"בכל מקום". הנה עיני ה' הם בכל מקום כי כל הדברים שופעים מידיעתו והשגתו כמו שנתבאר במקומותיו ולזה הוא מבואר שהם צופו' הרעים והטובים מצד ההשגחה הכוללת ומצד הפרטים תדבק השגחתו בטובים אלא שכבר סודר ממנו מה שישול' בו לאיש כמעשהו אם טוב ואם רע:
"מרפא לשון". מי שנותן רפיון לשונו ורפות דברים יגרום לעצמו החיים כי כל מי שיקום עליו להזיק לו יתפייס לו בדבריו ואולם מי שמשים בלשונו סלף ועוות יגרום לעצמו סלף קשה כמו שבר העץ ברוח חזקה כי בזה יוסיף כעס מי שקם עליו:
"אויל ינאץ מוסר". מי שינאץ מוסר אביו הוא אויל כי לא יתכן קנין החכמה אם לא יקדם לו המוכר ואולם מי שהוא שומר תוכחת יתחכם כי לקיחת המוסר הישרה לקנין החכמה:
"בית צדיק". הוא חזק מאד משני צדדים מצד עצמותו ומצד דבקות השגחת הש"י בצדיק ההוא ועם כל זה הנה כשיב' הרשע ר"ל בבית ההוא הנה היא נעכר' והוסר החוסן והזכות ממנה:
"זבח רשעים". הנה זבח הרשעים הוא "תועבת ה'", כי אין הכוונה בזבחים כי אם להנקות מהחטאים ולעבוד הש"י, ואלו מביאים זבחים מזולת שיסורו מהרשע שהם בו; ואולם "תפלת ישרים" היא "רצונו" יותר מזבח הרשעים, כי יש בתפלה תועלת בעצמותה, והתועלת בזבח היא בשנות על דרך ההערה, כמו שביארנו בספר ויקרא.
"מוסר רע לעוזב ארח". מי שעוזב דרך ה' צריך ליסרו במוסר רע וקשה כדי שיוסר ומי ששונא תוכחת ימות ברעתו כי לא ישוב ממנה ואפשר שרצה בזה כי מי שהוא עוזב הדרך הראוי במדות או בדעות כבר היה לו מוסר רע וחסר ואמנם מי שהוא שונא תוכחת ימות כמו שקדם:
"שאול ואבדון נגד ה'". איך יחשוב חושב שלא ישגיח הש"י בלבות בני אדם לחסרונם הלא שאול ואבדון הם יותר חסרים מהם מאד ועכ"ז הם נגד ה' בבריאת העולם כי השאול הוא המרכז אשר סביבו הרקיע השמיני לשחקים ולזה יחוייב שיהיה לו ציון במרכז ההוא וקראו שאול כי הקבר הוא במקום השפל והמרכז הוא המקום השפל במוחלט וקראו אבדון כי הוא רחוק מאד מהשנוי ללבוש צורה אחרת ולפי שהצורה הארצית היא השפלה שבצורות הנמצאות הטבעיות קרא המקום ההוא אבדון והוא מבואר כי לבבות בני אדם מתיחסות באופן מה לש"י כמו שבארנו בפסו' הן אל כביר ולא ימאס כביר כח לב:
"לב שמח". הנה הלב השמח ייטיב העיון ובכעס הלב ועצבונו תהיה הנפש נכאה ודואגת ולזה היתה השמחה משובחת באופן מהכעס ולזה תמצא כי אלישע אמר שיקחו לו מנגן לשמח לבו ואז היתה עליו יד ה' ונתבאר ג"כ שכל ימי כעס יעקב על בנו יוסף לא שרתה עליו רוח הקדש:
(משלי טו טו): "כל ימי עני רעים" - כל מי שהוא עני בדעות, כל ימיו הם רעים;
אך מי שהוא "טוב" שכל שמח בכל ימיו כאילו יעשה "משתה" בכל יום, עם שתמיד הוא שותה מנחל עדני נעימות הדעות.
"טוב מעט ביראת ה'". טוב מעט מהממון שיקובץ ביראת ה' וביושר מאוצר רב שיקובץ במהומה וצעקה מפני דמעת העשוקים כי סוף הקנין המעט אל ההצלחה והקיום וסוף זה האוצר הרב אל ההשחתה וההפסד:
"טוב ארוחת ירק". טוב לאדם וערב ארוחת ירק עם חברה שתהיה אהבה שם ביניהם יותר משור שמן עם חברה שתהיה שנאה ביניהם כי השנאה תגרה מדון ביניהם ותהיה סבה לרעות גדולות:
"דרך עצל". הנה דרך העצל היא אצלו כמו גדר קוצים שההליכה עליו בקושי ויוזק המתהלך בו בכל המקומות שתדרך כף רגלו ואמנם ארח האנשים הישרים בפעולותיהם שאינם עצלים היא סלולה ודרוכ' ילכו בה בקלות ואפשר שירצה בזה והוא הנכון דרך העצל בחקירות העיוניות מחקור בהם מחקר ראוי היא קשה לו כמו הדריכה במשוכת הקוצים וזה כי תמיד ימצא מי שזה ענינו בדרך חקירתו ספקות וערבובים לא יתכן לו היציאה מהם כי לא הקדים כל אותם המחשבות לעיין בהם ולברור הצודקת מהבלתי צודקת ואמנם דרך הישרים שדורכים בחקירותיהם ביושר ולזה יקדימו תחלת כל המחשבות הנופלות בדרוש ההוא ויבררו הצודקת מהבלתי צודקת היא סלולה ודרוכה לא יתנגפו רגליהם בה ולא יכשלו בהליכתם:
"בן חכם". הבן שהוא חכם ישמח האב שמשער בענין שלימו' חכמתו יות' מהאם, והאדם הגדול שהוא כסיל הוא בוזה אמו כי אליה ייוחס יותר רוע מוסרי מפני שקדו תמיד אצלה בקטנותו או ירצה שהו' בוזה גם אמו והוא הנכון:
"הפר מחשבות". הנה בסבת שלא היה סוד ועצה בדב' יופרו המחשבות בו רוצה לו' שלא יצאו לפועל ובהמצא רוב יועצים בדבר להגיע אל המבוקש תשוב המחשבה שחשבו בעשיית הדבר ההוא:
"שמחה לאיש במענה פיו". הנה ישמח האיש בדבור פיו כשיהיה לו לדבר אל המלך או אל הגדול ואמנם היה ראוי תחלה שישתדל שיהי' דבורו בעתו הראוי בשיקדי' לו מה שראוי לקדום כי דבר בעתו מה טוב:
"ארח חיים". הנה דרך חיים הוא למעלה אל איש המשכיל כי כל מה שיהיה הדבר המושכל יותר נכבד תהיה ההשגה בו יותר נכבדת ויותר ערב' ולזה יעלה תמיד בהשגותיו וחקירותיו אל הדברים היותר עליונים והיות' נכבדים והנה קרא לעליונים שהם יותר נכבדי' למעל' כי השמי' יותר נכבדי' מהיסודו' והעליון ביסודות הוא יותר נכבד מהשפל ממנו ולזה היה ארח חיים למעלה אל האיש המשכיל כאלו היה זה להתרחק מהמקום היותר שפל שהוא שאול:
"תועבת ה'". מחשבות רע הם תועבת ה' כי הם התחלה לחוטאי' בדעות ובמדות ואמנם אמרי נועם הם טהורי' ונבחרים אל הש"י או ירצה בזה כי תועבת ה' היא מחשבות האיש הרע כי הם ברע תמיד ואולם מחשבות האנשים הטהורים הם אמרים שינעמו לש"י ויתערבו:
"עוכר ביתו וגו'". מי שהוא לוקח שוחד לדון דין הוא עוכר ביתו ומשחית בהפך מה שהוא חושב ואמנם מי שהוא שונא גם המתנות ולא ירצה ללקח' מהאנשים יחיה ויתקיים לפי שהוא בוטח בש"י ואינו נשען על מתנות האנשים:
"מאור עינים ישמח לב". מאור עיני הלב ישמח השכל כי שמחתו בהשגות העיוניות ושמועה טובה יתענג האדם בה עד שכבר תשמין העצם ותמלאהו מוח ובכלל הנה תמצא שהשמחה תשמין האדם:
"אזן שומעת". הנה האוזן השומעת תוכחות חיים ר"ל שתקבל מוסר בהשגת החכמה שהיא החיים הנה היא תלין בקרב חכמים ר"ל שכבר יישירהו זה אל שיתחכם ויעמוד בין החכמים או ירצה בזה שכבר תלין בקרב חכמים ללמוד חכמתם:
"פורע מוסר מואס נפשו". הנה מי שהוא פורע מוסר במדות הוא מואס נפשו כי לא יתכן שיהיה לנפש שלימות בזולת זה ואמנם מי שהוא שומע תוכחות הוא קונה שכל כי המוסר הוא התחלה להשגת החכמה: