדרבנן בהאי מודי:

מידכר דכירי - קול יוצא עליו מאז קלוט זה בן פקועה הוא ומתוך שתמהין על קליטותו זוכרין את כל דבריו: הכי גרסינן איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה:

הוה ליה בן פקועה - שנתקיים וגדל:

דנפל דובא עליה - הזאב טרפו ולא היה יכול עוד לחיות:

זיל שחטיה - כרבנן דאמרי הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה:

ואפילו רבי יוחנן לא - קא פליג עליה דזעירי אלא בבנו:

במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי - ותו לא ושמעינן מינה דהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה:

היוצא בקולר - שנתחייב מיתה למלכות:

כתבו - אף על גב דלא אמר תנו דעתיה שיתנו לה ועשאן שלוחים אף לגרש אלא שהיה בהול על נפשו:

והמפרש - מן היישוב לים:

והיוצא בשיירא - למדברות:

המסוכן - מתוך חליו:

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה - והרי הן מדומעין שאין תרומה עולה אלא באחד ומאה וכאן אין כאן אלא מאה והרי הוא הפסד גדול:

אף בחול - דהואיל ואין כאן תקנה הקילו לו חכמים לסמוך על עם הארץ לשואלו אם עישר תבואה שמכר לו ואוכלו על פיו אם אמר עשרתים והאי דנקט אף בחול משום דקתני רישא הלוקח פירות מיד שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרו דמאי שואלו בשבת דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך עליו אם אמר לו עשרתים ואוכל על פיו אותה סעודה לבדה ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר הדר קתני לה דרבי שמעון שזורי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עו א (עריכה)

מתני' רגליה - האחרונים:

ארכובה - מפרש בגמ':

צומת הגידין - למעלה מארכובה הוא וסמוך לה והן אותן שלשה חוטין שנוטלין מנקרי הבשר מתלולית העצם שקורין צינקרו"ן:

וכן שניטל - אפילו לא נחתך העצם:

נשבר העצם - ולא נחתך:

אם רוב בשר קיים - מפרש בגמרא רוב עוביו ורוב היקפו:

שחיטתו מטהרתו - ומותר באכילה ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו ואפילו במקום שהבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טרפה כדאמרינן (לעיל דף עג:) להביא האבר והבשר המדולדלין: שלשה עצמות בירך התחתון והוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה ארכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש והעליון הוא קולית התחובה באליה:

גמ' למטה - דקתני מתני' כשרה:

למטה מן הארכובה - סמוך לה מיד קאמר דלא תימא ארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה שבין הקולית ועצם האמצעי ומאי למטה דקתני כשרה למטה הימנה ומכל עצם האמצעי שבו צומת הגידין קאמר דלמטה ממש ליכא למימר כשרה דהא אפי' צומת הגידין שהוא בשיפולי של עצם אמצעי קתני מתניתין טרפה וכ"ש בגובהו הא לא אמרינן אלא למטה למטה מן הארכובה סמוך לה קאמר כשרה כדמסיים מילתיה ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש קאמר:

למעלה למעלה מן הארכובה - מיד קאמר טרפה דהיינו בצומת הגידין שהוא סמוך לה וכל שכן בגובהו ולקמן פריך מאי וכן שניטל צומת הגידין והא תנא ליה למעלה מן הארכובה טרפה:

כנגדו - של אותו מקום דמתני':

בגמל ניכר - דקסבר רבי אושעיא ארכובה דמתניתין היא ארכובה העליונה ושם בולט עצם בירך הגמל והכי תניא בבכורות (דף מא.) דאותה ארכובה ניכרת בגמל דתנן זנב העגל שאינה מגעת לערקום ארכובה הוי מום לפסול ותני עלה קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר:

היינו דקתני וכן שניטל - משום דתנא למטה מן הארכובה עליונה כשרה דהיינו נחתך עצם האמצעי איצטריך למיתני וכן שניטל דאע"ג דאם נחתך בגובהו כשרה היכא דנחתך בשיפולי במקום צומת הגידין טרפה וכדמתרץ לקמן ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיה אלא לדידך דאמרת ארכובה תחתונה למעלה דקתני מתניתין למעלה מיד בסמוך משמע היינו ניטל צומת הגידין:

אמר ליה תנא ארכובה בלא צומת הגידין - כמו נשבר העצם והגידין קיימין ותנא צומת הגידין בלא ארכובה:

והא נחתכו - לגמרי משמע אלמא תנא ליה תנא ניטל הצומת ולמה ליה למהדר ולמתנייה והא ליכא למימר תנא רכובה עם צומת הגידין והדר תני צומת הגידין בלא ארכובה דאם כן ניתני ניטל צומת הגידין וכ"ש נחתכו:

לבתר דנפק - עולא:

אמר - רב יהודה לנפשיה:

מאי טעמא לא אמרי - דלמטה דקאמר הוא למטה מן הארכובה ומצומת הגידין ולמעלה דקתני לאו למעלה מיד משמע אלא בגובהו של עצם למעלה מן הצומת והדר תנא וכן שניטל הצומת דאם נחתך בתוך הצומת נמי טרפה:

הדר אמר - שפיר עבדי דלא אמרי ליה:

ולא אמרי ליה - בתמיה וכי לא אמרתי לו טעם הגון רכובה בלא צומת וצומת בלא רכובה ופרכיה מלישנא דמתניתין ואמר לי נחתכו קתני והכא נמי אי הוה אמרי ליה קא הוה דייק נמי לישנא ואומר לי מן הארכובה ולמעלה קתני דמשמע בסמוך והיינו בצומת הגידין:

רב פפא מתני - לדרב יהודה הכי:

למטה - דמתניתין לאו למטה מיד קאמר דרכובה דמתניתין ברכובה עליונה מיירי הלכך למטה דידה דהיינו עצם אמצעי זימנין דטרפה כגון בצומת הגידין אלא הכי קאמר למטה מאותה רכובה ומעצם אמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשרה:

למעלה למעלה מן הארכובה - דהיינו בקולית ודאי טרפה כל מקום שיחתך:

וכן שניטל צומת הגידין - ובעצם אמצעי יש מקום שהיא טרפה כגון בצומת הגידין ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת ורכובה גופה איזו היא:

כדעולא - עליונה: ופרכינן ללישנא דעולא ודרב פפא ומי איכא מידי דכי מדלי פסיק לה למעלה מן הצומת הגידין בעצם אמצעי כשרה:

וכי מתתי פסיק לה - וכשמשפיל להו לחותכה בצומת טרפה: וכלישנא קמא דרב עבדינן לחומרא ולמעלה מרכובה התחתונה כל מקום שיחתך טרפה וכן ניטל צומת בלא רכובה דלא חזינן דהדר ביה רב ולקמן פסיק הלכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכ"ש נחתך לגמרי:

אלו הן צומת הגידין - מהיכן מתחיל והיכן כח חיות הגידין:

דאגרמא ולבר - משיוצאין הגידין מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום בלא בשר כשתים וג' אצבעות והגידין אדוקין בו וממקום שמתפרשין ממנו ולמעלה מתחיל וכל זמן שהן צמותין וקשורין השלשה יחד קרי צומת עד מקום שמתפשטין ומתפצלין זה מזה כדמפרש לקמן:

דאגרמא ולגיו - אין נקראין צומת אלא מקום אדיקתן בעצם ממקום שנאדקין בו עד הפרק:

דעילוי ערקומא - עצם קטן הוא המחבר את הפרקים ומה שיש מן הגידין ולמעלה הימנו עד מקום שמתפשטין קרי צומת וכל מקום שיחתכו שם טרפה והאי שיעורא נפיש מכולהו שמתחיל מיד מן הערקום ולמעלה והוא למטה מסוף העצם האמצעי ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקום טרפה:

דערקומא גופה - נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו:

לא תציתו ליה - דמחמיר טפי:

דפרעי טבחי - במקום שפותחין הטבחין להפריש הבשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקרו"ן ורוצין ליטול אותן גידין והיינו מעילוי ערקומא לישנא אחרינא כשמפשיטין הבהמה משם מתחילין לפתוח ולהפשיט העור של רגלים אחרונים:

צומתין - מחוברין יחד ונראין כגיד אחד:

ועד כמה - ארכו של צומת:

ארבעה בטדי - ארבע אצבעות:

בליטי - קודם שיבלעו בתוך הבשר:

אשוני - קשין:

רכיכי - לאחר שנכנסין לבשר נעשין רכין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עו ב (עריכה)

דזיגי - צלולין קליר"ש לבנים קצת:

תלתא חוטי הוו - צומת הגידין:

אזדא רוב בנין - שהוא עב משניהם וכיון דאזל רובא טרפה:

שני מחבריה - עב מחברו:

נפציה - נפצו קרפי"ר בלע"ז:

ברוב אחד מהם - אם נפסק רובו של אחד מהם טרפה:

הא איכא תרי - רובו קיים:

הסרבל - של צמר ומעמידין בית הצואר בחוט כמו שאנו עושין ברצועות: וכמר בר רב אשי קי"ל בכל דוכתי בר מתרתי מכתב אודיתא (סנהדרין דף כט:) ומיפך שבועה (שבועות דף מא.) ובשיעור צומת גידין אחר שנחלקו ולא איתפרש הלכתא כמאן בשל תורה הלך אחר המחמיר וטרפות דאורייתא הלכך מעילוי ערקומא עד מקום שמתפשטין כל מקום שחותך שם הוי צומת הגידין ואפי' רכובה קיימת ועצם קיים טרפה:

למעלה מן הארכובה - אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל השבירה קיים עור ובשר חופין רוב העצם:

זה וזה - אבר ובהמה מותר:

ואם לאו זה וזה אסור - ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר:

אבר אסור - משום מדולדל. ולשמואל מתני' בין למעלה ובין למטה קאמר ושני לה למתני' בין נחתכו לגמרי לנשבר העצם משום דהכא גידין קיימי:

ולרב נמי - בלמטה מן הארכובה יאמרו כו':

שחיה ממנה - שהנשמה תלויה בה:

מוטל באשפה - דקאמר אבר אסור ואתה חותכו ומשליכו לאשפה:

כוותיה דרב - דלמעלה מן הארכובה זה וזה אסור:

ואבר עצמו מטמא במשא - דשחיטה עושה ניפול:

מיתיבי כו' - אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

הדורי אפירכי - לאותובי מברייתא שאינה ידועה לכל:

אותיב ממתני' - ששגורה בבית המדרש בפי כולם דתנן בהעור והרוטב (לקמן קכז.) האבר והבשר המדולדלים נשחטה הבהמה הוכשרו לקבל טומאת אוכלין אלמא אין בה טומאת נבלות:

לא הוכשרו - התם מפרש טעמא:

כדדחינן - לעיל בפרקין (דף עג:) מאי הוכשרו אבשר קאמר דאי נמי שחיטה עושה ניפול אין טומאת נבלה בבשר הפורש מן החי דגידין ועצמות בעינן כדיליף התם:

להא שמעתא - דרב דאמר לעיל אם לאו זה וזה אסור דרב ירמיה בר אבא תלמיד דרב הוה ואמר לה לשמעתיה דרב:

אריוך - קרי שמואל על שם אריוך מלך אלסר (בראשית יד) דהלכתא כוותיה בדיני:

רוב עוביו - שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה:

רוב הקיפו - עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשר ואם רוב היקף העצם סביב השבירה מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפי' הכי טרפה:

בעינן רוב עוביו - נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים:

עור הרי הוא כבשר - אם ניטל הבשר מתחת העור והעור חופה את עוביו והיקפו כשר:

ולימא מר עור מצטרף לבשר - לחומרא דליבעי חציו עור וחציו בשר:

אנן עור או בשר תנינא - בהך ברייתא דלעיל:

ולימא מר עור משלים לבשר - דליבעי רוב הכיסוי בבשר ומיעוטו עור להצטרף בין שניהם לכסוי רוב העצם:

בר גוזלא - שנשברה רגלו:

דרכיך - עורו לפיכך חשוב כבשר:

הנהו גידין הרכין - דהוו מצטרפי לבשר וחופין רוב עצם הנשבר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עז א (עריכה)

נמנין עליהם - דאפי' לא נמנה אדם עם החבורה אלא לאכול מהן יצא ידי אכילת פסח אלמא בשר נינהו:

ר"ל - פליג עליה בפסחים בכיצד צולין (דף פד.) ואמר אין נמנין והכא לאכשורי טרפה קאתי ואיסורא דאורייתא היא ואת אמרת כו':

ואמאי אישתיק והאמר רבא - ביבמות בהחולץ הלכתא כריש לקיש בהני תלת ותו לא קנין פירות והחולץ למעוברת ומתנה באמצע כולן בהחולץ אלמא בהך גידין הרכין הלכתא כר' יוחנן דאע"ג דסופן להקשות הרי הן עכשיו כבשר:

שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן - מגידין הרכין ואמר כל מידי דסופן להקשות בתר סוף אזלינן דמעיקרא הוה סמיך ר' יוחנן אהא דתנן בהעור והרוטב (לקמן קכב.) עור הראש של עגל הרך הוי כבשר לטומאת אוכלין ונבלות ואע"ג דסופו להקשות והדר ביה ואוקמה לההיא כיחידאה:

דאמר ליה - ר' יוחנן לריש לקיש בהעור והרוטב דקבעי מיניה עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא הואיל וסופו להקשות ואמר ליה הרי שנינו ואלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואמר ליה אל תקניטני בה שבלשון יחיד אני שונה אותה כלומר יחידאה היא ולא סבירא לן כוותיה:

דאישתקיל קורטיתא - לשון קורט כלומר מעט מן העצם נעכל ונפל לארץ:

שהייה תלתא ריגלי - לשאול הלכה לחכמים הנאספים לרגל:

א"ל רב אדא בר מתנה - לבעל הבהמה:

רבא בריה דרב יוסף בר חמא - הוא רבא בר פלוגתיה דאביי:

דחריפא סכיניה - לב פתוח לו בסברא:

מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן - בברייתא דלעיל מה לי נפל מיניה מה לי איתיה הואיל ועור ובשר חופין את רובו כשרה:

מתלקט מהו - בשר הנותר לכסות הרוב אינו יחד אלא כאן מעט וכאן מעט סביב העצם ואם תצרפהו הרי רוב הקיפו נכסה:

מתרוסס מהו - שהיה הבשר מרודד וקלוש וחופה את רוב העצם:

נתמסמס - בשר הנשאר לכסוי נרקב:

קודרו - נוטלו בסכין כקדירת ארובה:

איבעיא להו ניקב - אותו בשר החופה נקב קטן בלא חסרון:

מהו - מי הוי ריעותא או לא:

נסדק - הבשר הנותר לכסוי מהו:

נקלף מעל העצם - אותו בשר החופה ואינו דבוק בעצם מהו את"ל נקלף בלא חסרון הבשר כשר:

ניטל שליש התחתון - של עובי הבשר סמוך לעצם הרי שני שלישי עליונים עומדים באויר מהו:

ת"ש - חדא מהנך בעיי דאמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלמא ניטל שליש התחתון ונשאר העור ושני שלישי עומדים כל שכן דכשר:

דלמא התם דקנה משכא דידיה - שהחזיק העור בשלו כלומר התם לאו בניטל הבשר מתחתיו והעור עומד באויר קאמר אלא כגון שנשבר העצם בשיפולו שהוא ערום מבשר סמוך לארכובה שאין שם אלא עור והעור דבוק יפה בעצם ומחזיקו:

נקדר - הבשר בסכין מעל השבר בעגול כמין טבעת ורוב הקיפו מכוסה:

מהו - מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אינו מעלה ארוכה או לא אמרינן:

מסרטו בעצם - דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר הבשר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה וכן דרך הרופאים:

מזרף זריף - עושה חריצים בבשר ומכאיב המכה:

והוא דקנה גרמא דידיה - שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עלות ארוכה הוא:

מתני' נפש היפה - שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס:

תאכלנה - ולא אמרינן אבר מן החי היא שגם היא ניתר בשחיטת האם:

ואינה מטמאה - דלא חשיבא אוכל:

ולא טומאת נבלות - אם מתה הבהמה:

חישב עליה - לאכילה:

מטמאה טומאת אוכלין - אם נגעה בטומאה דמחשבה משויא ליה אוכל:

אבל לא טומאת נבלות - דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא:

אסורה באכילה - ואע"ג דלא נפק אלא פורתא וליכא למימר כל מיחוי הולד היה שם שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד: ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה:

המבכרת - זהו פטר רחם שלה:

ישליכנה לכלבים - שאין בה קדושה דאע"ג דאין שליא בלא ולד הכא רובה לאו בת מיקדשה היא דדלמא נקבה הוה כדלקמן בגמרא:

ובמוקדשין - כגון בהמת שלמים שהפילה שליא:

תקבר - דכיון דאין שליא בלא ולד קדשה דבין זכר ובין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדיש:

בפרשת דרכים - מקום שהדרכים מתפרשים לשנים ודרך המנחשים לקוברה שם שלא תפיל עוד:

דרכי האמורי - ניחוש וכתיב (שמות כג) ולא תעשה כמעשיהם:

גמ' למה לי קרא - למימר ולא שליתה פשיטא דאסורה דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה:

אסמכתא בעלמא - ולדרשא אחריתי אתא עיקר קרא לחותך מן הטחול ומן הכליות כדאמר לעיל בפירקין (דף סט.):

עור חמור - שהוא קשה ומאוס:

ששלקו - בשלו הרבה מאד:

אי לטומאת אוכלין - אם נעשה אוכל לטמא טומאת אוכלין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: חולין עז ב (עריכה)

לטומאת נבלות - אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה:

לא נצרכה - למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו:

אלא שנעשה ציקי קדרה - בשלן הרבה עם תבלין:

לעולם לטומאת אוכלין - ומתני' לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס:

אלא שאין עמה ולד - באותה שבפנים:

אבל יש עמה ולד - ורואים אנו ראשו ורובו לפנים:

אין חוששין - שמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ"מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה:

והאמר ר' ירמיה לחומרא אמרה ר' אלעזר - דבר זה שהיה מחמיר מר' יוחנן:

לא שנו - דאסורה באכילה דמשמע אפילו יש עמה ולד בפנים:

אלא שאינה קשורה בו - דהתם איכא למימר לזה שבפנים היתה שליא אחרת ונמוחה ויצתה ושליא זו של ולד אחר היתה ונמוח ויצא:

אבל קשורה בו - ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה:

ור' יוחנן אמר אנו אין לנו - שתהא אסורה באכילה:

אלא שליא - שיצתה מקצתה ואין עמה ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא מיחוי הולד שם:

אבל יש עמה ולד - אפי' אינה קשורה בו מותרת דבדידיה תלינן לה:

מין בהמה חיה ועוף - ורבנן היא דאמרי במסכת נדה (דף כא.) כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד:

אין חוששין לולד אחר - ואם נפתח הקבר בלא דם דהואי לידה יבישתא טהורה:

אינה קשורה בהן הריני מטיל - על אשה הזאת:

חומר שתי ולדות - דחוששין שמא היה בשליא זו ולד גמור נקבה ותשב עליו לנקבה ואפי' בלידה יבישתא טמאה שבועים כדין נקבה מחמת ספק ולד אחר וגם חומרו של זה נטיל עליה ונאמר ולד זה משליא זו ולא היה בה ולד אחר וזו אינה ולד ואין לה שום ימי טוהר והיינו חומר שאם לא נמצא זה עמה קיי"ל במסכת נדה (דף כד:) המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ונותנין לה מיהא ימי טוהר של זכר דאין שליא בלא ולד אבל לזו אין ימי טהרה:

שמא נימוח שפיר של שליא זו - והוא היה ולד גמור:

ושמא נימוחה שליתה של שפיר זה - ושליא זו לאו שלו היתה אלמא שאני לן בין קשורה לשאינה קשורה:

מ"ט - ישליכנה לכלבים ולא מספקינן לה בשלית הבכור:

דבר הקדוש בבכורה - אם היה זכר:

נדמה - קונטרפייט"א רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל ואמרינן בבכורות (דף יב.) דלא קדיש דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור:

וכל היולדות דרכן לילד מחצה זכרים ומחצה נקבות - הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קדשה ואת"ל זכר הוא שמא נדמה הוא:

הוו להו זכרים מיעוטא - ולמיעוטא לא חיישינן:

רובא בר מיקדש הוא - בין זכר ובין נקבה חוץ מנדמה:

יש בו משום רפואה - כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה:

אין בו משום רפואה - כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש: