חולין עד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ר"ש שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו:
גמ' א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד למעוטי מאי למעוטי חלבו וגידו חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל מפלג פליגי דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו אלא חלבו דגיד מפלג פליגי דתניא גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי ר"מ רבי יהודה אומר גוממו עם השופי אלא אי אתמר הכי אתמר א"ר אלעזר אמר ר' אושעיא לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד למעוטי רובעו וחורש בו א"ר שמעון בן לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש קורעו ומוציא את דמו א"ר זירא לומר שאין ענוש כרת למאן קאמרי לרבי יהודה לא יהא אלא דם התמצית דתניא דם התמצית באזהרה ר' יהודה אומר בהכרת תרגמא רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא אית ליה לר' יהודה דם וכל דם כל היכא דמיחייב אדם הנפש מיחייב אדם התמצית וכל היכא דלא מחייב אדם הנפש לא מחייב אדם התמצית איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר"מ לא תיבעי לך דכיון דאמר טעון שחיטה שה מעליא הוא כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו מאי כיון דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא הוא או דילמא כיון דרהיט ואזיל ורהיט ואתי שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דגמרת (שמות יב, ה) שה (שמות יג, יג) שה מפסחים אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן שה שה מאי אהני לך איבעיא להו מהו למנות בו ראשון ושני ר' יוחנן אמר מונין בו ראשון ושני רבי שמעון בן לקיש אומר אין מונין בו ראשון ושני נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכ"א מגע טרפה שחוטה בשלמא לדידי דאמינא חד גופא הוא היינו דאיתכשר בדמא דאמיה אלא לדידך במאי איתכשר א"ל בשחיטה וכר"ש איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו משום הכי הוכשר אין לא הוכשר לא אלא לדידך דאמרת חד גופא הוא הא איתכשר בדמא דאמיה
רש"י
[עריכה]ר"ש שזורי - בגמרא פריך היינו תנא קמא:
קרעה - לבהמה בלא שחיטה:
גמ' לא הילכו בו - בשליל זה להקל:
אלא על עסקי שחיטה בלבד - אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא:
למעוטי חלבו וגידו - דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו:
חלבו דמאי - אע"פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע"פ שנשחטה אמו והוציאוהו:
והלך ר"מ לשיטתו - דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה:
מעיקרו - אפי' הנבלע ונשרש בבשרה:
גוממו עם השופי - כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין:
לא הילכו בו - חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה:
אלא על עסקי אכילה - לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו:
למעוטי רובעו וחורש בו - בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה:
בחלבו - של שליל:
קורעו ומוציא את דמו - אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו:
לומר שאין ענוש כרת - האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה:
למאן קאמרינן - מי הוא המתיר חלבו:
לרבי יהודה - כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר' יהודה כרת:
באזהרה - בפ"ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם:
בהכרת - דנפקא ליה מריבויא דכל דם:
אית ליה לר' יהודה דם וכל דם - כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו:
כל היכא דמיחייב אדם - מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו:
לפדות - פטר חמור:
בבן פקועה - בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן:
כבשרא בדיקולא הוא - ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה:
דגמר שה שה מפסחים - ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן:
כל מילי - כגון בן פקועה:
מאי אהני ליה - ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי:
איבעיא להו - נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני:
מונין - דתרי גופי נינהו:
אין מונין - אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו:
הבשר מגע נבלה - בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא:
בדמא דאמיה - דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו':
במאי איתכשר - בשר העובר שיקבל טומאה מאבר:
בשחיטה - כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ"ב (לעיל דף לג.):
עבר בנהר - בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:
תוספות
[עריכה]חלבו דמאי. בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור"ת אומר שיש ליישב הגירסא וה"פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט' אלא חלבו דגיד דלא פליג ר"מ אלא לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו נקט לקנוקנות דשרי הא פליג ר"מ ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם מחטט אחריו משמע דאסר אפילו קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה מצי למיפרך מ"מ אמאי נקט רבי אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד כיון דפליג נמי בחלב כליות ודקרב ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ"ע בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא:
למעוטי רובעו. דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב (לקמן דף קכא:) אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב:
דגמר שה שה מפסח. פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר"מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות (דף יב.):
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ד (עריכה)
לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה כו'. כלומר ר' מאיר דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל דלא חשבו בהמה אלא לענין שחיטה למעוטי חלבו וגידו דאין אסור:
נוהג בשליל. כלומר גיד הנשה נוהג בשליל:
והלך ר"מ לשיטתו. כלומר דר"מ חושבו כבהמה מעליא ור' יהודה אין חושבו כבהמה מעליא ואין טעון שחיטה:
גוממו עם השופי. כלומר חותכו למעלה ואין לחקור אחר השומן:
שופי טלפא:
רובעו וחורש בו. כלומר דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו דאינו חייב משום כלאים דחרישה דאינו חשוב בהמה דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה [דכתיב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (ואינו) [ובן פקועה אינו] חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא:
איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו כו'. והא הכא לענין מצא בה בן ט' מת דלכ"ע מותר בשחיטת אמו ואעפ"כ דמו אסור ולענין בן ט' חי נמי אע"ג דלרבנן מותר בשחיטת אמו דאינו חשוב בהמה וחלבו מותר ואעפ"כ דמו אסור:
אמר ר' זירא לומר שאין ענוש כרת. כלומר ודאי אף לריש לקיש אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו מדרבנן והאי דאמר מותר בדמו. כלומר שאין ענוש כרת:
למאן קאמרינן לר"י. כלומר מי הוא דמתיר בחלבו ר' יהודה ולדבריו אמרת אין ענוש כרת. לא יהא אלא דם התמצית דם התמצית זהו צללתא דדמא דם שבא לבסוף שאינו דם גמור:
כל היכא דלא מיחייב אדם הנפש. כלומר לא מיחייב משום דם התמצית:
מהו לפדות בבן פקועה. אי נשחטה אמו ומצאו בן ט' חי והלך וגדל בעדר מהו לפדות בו פטר חמור:
אפי' כל מילי נמי. כלומר אפי' בן פקועה:
מהו למנות בו ראשון ושני. דאי אמו תחלה לטומאה מי אמרי' שליל שני אי לא דאמרי' עובר ירך אמו הוא. היינו דאיתכשר בדמא דאימיה והוי העובר נבלה ואמו מגע נבלה:
בשחיטה. יבשתא:
וכר"ש. כלומר דס"ל שחיטה מכשרתו ולא דם:
עבר בנהר. כלומר בן פקועה:
ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי' וחייבין עליו כרת דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר' יהודה כל היכא דלא מחייב אדם אנפש לא מחייב אכל דם וכדם התמצית דמו אבל לדידן לא קי"ל כרבי יוחנן בהא משום דלית' לדרבי יהודה אלא דמו אסור ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים א"נ כדם התמצית והכי נמי תניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו ומני רבנן היא ד) ומה שכתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ' אבל ראה לאסור דמו ע"פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקא"ר יוחנן באזהרה ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי.
מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש"י ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן.
ובתוס' השיבו דאי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמרן שה מעליא הוא אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאיתא בבכורות ותמהני שהרי ע"כ יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי' לר"מ.
לפיכך נ"ל כדברי רש"י ז"ל, ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין ג"ש דשה שה מפס' הו"א דלר"מ שה מעליא הוא דהא לאו בשרא בדיקולא הוא אבל השתא דקאמרינן ג"ש אפי' לר"מ (עלה) אין פודין בו כלל ורב אשי ה"ק ליה למר זוטרא מאי דעתיך דודאי שה הוא דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל אלא מטעם ג"ש ילפת לה ואפי' לר"מ נמי א"כ אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה ופריק תפדה תפדה ריבה.
הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו.
מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן.
ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ מיהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו.
אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם.
והא דתנן (לג,א) ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר.
מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. פירש רבינו שלמה ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיימא לן (לעיל לח, ב) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן והקשו עליו בתוספות דאי אפשר לומר כן, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו דאמרינן שה מעליא הוא, והא נפקא לן מגזרה שוה דלאו שה הוא לענין פדיון, ומפרשי לה ז"ל דפסול מטעם שחיטה ואין פודין בשחוטין, כדתנן בבכורות (יב, א) אבל לר' מאיר דלא חשיב ליה כשחוט מותר לפדות בו. והקשה עליהם הרב רמב"ן ז"ל דהא ע"כ יוצא דופן הוא ויפסל אפילו לר"מ, אלא ודאי כדברי רש"י ז"ל מסתברא, ומעיקרא מקמי דתסיק אדעתין דגמרינן גזירה שוה דשה שה מפסח הוה אמרינן דלר' מאיר לא תיבעי לך דשה מעליא הוא, אבל השתא דגמרי גזירה שוה דשה שה מפסח אפילו לר' מאיר נמי אין פודין בו כלל, ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא מאי דעתיך דאמרת אין פודין, והא מדרהיט ואזיל ורהיט ואתי לאו בשרא בדקולא הוא, אלא דסבירא לך דגמרינן גזירה שוה ואפילו לר'מאיר נמי סבירא ליה דאין פודין, אי הכי נימא לה לגזירה שוה לגמרי דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה, ונכון הוא.
חלבו דשליל מיפלג פליגי דתני' ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר אינו נוהג וחלבו מותר ואמר ר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתם פי' לענין שחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיט' כתב רבינו אפרים ז"ל דקיימ"לן כר"מ בשליל בן ט' חי וטעון שחיט' וגידו וחלבו אסורין והביא ראיה לדבריו מדר' יוחנן דאמר לקמן תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ור"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב אי' חדשים ואויר' גרמי אלמא ר' יוחנן כר"מ ור"ש בן לקיש כר"י ור"י ור"ש בן לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת ואין דבריו בזה נכונים דהא רבא דהוא בתרא אמר גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ד' סימנין אית ליה להאי ומהדר לאוקמי אליבא דר"י לכאור' כוותיה ס"ל ועוד דגבי פקועה שהפריס על גבי קרקע אמר זעירי א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי דאמר במתניתין אפילו בן ד' או ה' שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואע"ג דאנן לא ק"ל כוותיה היינו משום דדחינן ר"ש שזורי מקמי רבנן דאסרי בשהפריס ע"ג קרקע משום מראית עין אבל היכא דלא הפריס ע"ג קרקע כולהו ס"ל דאין טעון שחיט' כר"י וכדסתם לן הכי תנ' דמתני' בשחיטה כוותי' כן כתב מורי הרשב"א ז"ל והכין מסתבר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה