חולין עה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בשחיטה יבישתא ודלא כרבי שמעון מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא אמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי היא דתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי מטמא טומאת אוכלים וצריך הכשר וחכמים אומרים אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד רבי יוסי הגלילי הא דאמרן ב"ש דתנן דגים מאימתי מקבלין טומאה ב"ש אומרים משיצודו וב"ה אומרים משימותו רבי עקיבא אומר משעה שאין יכולין לחיות מאי בינייהו אמר רבי יוחנן דג מקרטע איכא בינייהו בעי רב חסדא נולדו בדגים סימני טרפה מהו תיבעי למ"ד טרפה חיה ותיבעי למ"ד טרפה אינה חיה תיבעי למ"ד טרפה חיה בהמה הוא דנפישא חיותה אבל דגים דלא נפישא חיותייהו לא או דילמא אפי' למ"ד טרפה אינה חיה הני מילי בהמה דיש במינה שחיטה אבל דגים דאין במינן שחיטה (אימא) לא תיקו הטילה נפל רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ורבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים רבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לא כלום הוא כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן ט' חי ואכל רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי רבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי איתיביה ר' יוחנן לרבי שמעון בן לקיש מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל בשלמא לדידי היינו דאיצטריך קרא למעוטי אלא לדידך אמאי איצטריך אמר ליה טעמא דידי נמי מהכא ואיכא דאמרי איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה רחמנא אלא לדידך ליקרב א"ל מידי דהוה אמחוסר זמן אמר רבי אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר ד' סימנין אכשר ביה רחמנא אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי
רש"י
[עריכה]בשחיטה יבישתא - עסקינן שלא יצא ממנה דם שאף אמו לא הוכשרה ולהאי תנא שחיטה בלא דם לא מכשרה ודלא כרבי שמעון:
מאן תנא - דמטמי ליה אע"פ שהוא חי:
מטמא טומאת אוכלין - בן פקועה ואפילו חי אם נגע בטומאה:
וצריך הכשר - דתרי גופי נינהו אלמא לר' יוסי הגלילי מטמא מחיים וכרבנן דמתניתין לא אוקמה ונימא לדידהו כבשרא בדיקולא דמיא דקסבר רבי יוחנן אפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי בטומאה סבירא להו כרבנן דמתניתין בשחיטה ואפילו הכי לא מטמא מפני שהוא חי ולאו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קמיפלגי:
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה - מדקאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי ובית שמאי המטמאין דגים מחיים אמרו דבר אחד שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס"ל דטעון שחיטה כר"מ דאי טעמייהו משום דטעון שחיטה הוא אינהו נמי בדגים דלאו טעונין שחיטה מודו דמטמו כב"ש והיכי משמע דרבי יוסי הגלילי ודב"ש חדא:
משיצודו - דכיון דאין טעונין שחיטה הרי הן כמתים:
מקרטע - מפרפר וכגון שיבש בו כסלע ובין סנפיריו דתו לא חי כדאמרינן במסכת שבת (דף קז:):
נולדו בדגים סימני טרפה - כגון ניקבו מעיין לרבי עקיבא:
מהו - שיטמאו:
אבל דגים דאין במינן - טרפות לא הוי טרפות לגבייהו כמיתה:
הטילה נפל - בהמה המפלת:
חלבו כחלב בהמה - בכרת:
כחלב חיה - ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו:
אוירא גרים - לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי' לרבי יהודה דאמר לעיל (דף עד.) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר:
חלבו כחלב חיה חדשים נמי גרמי - דחדשים ואוירא בעינן:
דהושיט ידו כו' חדשים גרמי - וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי ליה רבי יהודה מכל בבהמה תאכלו:
מה חלב ושתי הכליות כו' - בתורת כהנים שנויה בשלמים את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין ת"ל דמה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות ומה תלמוד לומר אלא לומר לך מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה:
אף כל - אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל:
בשלמא לדידי - דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמא להא בבן תשעה חי דכיון דבהמה הוא אצטריך למעוטי:
אלא לדידך - הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה לי למעוטיה:
טעמא דידי - דאמינא לאו חלב הוא:
מהכא - ילפינן ליה דהכא אפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ואי לאו דמעטיה הוי אמינא דחלב הוא:
משום הכי מיעטיה - לאשמועינן דלאו חלב הוא אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטיה מהקרבה:
מידי דהוה אמחוסר זמן - דיצא לאויר וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסליה רחמנא בהקרבה כל שבעה:
לדברי האוסר - בן תשעה חי בכשרה עד שישחטנו:
מתיר - את זה באכילה דשחיטתו מטהרתו:
לדברי המתיר - בלא שחיטה בשל כשרה:
אוסר - בשל טרפה דשחיטה דידיה לא מהניא ביה ובשחיטת הטרפה לא מישתרי שהרי הוא כאחד מאיבריה:
ארבעה סימנין - היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהוא ניתר בב' מד' סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו: בין בדרבי אמי ובין בדרב חסדא ובין בתני רבי חייא בכולהו גרסינן השוחט את הטרפה ובתוספתא דר' חייא נמצא כן:
תוספות
[עריכה]מאי בינייהו דג מקרטע. לאו בין רבי עקיבא וב"ה קא בעי דמחלוקתן מפורש בהדיא דלב"ה דוקא משימותו אלא בין בית שמאי לרבי עקיבא קאמר דתרוייהו מחיים מטמו ומפרש דאיכא בינייהו דג מקרטע פירוש שקופץ ומדלג בחוזק דלבית שמאי טמא ולרבי עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמר בילמדנו בפרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאבה (איוב מא) מתרגמינן קדמיה מקרטע:
רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה. והא דשרי רבי יהודה לעיל חלבו של בן תשעה חי ה"מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו:
מה חלב ושתי כליות. ואם תאמר מאי קאמר בת"כ שהביא בקונטרס יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והא ההוא קרא דהחלב אשר על הקרב דממעט מיניה שליל לענין הקרבה כתיב וי"ל דהא דקאמר בת"כ ולא חלב שליל לאו משום דלימעוט מההוא קרא אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה ואין חשוב חלב ובתר הכי קאמר דדלמא אע"ג דנפקא לן מכל בבהמה דאינו בעונש ואזהרה מ"מ הוי בעמוד והקרב:
לדברי המתיר אוסר. והא דתנן קרעה טעון שחיטה אתיא אפילו לדברי המתיר דהכא דוקא לדברי המתיר אסור דמהני שחיטת טרפה לענין טומאה והוי כחציו שחוט ותו לא מהניא ביה שחיטה אבל התם לא נשחטה אמו כלל וכן הא דאמרינן לעיל (דף עד.) גבי בעיא דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא לא דמי להא דאסרינן הכא לרבנן משום דהכא כחציו שחוט כדפרישית ואפילו לרבא דאמר הכא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא איכא למיבעי לעיל דדילמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואסור אפילו לרבי מאיר וה"נ בין לרבי יוחנן בין לר"ל דפליגי בתלש חלב מבן ט' חי מיתוקמא ההיא בעיא לעיל דאפילו לרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם ואין איסור חלב חל עד שיולד כדמוכח בפ' גיד הנשה (לקמן דף קג.) ובסוף פ' דם שחיטה (כריתות דף כג:) ואפי' לר"ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני ביה שחיטה כי היכי דמהניא ליה שחיטת אמו:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ד (עריכה)
בשחיטה יבשתא ודלא כר"ש. כלומר מה דאמרי' עבר בנהר הוכשר ואי לא הוכשר לא נטמא דשחטו את אמו ולא יצא ממנה דם ולא הוכשר העובר בדם אמו ודלא כר"ש דאי כר"ש הא ס"ל אע"ג דלא יצא ממנה דם אין צריך הכשר:
מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך בבית הקברות נטמא כו'. כאוכלין דעלמא דלא חשוב חי אלא חשוב כשאר אוכלין דעלמא:
דג מאימתי מקבל טומאת אוכלין. דג מקרטע איכא בינייהו דג מפרפר לב"ה אין מקבל טומאת אוכלין עד שימותו ולר' עקיבא משעה שאין יכולין להחיות מקבלין טומאת אוכלים:
נולדו בדגים סימני טרפה. אחת מי"ח טרפות מהו שיטמא טומאת אוכלין. אבל דגים דלא נפישא חיותיהו לא ומשעה שנולדו בו סימני טרפה מטמאין טומאת אוכלין:
או דלמא אפי' למאן דאמר טרפה אינה חיה. כלומר הני מילי בהמה דנולדו בה סימני טרפה לאו חשובה חיה דאינה ראויה לשחיטה וכיון דאינה ראויה לשחיטה חשובה מתה אבל לענין דגים אינן חשובין מתין עד שימותו:
מה חלב ושתי כליות האמורין באשם. כלומר דאשם אינו אלא זכר וזכר אין לו שליל אף כל מוצא מכלל שליל דאין ראוין לגבי מזבח אימורין דשליל בשלמא לדידי היינו דאיצטריך קרא למעוטי דחלבו חשוב חלב ואעפ"כ אינו ראוי לאימורין. א"ל טעם דידי דאמינא אנא דאין חשוב חלב מהכא דחזינן דמיעטיה קרא לגבוה:
מידי דהוה אמחוסר זמן דפסול לגבוה האי נמי פסול:
לדברי האוסר מתיר לר"מ דמחמיר במתני' דאמר בן ט' צריך שחיטה דלא אמרי' עובר ירך אמו הוא הכא נמי לא אמרי' עובר ירך אמו הוא ואין חשוב טרפה. לדברי המתיר בלא שחיטה דאמר עובר ירך אמו הוא הכא נמי אמרי' לענין טרפה עובר ירך אמו ואסור:
ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. כלומר אי שחט את אמו אי כשרה מותר הוא בשחיטתה ואי אמו טרפה ושחיטת אמו אינה ראויה שחיטת (אתי) עצמו מתירו:
גי' הספרים כך הוא: א"ר חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו'. וכן בדתני ר' חייא וכך פירושה דקס"ד דבבהמה כשרה קאמר והיינו דאקשי' טעון שחי' כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא כמאן כרבנן ואע"ג דלרבנן מותר הוא באכילה הב"ע כגון שהפריס ע"ג קרקע וקמ"ל דאע"ג דאמרי רבנן בשהפריס צריך שחי' ה"מ להתירו באכילה משום מראית עין אבל אינו מטמא בנבלה ומיהו רישא דקתני טעון שחי' ליכא לאוקמה בשהפריס דהא שוחט ומצא בה קתני ועוד דלא הו"ל למתני טעון אבל סיפא ה"ק ואם מת לאחר מכאן טהור מלטמא במשא.
ולטעמיך הא דתני ר' חייא וכו' הא ל"ק ר' חייא וכו' אם כבר מצאו מת קאמר פירו' ובטרפה מיירי ומשו"ה טהור מלטמ' במשא אבל אינו מותר באכי' וה"ק השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' בכשרה טעון שחיטה ואם מצאו מת אפי' בטרפ' טהור מלטמא במשא.
אבל לדידך קשי' דליכא למימר ואם כבר מצאו מת קאמרת דא"כ גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימ' הלכה כר"מ אבל בריית' דר' חייא ר"מ קתני לה ועוד דקמ"ל שחייב במתנו'.
ופריק לדידי נמי ל"ק דבטרפה נמי קאמינ' וכרבנן וס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנא והא דקאמר [טעון] שחי' משום דלא ללמד שניתר בשחי' עצמו בלחוד אתי אלא ללמד נמי שהוא צריך שחי' שלא תעלה על דעתך כיון דסביר' לן שחי' שאינה ראויה שמה שחי' תהני ליה שחי' אמו ולא ליבעי שחי' כלל וכדאית' התם בפ' כיסוי הדם א"נ ה"ק כיון שאין שחי' אמו שחי' שלמה אף היא טעון שחיטה שאינו שחוט וחדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
ואי [קשיא], רבא כיון דס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנ' אמאי לא מוקי לה הכי דהא ר' חייא קתני נמי בהמה ומוקי לה בטרפה (אי) [איכא] למימר דר' חייא ל"ק דר' חייא אכל בהמה קתני בין כשרה בין טהורה וכדפי' א"נ לאפוקי מלת' מפומיה נתכוון כנ"ל ה).
וכן י"ל עוד דמעיקר' כי מקשה אסיפ'כמאן כרבנן הו"ל למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד באכי' נמי לשתרי אלא כיון דאיהי גופה קשי' ליה לא דייקי' אפי' באכילה דמסתייה בקר קמיית' ולא מיתוקמ' ליה אליב' דחד תנא בקושט' ולאו קושטא דייק עליה בפשיטו' אפילו באכי' נמי לא דק עליה ובמסקנ' איתרצא ליה כולה.
והאומר דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר"מ דאע"ג דס"ל לר"מ לענין אכילה טעון שחי' דבעי' סי' בגופה למשרייה אבל לטהורי מידי נבלה ד' סי' אכשר ביה רחמנא ושחי' אמו מטהרתו מידי נבלה אפי' לר"מ טועה הוא דלר"מ כל שיש לו חיות בפ"ע לא הוכשר בשל אמו דהא תני' לא אם טיהרתו שחי' טרפה אותו דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה ואם כדברי זה הרי עובר זה שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכי'.
ורש"י ז"ל מחק והגיה "טרפה" בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא ונכון הי' אלו היו הנוסחאות מודות אבל נעזר עזר מעט דבתוספ' דר' חייא תני בה טרפה.
איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל. רבי יוחנן אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. איכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דמחלקות דרבי יוחנן וריש לקיש בכל שליל בן תשעה פליגי, דרבי יוחנן סבר דחדשים גרמי לאסור חלבו, וריש לקיש סבר דאוירא וחדשים גרמי, והלכתא כר"י, ומשום הכי אמרו דחלבו של שליל אסור כר' מאיר, אף על גב דלענין שחיטה קיימא לן כרבי יהודה דאמר דשחיטת אמו מטהרתו כדתנן במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות הי"ד). ואינו נראה, דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר' מאיר לשיטתו ור"י לשיטתו ולא אשכחן אמורא דפליג עליה דר' הושעיא, ובריש פרק גיד הנשה (צב, ב) פרכינן מהא דאמר ר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא מפרק, לא סבר לה כרב אלעזר, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, וכיון שכן כיון דהא בהא תליא וקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה אף לענין חלבו קיימא לן כותיה, ועוד דמתניתין דקתני מצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת ליכא מאן דפליג עלה, וכולי עלמא היא, ואי חדשים לבד גרמי ליה ואסור, (ו)אמאי לא אקשי מינה לרבי יוחנן דאמר אסור חדשים גרמי ליה, אלא ודאי רבי יוחנן דאסר אפילו לרבי יהודה קאמר שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש נמי דאמר חלבו מותר אפילו לרבי מאיר קאמר כדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דר' מאיר לא אסר אלא לאחר שחיטה דיצא לאויר העולם, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא, ומחלוקתן אינה נוגעת במחלוקתן של רבי יהודה ורבי מאיר בחלבו דשליל כלל, וקיימא לן בהא כרבי יוחנן ובחלב דשליל קיימא לן כרבי יהודה דשרי, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל ורבינו שלמה ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, ובפרק גיד הנשה במקומה נאריך בע"ה.
אמר ר' אמי השוחט את הטריפה. בכולה שמעתין גרסינן השוחט את הטריפה בין בדרב אמי בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא וכן היא בפירושי רש"י ז"ל, וכן הוא ברוב הספרים.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה