רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/כתובות/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה אוכל פירות בחייה בשתה ופגמה שלה ר' יהודה בן בתירא אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו א' בזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה חלק אחד שלו נותנים לו מיד ושלה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות. הא דלא תנא שבת דמלתא דפשיטא היא דהוה דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה וצער פשיטא דהוי דידה כדאמרינן בפרק החובל (דף פז.) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ורפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדו לה סמא חריפא ואיתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער שצערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי ודלא כהרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ד' מהלכות חובל ומזיק החובל באשת איש הריפוי לבעלה ועוד כתב בד"א בזמן שחבלו בה אחרים אבל חבל בה בעלה חייב בעלה לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבושת ואין לבעל בהם פירות ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת וכזו הורו הגאונים והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חולייה. והראב"ד ז"ל הגיה עליו תימה הוא למה ישלם הכל שהרי נוטל בשל אחרים שליש או שני חלקים כשחבל בה איהו למה ישלם לה הכל ואולי טעה בדברי הגאונים שלא אמרו אלא על מה שראוי לה לקנסו שלא יאכל מהם פירות דבהכי לא תקון רבנן דהוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר. כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל הא דמציאתה לבעלה היינו דוקא בניזונת אבל באינה ניזונת תיהוי לה איבה ואיבה ולא דק בזה דלא משכחת אשה שאינה ניזונת אלא באומרת איני ניזונת ואיני עושה או כשאמר לה בעלה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מספקת וכיון דברשות קא עבדי חיישינן לאיבה ומציאתה לבעל:

סימן ב

גמ' תנן התם קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לה כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא על ידי הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הוי כ"פ בהעדפה שע"י הדחק כגון עשתה מלאכה בלילות בשעה שבני אדם ישנים ת"ק סבר לבעלה רבי עקיבא סבר לעצמה והלכה כת"ק והכי פסק רב האי גאון ז"ל אמר רב פפא מציאה כהעדפה שע"י שעת הדחק דמי פי' מציאה שע"י הדחק. בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו פי' רב האי דלרבנן קא מיבעי להו דדלמא אע"ג דבהעדפה שע"י הדחק אמרו רבנן דלבעלה שתים בבת אחת אפשר דלא מיחייבא ליה אלא ממלאכה אחת אבל לא שתים בבת אחת ואת"ל שתי מלאכות שכיח דעבדה והוי דבעל בעי רבינא שלש וארבע מהו וכיון דסלקא בתיקו הוי לעצמה. ור"ח ז"ל פי' דהני בעיות אליבא דר"ע ובעי לר"ע דאמר העדפה שע"י הדחק לעצמה הוא הדין נמי כשעשתה שתי מלאכות או דלמא כיון שלא ע"י הדחק הוי לבעלה הוא הדין שתי מלאכות הוי לבעלה דלא אמר ר"ע לעצמה אלא כשעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים אבל לרבנן דאמרי דהעדפה שע"י הדחק לבעלה כ"ש עשתה שתים שלא ע"י הדחק מתוך זה (הפסק) נראה דהלכה כר"ע. רבי יהודה בן בתירא אומר וכו' כתב רב האי גאון כך העלו בישיבה אע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים בזו הלכה כר' יהודה בן בתירא וטעמא משום דשקלו וטרו אמוראי בתראי רבינא ורב אשי אליביה:

סימן ג

מתני' הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו. אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן:

גמ' ת"ר א"צ לומר ראשון ת"ח ושני עם הארץ אלא אפילו ראשון ע"ה ושני ת"ח יכול לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי איפשי ליתן. ירושלמי (הל' ב') ולאו דברים הנקנין באמירה הם. תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא פירוש כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס הוא וכיון שמת חתנו ולא כנסה אינו חייב לתת לאחיו והכי משמע מדקאמר פוסק ולא קאמר כשפסק ופי' רב האי דדוקא בפוסק לחתנו אבל אם פסק לבתו כגון שאמר בשעת קידושין הריני נותן לבתי כך וכך קנתה הבת ואע"פ שמת החתן שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבא לידי נישואי החתן דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה כך מצאתי כתוב. ונראה לי שלא ביאר הכותב יפה דמשמע דאם מת החתן אפילו לא יבמה אחיו מיחייב ליתן לבתו מה שפסק לה והא לא מסתבר כלל דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן לא יירש הבן אותו הממון אבל אם נתייבמה לא מצי למימר לאחיך הייתי רוצה ליתן שהרי לבתו פסק ולא פקעו הקידושין. פסק הגאון מי שפסק מעות לחתנו בשעת קידושין אם נתנן לו קודם החופה ומתה הבת ויש לה בן יחזיר החתן המעות לאב שכל הפוסק דעתו ע"מ לכנוס אבל מי שנתן לבתו מעות סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא בו לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אע"פ שנתבטלו אותן הקדושין כשמת הארוס אין האב יכול לחזור בו:

סימן ד

מתני' פסקה להכניס לו אלף דינרים הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר. בד' מאות היא נותנת חמש מאות. מה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' ר"ח ז"ל כשהחתן מייחד לה כלים ושאר חפצים תוספת לכתובתה ובא לשומן ולכתוב השומא בכתובה פוחת חומש לפי ששמין אותם יותר מכדי שוויים לכבוד החתן. ירושלמי (הל' ג) מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש אמר רבי יוסי ברבי חנינא שמו דעת אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותו אחד ומחצה א"ר יוסי בר' חנינא הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. וכן מה שהחתן פוסק לאשה ומשתמשת בו אין הבעל יכול למוכרם כדאמרינן ביבמות פרק אלמנה (דף סו:) ולא עוד אלא אם הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור. פסקה להכניס לו כספים סלע נעשה ששה דינרים והחתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה אכולה מתני' קאי והכי נמי איתא בתוספתא (פ"ו) א"ר יוסי מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ולא להוסיף על הכספים אין משנין ממנהג המדינה והלכה כרשב"ג:

גמ' עשרה דינרים לקופה מאי קופה א"ר אסי קופה של בשמים אמר רב אשי לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים אמר רב שמן בר אבא הכניסה לו זהב שמין אותו והרי הוא בשוויו ולא מוסיף חומש ולא פוחת שליש ומסיק דוקא בחתיכות גסות של זהב אבל בדהבא פריכא או בממלא פוחת חומש. הכניסה לו דינרי זהב מקום שנהגו לפורטן הרי הן ככספין ומוסיף שליש מקום שלא נהגו לפורטן הרי הן בשווין אמר רבי אמי בשמים של אנטוכיא הרי הן ככספים:

סימן ה

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה מהן פורנא פי' רש"י ריווח שליש שהן ככספים וקשה לר"ת דהוי ליה למימר הרי הן ככספים כדאמר רבי ינאי על בשמים ונראה לי לפרש דבגביית כתובה איירי דאסמכתינהו עלייהו דומיא דארנקי דמחוזא דפי' רש"י לענין כתובה. ומכאן פוסקים דמטלטלי דידן משתעבדי לכתובה דעיקר משא ומתן שלנו הוא במעות ומטלטלין והוי כגמלים של ערביא ואשלי דקמחוניא דאסמכתינהו עלייהו. ולא נהירא לר"ת דאי כקרקע דמו כהנהו דשמעתא אם כן אם מכרן הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות אחרי מותו ולדבריהן בטלה עכשיו תקנת השוק. ואומר ר"ת דהכי נהיגי האידנא לגבות מטלטלי דאנן מטלטלי ומקרקעי כתבינן דהכי כתבינן נכסים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין לכתובתך ואמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מד:) ואי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי ממקרקעי וגם ממטלטלי ואע"ג דמסקינן בפרק קמא דקדושין (דף כז.) דאגב וקני בעינן ולא כתבינן אגב להכי לא תקינו למיכתב אגב דלא למשוינהו כמקרקעי לגמרי לגבות מן הלקוחות אלא להכי אהני דאקני להו עם הקרקע לשוינהו כקרקעי לגבותם אי הוו בעין לאחר מיתה או לאחר גירושין:

סימן ו

מתני' המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשים זוז פסק להכניסה ערומה לא יאמר לכשתבא לביתי אכסנה אלא מכסה לה ועודה בבית אביה וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה:

גמ' אמר אביי הני חמשין זוזי פשיטי:

סימן ז

ת"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה תחלה ואח"כ משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרובה משל איש: ת"ר יתום שבא לינשא שוכרים לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואח"כ משיאין לו אשה שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו. די מחסורו זה בית אשר יחסר זה מטה לו זו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו:

סימן ח

ת"ר די מחסורו אתה מצווה לפרנסו ואי אתה מצווה לעשרו. אשר יחסר לו אפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין:

סימן ט

ת"ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס נותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה (ואם אינו מקבל נותנין לו לשם הלואה): ת"ר העבט זה שאין לו ואין רוצה להתפרנס שנותנין לו לשם הלואה וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין ממנו לאחר מיתה דברי ר' יהודה וחכ"א יש לו ואין רוצה להתפרנס אין נזקקין לו אלא מה אני מקיים תעביטנו דברה תורה כלשון בני אדם:

סימן י

תני רבי חייא בר רב מדיפתי ר' יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים: ת"ר המסמא את עיניו והמקפח את שוקו והמצבה את כריסו כדי ליטול צדקה אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך:

סימן יא

תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת אמר רבה בריה דרבא במחרישה של כסף. יש מפרשים שהיא המגירה שמגררין בה בבית המרחץ רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי פי' כל זמן שאינו נוטל אלא בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגיבוי של קופה של צדקה אין נותנין לו עד לאחר שימכור () ור"ת פי' קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שיבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור ורש"י פי' לאחר שבא לידי גיבוי שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאו ב"ד לגבות ממנו כדי מה שנטל ואע"פ שממון שאין לו תובעין הוא משום קנס גובין ואפי' את"ל בבעל חוב דעלמא מסדרין כי האי גוונא הכא משום קנס מחייבין אותו למכור:

סימן יב

מתני' יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי לינתן לה רבי יהודה אומר אם השיא בתו ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה:

גמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב אומדין אילו האב היה קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת הבעל ונותנין לה ואותבינן עלה דשמואל ממתני' דקתני פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלא שמין הנכסים ונותנין לה. מאי עני והעשיר אילימא עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת עשיר עשיר בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנין לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ופרקינן הוא דאמר כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ולימא הלכה כרבי יהודה אי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא דוקא השיא דגלי דעתיה אבל לא השיא לא קמ"ל דטעמיה דרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא לא שנא השיא ול"ש לא השיא והא דקתני השיא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיא דגלי דעתיה לא אזלינן בתר אומדנא. א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה א"ל יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמי ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ואמר רבא הלכתא כרבי לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניה וה"נ מסתברא דא"ר אדא בר אהבה מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים ש"מ הא דאמידניה הא דלא אמידניה ש"מ. וחזינן לגאון דכתב הא דאזלינן בתר אומדן דעתיה דאב לגרועי מעישור הוא אבל לאוסופי על העישור לא דלא אשכחן בהדיא מאן דמוסיף על העישור ובפ' נערה שנתפתתה (דף נב:) אמרי' א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים הלכך לית לן לאפוקי מנכסי יתום טפי מעישור נכסים. וגאון אחר אמר דר' יהודה דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה דאזלינן בתר אומדן דעתיה דאב סתמא קאמר לא שנא לפחות מן העישור ולא שנא להוסיף על העישור וכיון דאיפסיקא הלכה כרבי יהודה כוותיה עבדינן והיכא דידעינן מה אומדן דעתיה דאב יהבינן לה כמה דאמיד בין לפחות מעישור בין להוסיף על העישור ואי לא ידעינן אומדן דעתיה יהבינן לה עישור נכסים ויש מביאין ראיה לסברא קמייתא מהא דאמרי' לקמן בשמעתין פרנסה טרפא ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפא ממשעבדי משום דפרנסה אית לה קצבה ומזונות אין להם קצבה ואם איתא דלהוסיף נמי שמין באב (כו') פרנסה נמי אין לה קצבה אלא וודאי להוסיף אין שמין אלא לפחות ויכולין לקוחות ליזהר שיניחו מבני חרי עישור נכסים ומיהו אינה ראיה כ"כ דתיקשי לך מהאי טעמא נמי יוציאו למזונות ממשעבדי דהא יש להן קצבה למעלה טפי מכדי עד דתיבגרן וא"ת אין קצבה למזונות שמא תלקה ותהא צריכה רפואה ואמרינן לעיל (דף נב:) דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות דא"כ אמאי חשיב ליה קצבה לקמן בפרק הנושא (דף קא.) כשפסק לזונה חמש שנים דקתני ניזונת מנכסים משועבדים אלא ודאי היינו טעמא דאע"פ שהם קצובין למעלה עד בגר כיון דאפשר שלא יעלו כל כך המזונות שתנשא קודם בגר לא חשיבי כקצובין כי הלקוחות לא נזהרו להניח בני חרי עד בגר כי אמרו שמא תנשא קודם אבל פרנסה יש לה קצבה אי לא אמידניה עישור נכסי ואי אמידניה יכולין הלקוחות לברר הדבר ע"י ב"ד דעתו של אב בין למעלה בין למטה ונ"ל דמזונות אין להם קצבה בשביל רפואה ולא תיקשי מההיא דהנושא שפסק לזונה חמש שנים דהא דאמרי' דרפואה שאין לה קצבה בכלל מזונות היינו בבתו דניזונת בתנאי כתובה מידי דהוה אאשה אבל אם אדם קבל עליו לזון איש נכרי לא מסתבר כלל שיתחייב ברפואתו ואם תקשי לך ממתני' דקאמרו חכמים פעמים שאדם עני בדעת ולא יהיב עישור נכסי והעשיר בדעת ויהיב טפי מעישור נכסי או שהיה עשיר והעני לא יהיב כולי האי אלא שמין את הנכסים ונותנין עישור נכסי וקאמר ר' יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ואפי' טפי מעישור נכסי וי"ל דודאי לא קאמר ר' יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אפי' טפי מעישור נכסי אלא כשנתן לה עישור נכסי או פחות וקאמרי רבנן פעמים שאדם עני בדעת כשהשיא את הראשונה ולא נתן לה עישור נכסי והעשיר בדעת ועכשיו היה נותן לה עישור נכסי ופעמים שאדם עשיר בדעת כשהשיא את הראשונה ונתן לה עישור נכסי והעני בדעת שעכשיו היה נותן לה פחות לא נוכל לאמוד דעתו הלכך לעולם יתנו עישור נכסי ורבי יהודה סבר דשמין באב לפחות. ואם תקשי לך הא דאמרינן לעיל (דף נ:) רב זן מחיטי דעלייה איבעיא להו לפרנתה הויא ומאי עלייה מעילויא דאב וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב אלמא משמע דשמואל לעילויא אמרה וי"ל דה"ק עלייה מעילויא דאב כלומר מה שזן אותה מחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל ושמואל תרתי אמר ששמין באב לעילויא לגבות מטלטלי אם השיא ראשונה ונתן לה מטלטלי ולהורע כחה לענין שומא ושמין לפחות ולא להותיר ודעת התוס' נוטה לסברא זו וכיון דאיכא פלוגתא (דמתני') דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסי: גופא בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור נכסים אמרו לו לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום אמר להם כך אני אומר ראשונה נוטלת עישור נכסים שניה במה ששיירה שלישית במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה אמאי כל חדא וחדא דנפשה שקלה הכי קאמר אם באו לינשא כאחת חולקות בשוה וכן הלכה:

סימן יג

ת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר אף אבדו פרנסתן כיצד הם עושות שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסה א"ר נחמן אמר לי רב הונא הלכה כרבי איתיביה רבא לרב נחמן יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי וה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי קשיא דרבי אדרבי דתניא רבי אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאין ניזונת לא אלא ש"מ הא דמחאי הא דלא מחאי. א"ל רבינא לרבא אמר לן רב אדא בר אהבה משמך בגרה או נשאת אינה צריכה למחות ומי אמר רבא הכי והא איתיביה רבא לרב נחמן יתומה שהשיאוה אמה או אחיה ושני לה הא דמחאי הא דלא מחאי לא קשיא הא דמיתזנא מינייהו הא דלא מיתזנא מינייהו שמעינן השתא מכל הני שמעתא דבגרו או אינסבו אי מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה אע"ג דלא מיחו ואי לא מיתזנן מינייהו צריכי למחות ואי לא מיחו לית להן פרנסה ואי לא איבגרן ולא אינסבן אע"ג דלא מיתזנן אית להו פרנסה ולא צריכי למחויי ואי בגרן ואינסבן אע"ג דמיתזנן מינייהו צריכי למחויי ואי לא מחאן לית להו פרנסה:

סימן יד

מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל הא דאמרינן דבוגרת לא הפסידה עישור נכסים הנ"מ היכא דבגרה אחר מיתת האב אבל אם בגרה בחיי האב אין האחין חייבין להשיאה שלא תקנו עישור נכסים אלא למי שמת והניח בנות קטנות דלישנא דהבנות קטנות משמע ותקנו להם מפני שאמדו חכמים דעת האב שאין רוצה להשהות בביתו בתו בוגרת וזו כיון שבגרה בחיי האב כיון דאישתהי אישתהי הלכך אם מת האיש והניח בת קטנה אע"פ שבגרה או נשאת ולא מחתה לא הפסידה עישור נכסים דכבר זכתה מיד כשמת אביה ולפיכך לא הפסידה אח"כ אבל אם בגרה בחיי אביה אע"פ שניזונת מן האחין ואע"ג דמחאי מיד כשמת אביה אין לה עישור נכסים כלל ומסתבר הכי דכי היכי דלא תיקנו מזונות לבגרה בחיי אביה דהא אפילו נערה שבגרה אבדה מזונותיה ה"ה בגרה בחיי אביה אין לה פרנסה ואע"ג דאם בגרה לאחר מיתת האב לא הפסידה פרנסתה שאני התם שהיה להם לאחין להשיאה קודם בגר וכן משמע דלא פליגי רבי ור"ש בן אלעזר אלא בבגרה לאחר מיתת האב אבל בוגרת בחיי האב כולהו מודו דאין לה פרנסה:

סימן טו

אמר רב הונא אמר רבי פרנסה אינה כתנאי כתובה כדתניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה ואיכא נוסחאי דאית בהו איפכא ולהנהו דאית בהו איפכא לית הלכתא כרבי חדא דמזונות תנאי כתובה וחוב זה מוטל עליו משעת נישואין ולאו כל כמיניה להפקיעה ועוד היאך קאמר דבפרנסה אין שומעין לו הא רבי גופא ס"ל דאזלינן בתר דעתיה דאב למיפחת לה מעישור נכסי כדאמרינן מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר מנכסיו ומסתמא כי היכי דאזיל בתר דעתיה למיפחת הוא הדין כשפירש דעתו שאינו רוצה שיתנו. ורב האי גרס איפכא ומפרש כשהתנה בשעת נשואין שלא יהא לה תנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים אבל פרנסה לאו מכח דכתובה היא באה אלא שתקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל ונתנו להם חלק בממון אביהם להיות נשאות בממון אין בידו להפקיע מה שזיכו להם חכמים ואע"ג דגלי דעתיה הכא בשעת נשואין שאינו רוצה שינשאו בנותיו מנכסיו וקי"ל דבפרנסה שמין באב הנ"מ היכא דגלי דעתיה בתר נשואין כשהשיא בנותיו או שראינו וותרנותו או קמצנותו או שצוה בשעת מיתה אבל גילוי דעתא בשעת נשואין לאו מלתא היא דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו ועוד אפשר אחר כך שהיה רואה בנותיו שהגיעו לפרקן היה מרחם עליהם ומשיאן הלכך תנאי של שעת נשואין לא חשיב גילוי דעת ולפירושו הלכה כרבי אף לגירסא זו:

סימן טז

תלה ליה רב לרבי ביני חטי האחין ששעבדו מהו הוה יתיב רבי חייא קמיה א"ל מכרו או משכנו א"ל מאי נפקא לך מינה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. וליתא לדרבי יוחנן דקי"ל כרבי דאמר מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות משום דמספקא ליה להש"ס דלמא לא שמיע ליה לרבי יוחנן הא דאמר רבי ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה אית לן למימר דלא שמיע ליה דמסתבר דר' יוחנן לא פליג עליה דרבי:

סימן יז

איתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן קדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן א"ר יוחנן השניה ויתרה א"ל רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שניה ויתרה ומסתברא לן דהלכה כר' יוחנן משום דאיכא ריוח ביתא דהא רב אשי דהוא בתראה הכי ס"ל דא"ל רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחה מציאה דאיכא ריוח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה עישור נכסים א"ל אנא מהני נכסים קא אמינא אבל בירושלמי (ה"ו) פסק הלכה כר' חנינא דגרסינן התם מי שמת והניח שתי בנות ובן ונטלה הראשונה עישור נכסים ומת הבן רבי חנינא סבר למימר אף השניה נוטלת עישור והשאר חולקות בשוה רבי טבי בשם רבי יאשיה אמר טעמיה דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כ"ש משלפניה ר' זעירא בעי קמיה רבי אסי היאך עבדין עובדא א"ל כרבי חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא וכיון דבירושלמי פסיק בהדיא כרבי חנינא עבדינן כוותיה ורב יימר ורב אסי שקלי וטרו להעמיד הא דקאמרינן דבתר הכי שמעה וקבלה ולא משום דסבירא להו כרבי יוחנן:

סימן יח

אמר אמימר בת יורשת הויא דאי בעי לסלוקי בזוזי לא מצי לסלוקי ורב אשי אמר בעלת חוב הויא ומצי לסלוקה בזוזי והלכתא כרב אשי ואף אמימר הדר ביה. והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי למאי נפקא מינה למיגבא מבינונית ושלא בשבועה ומזיבורית ובשבועה וה"ה לגבות מן הראוי ת"ש דרבינא אגבה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית ושלא בשבועה ומבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית ובשבועה ש"מ בעלת חוב דאחי הויא ש"מ:

סימן יט

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה בין לכתובה והאידנא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבי כתובה ממטלטלי הלכך מזוני נמי אפילו ממטלטלי דקי"ל דתנאי כתובה ככתובה דמיא אבל פרנסה דליתא מתנאי כתובה כדקיימא קיימא אף ע"ג דלעיל בשמעתין אמרי' דלרבי כיון דמזוני גביא ממטלטלי כל שכן פרנסה התם לענין דינא קאמר אבל האידנא דלא גביא ממטלטלי אלא בתקנת הגאונים במאי דתקון תקון ובמאי דלא תקון לא תקון אבל היכא דהשיא האב את בתו בחייו ונתן לה ממטלטלי אזלינן בתר אומדן דעתיה ויהבינן נמי להאי ממטלטלי והא דאמרי' פרנסה ממקרקעי לא בעי למימר שתטול רק עישור מן הקרקעות אלא עישור כל נכסים היא נוטלת שכן דרכן של בני אדם שנותנין נדוניא לבנותייהו לפי עשרן הן ממקרקעי הן ממטלטלי אלא שחוב זה אינה גובה אלא ממקרקעי דומיא () דגביית כתובה ומזוני: שלח ליה ר' נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בר רב הונא זוטי לנהרדעא כי אתיא ההיא איתתא לקמך אגבה עישור נכסי אפילו מאיצטרובולי א"ר אשי כי הוינא בי רב כהנא מגבינן אפילו מעמלי דבתי פי' שכר בתים אם השכיר הבית לשנה ועבר כבר חצי שנה היו מגבין גם מחצי שנה שעברה דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף חשיב הכל כמקרקעי ואישתיק ולא אמר להו ולא מידי:

סימן כ

מכאן היה רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין והיה שומע אחד מבעלי דינין מגזם לחבירו כך וכך ממון תתחייב לי בדין היה מכחישו ואמר לו לא יתחייב לך שאם אין לו לדיין לומר כך מה הוכחתו של רב מניומי מדאישתיק אמימר:

סימן כא

ובשמתא ליהוי מאן דלא אמר ליה היה אומר ר"ת דנידוי על תנאי כזה אין צריך התרה אע"ג דאמרי' במכות פ' אלו הן הגולין (דף יא.) נידוי על תנאי צריך התרה מנלן מיהודה אם לא הביאותיו אליך אע"פ שקיים תנאו והביא את בנימין היו עצמותיו מגולגלין בארון היינו דוקא בדבר שהמנודה מסופק בשעת נידוי אם יוכל לקיים התנאי כי התם שקבל עליו להביא את בנימין ומאריא ומגנבי שהם בידי שמים לא יוכל לשומרו אבל הכא שבידו לקיים התנאי אין צריך התרה:

סימן כב

מתני' המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ רבי יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום:

גמ' ת"ר המשליש מעות ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתן לבעלי מן הנשואין הרשות בידה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ ר' יוסי אומר גדולה בין מן הנשואין בין מן האירוסין הרשות בידה קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ואיכא בינייהו גדולה מן האירוסין דר' מאיר סבר אף על גב דגדולה היא מצוה לקיים דברי המת לפיכך יעשה שליש מה שהושלש בידו ור' יוסי סבר כיון דגדולה היא הרשות בידה והא דקתני מתני' בד"א בגדולה רבי מאיר היא וחסורי מיחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. איתמר א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ורבא אמר רב נחמן הלכה כר' מאיר וקי"ל כרב נחמן בדיני ואפי' בבריא קי"ל הכי כדמוכח בגיטין בשילהי פ"ק (דף טו.) א"ר יוסף הלכה כר' שמעון הנשיא. והא דקי"ל דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו רב יוסף מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת תני יחזיר למשלח וא"ת מנ"מ דאמרי' מתנת שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו תיפוק ליה משום מצוה לקיים דברי המת ועוד הא דאמרי' (ב"ב דף קנא:) מתנת שכ"מ במקצת בעיא קנין אפילו במת דומיא דמתנת שכיב מרע בכוליה דלא בעי קנין דאיירי במת דהא קי"ל דאם עמד חוזר ואמאי בעי קנין מי גרע מבריא דלא בעי קנין. ותירץ ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהוה ביד שליש כי הך דמתני' ודהולך מנה לפלוני בגיטין (דף יד.) וההיא דאמר תנו שקל לבני איירי נמי שהיו המעות ביד שליש וכיון שיצא מרשות נותן בשעת מיתה ובאו ליד שליש יש לו לקיים דברי המת והא דאמרי' בגיטין (דף מ.) פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת ופרש"י שאם אין לה קורת רוח אלא בשיחרור צריכין לשחרר אותה התם נמי כביד שליש דמי לפי שהיא מוחזקת בגופה והביא ראיה מהא דתנן בפ"ק דגיטין (דף יג.) האומר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לו לאחר מיתה ואמרי' עלה בגמרא והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית ופריך במאי עסקינן אי בבריא כי צבורין מאי הוי הא לא משך ומאי פריך הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואדרבה הוה ליה לאקשויי מאי איריא צבורין אפילו כי אינן צבורין נמי כדפריך בתר הכי גבי שכיב מרע אלא ש"מ דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אא"כ ביד שליש וגם נתן מתחילה לשם כך שיתנם לזה אבל אם לאחר הצואה בא לידו או אם היה בידו כבר לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת והשתא ניחא ההיא דאיסור גיורא (ב"ב דף קמט.) דהוה ליה ארבע מאה זוזי ביד רבא אמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי וכו' ואמאי לא קני להו משום מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי משום שהיו כבר מופקדים ביד רבא ולא נתנם לו איסור גיורא לתתם לרב מרי בנו: תניא האומר תנו שקל לבני בשבת והם ראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל. א"ר חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנים להם כל צרכם והא דקי"ל הלכה כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת הני מילי במילי אחרניתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרזינהו הוא דעבד:

סימן כג

תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם בר פפא לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר. מדקתני אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו כדקתני בגדולה ש"מ אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס וכן הלכתא. פסק ר"ח בשם רב האי גאון אבל מתנתו מתנה אע"ג דבגיטין פרק הניזקין (דף נט.) מיבעיא כשאין שם אפוטרופוס אם מתנתו מתנה ופשיט דמתנתו מתנה ומדמבעיא לן היכא דמקחו מקח משמע דפשיטא דהיכא דאין מקחו מקת דאין מתנתו מתנה. מיהו לא דמי דלעולם מתנתו מתנה () בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס דהאי דאין מקחו מקח בשיש שם אפוטרופוס לפי שעל אפוטרופוס ליקח ולמכור אבל ליתן אין הרשות בידו והואיל ומתנתו מתנה משום דאי לא עביד ליה ניחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה אין חילוק בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס:

הדרן עלך מציאת האשה