לדלג לתוכן

רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/יבמות/פרק יב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

[עריכה]

מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות חלצה במנעל חליצתה כשירה באנפליא חליצתה פסולה סנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה:

גמ' ומאחר דאפילו הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן יודעין להקרות כעין דיינין תנינן להא דת"ר מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות ר' יהודה אומר בחמשה אמר רבא אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בג' הואיל וסתם לן תנא כוותיה במקום מחלוקת דתנן סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג' דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר בחמשה החליצה והמיאונין בג' ולא פליג ר' יהודה ש"מ הדר ביה אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בחמשה כמאן כרבי יהודה והא הדר ביה לפרסומי מלתא אמר רב כהנא הוה קאמינא קמיה דרב יהודה א"ל סק ותיב אזירזא דקני למלוי חמשה לפרסומי מלתא רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה א"ל סק ותיב אזירזא דקני למלויי לפרסומי מלתא א"ל תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא א"ל לפרסומי מלתא אמר רב יהודה כגון רב שמואל בר יהודה מרענא שטרא אפומיה:

סימן ב

[עריכה]

אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה דכתיב שום תשים עליך מלך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהיו אביו ואמו מישראל. פרש"י הא דאין גר דן ישראל היינו דיני נפשות אבל דיני ממונות דן ולא נהירא כיון דדריש ליה מקרא דמקרב אחיך בדיני נפשות איירי הא ממעטין גר מונשאו אתך בדומין לך בסנהדרין דף לו: ובקידושין דף עו: אלא בדיני ממונות איירי והא דאמרי' בפ' אחד דיני ממונות דף לו:הכל כשרין לדון וקאמרי' בגמ' הכל לאיתויי מאי לאתויי גר לדון את גר חברו קאמר ותימה א"כ הא דא"ל רב שמואל בר יהודה תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים למה לי קרא לענין חליצה למעוטי גרים כיון דאפילו לשאר דינין פסול כשאין אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה גר הוה מדקאמר ואנא גר אנא וי"ל דאיצטריך לפוסלו אפילו לחליצה של גרים שהיתה הורתן ולידתן בקדושה אי נמי אי קבילי עלייהו היה כשר לדיני ממונות ולחליצה לא מהניא קבלה א"נ לדין של ישראל כשר לדון בלא כפייה דלא שייך שימה ודבר של שררה אלא בכפייה כי ההיא דלעיל בפ' החולץ דף מה: רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דכתיב שום תשים עליך מלך כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא לא בעינן מקרב אחיך אלא במילי דשררא וכפייה וכן עיקר וכן משמע בההיא דסנהדרין הכל כשרין לדון לאתויי גר דמשמע בסתמא אפילו לדון ישראל וניחא נמי הא דאיצטריך למיפסליה לחליצה:

סימן ג

[עריכה]

חלצה במנעל חליצתה כשירה אמר רבא אמר רב כהנא אמר רב אסי אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העולם בסנדל. ומנעל לכתחלה מ"ט לא גזרה משום מנעל מרופט והא דתניא בשבת ס"פ תולין דף קמא.לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה התם איירי שאינו מרופט כל כך דעדיין יכול להלוך בו והאידנא אין סנדל מצוי בינינו לכך נהגו לחלוץ במנעל לכתחלה וה"ג בירושל' ה"א תניא א"ר יוסי מעשה שהלכתי לנציבין וראיתי שם זקן אחד נומיתי לו בקי לך ר' יהודה בן בתירה מימיך אמר לי שולחני הייתי בעירו ועל שולחני היה תדיר נומיתי לו ראית חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל אמר לי וכי יש סנדל במקומנו:

סימן ד

[עריכה]

אמר רב אי לאו דחזיתיה לחביבי דחלץ בסנדלא דאית ליה שנוצי אנא לא הוה חליצנא אלא בסנדלא דטייעא משום דמיהדק טפי והא דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעלייתא. ירושלמי ה"א רבי זעירא מחוי לרבי בא כיצד הוא עושה קושרו כדי שיכול להלוך בו מאליו אמר רבי חנינא בריה דר' הילל עונבו כדי שיהא יכול להתירו באחת מידיו כיצד הוא עושה מתירו בימין ותופשתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בשמאל כדי שתהא חליצה והתרה בימין. רבא אמר עיקר החליצה התרת רצועות ונהגו האידנא לקושרו בקשר גמור דקי"ל שבת קיג: דעניבה לאו קשירה היא לענין שבת ובגמרא דידן לא אשכחן שצריך התרה ביד ימנית דלא אשכחן שמצריך ימין אלא ברגל ולקמן דף קה. אמרי' נמי דגדמת חולצת בשיניה ומיהו נהגו העולם כן ע"פ הירושלמי. אמר רב הונא אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב מיתיבי התיר רצועת מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה טעמא דשמט הוא הא שמטה היא חליצתה כשירה רוב הרגל אין רוב העקב לא היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ואמאי קרי ליה רוב הרגל דרוב חילא דכרעא עליה דחיס מסייע ליה לרבי ינאי דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצה פסולה עד שתתיר היא ותשמט היא וכן הלכה. איבעיא להו קרעתהו שרפתו מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דילמא חליצה בעינן וליכא תיקו. בעא מיניה רבי נחמיה מרבה שני מנעלים זה על גב זה וקרעיתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי מאי חליצה בעינן והא איכא או דלמא גלויי כרעא בעינן וליכא ולא איפשיטא אבל אם חלצה שניהן כשירה ואין בו משום מעל דמעל:

סימן ה

[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לא' מהן ואין חוששין שמא חלצה נעלו של אחד מהן טעמא דלא חזינן הא חזינא חיישינן שמא כוונה אע"ג דתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוון היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן כאחד ה"מ למישרייה לעלמא אבל לאחין מיפסלא:

סימן ו

[עריכה]

אמר רב יהודה אמר שמואל סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש פרש"י בלשון א' שיש תחתיו בגד כמו שנותנין לבד בתוך המנעל בימות החורף ולא נהירא לי דלא גרע מסנדל של עץ דקתני מתניתין דחליצתה כשירה ואוקמא אבוה דשמואל במחופה עור ודברי הכל ואביי נמי אוקי הך ברייתא דקב הקיטע כרבנן ובמחופה עור ונראה כלשון שני שפירש שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה עור. גם נראה דאין חולצין בו לכתחילה קאמר דדרשא דתחת אסמכתא בעלמא היא אי הכי אימא תחש אין מידי אחרינא לא נעל נעל ריבה אי הכי אפילו בפשתן נמי א"כ תחש מאי אהני ליה. ור"ת ז"ל כתב דצריך שיהא מנעל מעור בהמה טהורה דמתחש גמרינן ואמרינן בבמה מדליקין דף כח. דתחש טהור היה ונראה דאין להקפיד דנעל נעל ריבה ולא ממעטינן מתחש אלא מה שאינו מעור מדקאמר אפילו בפשתן נמי א"כ תחש מאי אהני: בעא מיניה ר"א מרב הוא של עור ותרסיותיו של שער מהו א"ל מי לא קרינא ביה ואנעלך תחש אי הכי אפילו כולו של שער נמי א"ל ההוא קורקא מיקרי. הא דתנן באנפיליא חליצתה פסולה אוקמא רבא באנפיליא של בגד אבל באנפיליא של עור חליצתה כשירה תניא חלצה בסמיכת הרגלים באנפיליא של עור החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתה כשירה ואע"ג דכתיב בקרא ועמד ואמר אין עמידה מעכבת מדלא כתב ויעמוד ויאמר אבל ועמד ואמר סיפור דברים בעלמא הוא והכי מפרש במועד קטן דף כא. גבי מנין לקריעה שהוא מעומד אע"ג דמועמדו שני האנשים דרשי' מיניה בשבועות דף ל.דבעינן עמידה היינו לפי שאין כתוב שם המעשה שיעשה אח"כ אבל כאן שכתוב אח"כ המעשה שיעשה אינו אלא סיפור דברים בעלמא כמו עמדו וקדשו עמדה ונישאת והא דדריש בספרי ועמד ואמר אין דברים הללו אמורין אלא בעמידה אסמכתא בעלמא היא ולכתחלה בעינן עמידה משום דדמיא לגמר דין כדאמרינן לקמן דף קד.:

סימן ז

[עריכה]

אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה כדי שיהא ניכר שטורחת לחלוץ מנעל דלפעמים מנעל של בית דין גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט אמר אמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ פי' שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל פי' רש"י ואע"ג דתנן מן הארכובה ולמטה כשירה התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוקו במקום רגלו ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוקו אבל האי לאו רגלו הוא. ור"ח פירש בשם גאון דכיון דמסגי אלוחתא לא יכול למיתריץ כרעיה דעל גביה הוא לתחת ולתחת דידיה הוא לעיל וכיון דאיתיה לכרעיה ולא תריצא הוה ליה כמו שאינו ראוי לבילה שבילה מעכבת בו אבל היכא דהוה תריץ כרעיה מעיקרא ואי לא פסיקא היה יכול למיתרציה אע"ג דאיפסיק חליץ למטה מן הארכובה דהוי ראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו לכל אלו הפירושים משמע דקיטע חליץ אבל בירושלמי לא משמע כך דאמרי' בירושלמי אמתני' דמן הארכובה ולמטה כיני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה כשירה מן הארכובה ולמעלה פסולה ומשמע דלא איירי בקיטע אלא במי שרגלו שלם וקשר את הרצועות מן הארכובה ולמעלה ואי משום דתני בברייתא בקב הקיטע איכא לפרש דיהיב לאחרינא וחליץ כדאמר בסמוכות הרגלים והא דלא מיהדר ליה וליטעמיך בקב הקיטע וכי חליץ ביה איהו בכמה מקומות בהש"ס מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר והא דפריך רגלים פרט לבעלי קבין הכי קאמר כיון דשוק לא מיקרי רגל א"כ למטה מן הארכובה לא קרינן ביה וחלצה נעלו מעל רגלו. וכן פירש רבינו ניסים ז"ל במגילת סתרים וכן דעת רב אלפס ז"ל. ומיהו תימה הוא לומר לפסול לחליצה אם נקשרו רצועות הסנדל מן הארכובה ולמעלה דמאי נפקא מינה היכן דנתקשרו הרצועות רק שחלצה נעלו מעל רגלו והא דקאמר בירושלמי דעיקר חליצה התרת רצועות נראה שהסנדל שלהם לא היה יכול לעמוד ברגל בלא קשירה וכן משמע מתוך לשון הירושלמי דאמר קושרו עד שיכול להלוך בו אלמא דעיקר הקשירה כדי שיעמוד על רגלו ויכול להלוך בו וכיון שאינו יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אם התיר הרצועות הוה ליה כאילו שמט הסנדל כיון דסופו ליפול מעצמו וכן אם קשרו למעלה מן הארכובה שעיקר עמידת הסנדל ע"י הקשירה ולא קרינן ביה וחלצה נעלו מעל רגלו אבל מנעל שיכול לעמוד ברגל להלוך בו בלא קשירה לא ידענא למה תפסול החליצה אם קשר למעלה מן הארכובה או אפילו אם חולץ בלא קשירה שלא נרמז קשירה בתורה ולא נאמרה הלכה למשה מסיני. והא דקאמר בירושלמי כיני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה לא בא למעוטי קיטע אלא לאשמועינן דבעינן שתהא אף הקשירה מן הארכובה ולמטה ובסנדל שלהם שאינו יכול לעמוד ברגל בלא קשירה אי נמי בקיטע איירי ואתא לאשמועינן דבעינן שישאר כל כך בשוקו שיוכל להכניס הסנדל בשוקו ולהוציאו למטה מן הארכובה אבל אם נחתך שוקו בסמוך לארכובה שאינו יכול לקשור הסנדל אלא בשוקו למעלה מן הארכובה פסולה. כתב רב אלפס ז"ל איכא מאן דאמר לית הלכתא כדאמימר מדקאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר מכלל דאיהו לא סבירא ליה ועוד דהא תנן מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה ואנן לא סבירא לן הכי דאי איתא להאי סברא הוה אמימר פליג אמתני' והוה ליה לגמרא לאותביה לאמימר ממתני' ומדלא מותיב ליה מיניה שמע מינה דמתני' טעמא לחוד ודאמימר טעמא לחוד דסבירא ליה לאמימר דבעי לתרוציה לרגליה אארעא וחליץ כדקאמר בהדיא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה אארעא והאי דמסגי אלוחתיה דכרעיה לא מצי לתרוצי כרעיה על ארעא הלכך לא חליץ ומתני' דקתני מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה לאו דנקטעה רגלו אלא כגון שקשר רצועות רגלו מן הארכובה למטה וגרס נמי התם עיקר חליצה התרת רצועה וכיון שהתירתה מעל שוקו מקום מצוה הוא דמעל רגלו אמר רחמנא ושוקו מעל רגלו הוא הלכך לא קשיא לאמימר דמתני' טעמא לחוד ודאמימר טעמא לחוד והא דקאמר רב אשי נמי למאי דקאמר אמימר לא שמעינן מינה דלא סבירא ליה דאי לא סבירא ליה הוה אמר בהדיא לית הלכתא כאמימר ומדלא אמר הכי לא מצינן למידחי שמעתתא דאמימר בכי האי מלתא קלישתא הלכך איתא לדאמימר. והראב"ד ז"ל כתב על מה שאמר רב אלפס ז"ל דהני תרי מימרי דאמימר חד טעמא נינהי דהאי דמסגי אלוחתא דכרעיה והא דצריך למדחסיה לכרעיה חד טעמא וכתב הוא הני תרתי שמעתתא דאמימר לאו חדא טעמא ניניהו דהא דאמר צריך למדחסיה לכרעיה אארעא אי לא דחיס לא מיפסלא חליצה בכך והא דקאמר האי דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ אי חליץ חליצתה פסולה וטעמא דמלתא משום דגב הרגל הוא שנקרא רגל והתחתון כף הרגל וזה שרגליו הפוכות וכף רגלו למעלה נמצאת נעלו נחלצה מעל כף רגלו ולא מעל רגלו וגם כשהוא חולץ נעלו חולץ למטה מרגלו והתורה אמרה נעלו מעל רגלו ותרתי שמעתא דאמימר הלכתא נינהו עכ"ל. והרמב"ן ז"ל השיב על דבריו לקיים דברי רב אלפס ז"ל וכתב לפסול בשתיהן ונראין דברי הראב"ד דלא קאמר אמימר אלא צריך למידחסיה לכרעיה וטעמא כדפרישית לעיל ובדיעבד לא נפסלה החליצה כיון שעשתה התרה ושמיטת עקב אבל מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה קאמר לא חליץ משמע דלא הוי בר חליצה כלל משום דלא מיקרי רגל דמן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה משום דלא איקרי רגל והא דכתיב ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו פירש שלא גילח שער הערוה לישנא מעליא:

סימן ח

[עריכה]

ויש לדקדק מכאן דמותר לגלח שער מבית הערוה וכן משמע בנזיר בפ' שני נזירים ד' נח: דקאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה הא בתער והא במספרים ותער דקאמר רב כעין תער אלמא דמותר לגלח במספרים כעין תער וקשה מהא דאמר התם בשילהי ההיא שמעתתא דף נט. בעי מיניה רב מרב חייא מהו לגלח אמר ליה אסור והא קא גדיל גבול יש לו אלמא דרבי חייא אסיר אפילו במספרים ותימה לומר דרב לא קבלה מר' חייא. ופר"ת ז"ל דהא דבעא רב מר' חייא היינו בתער אבל במספרים שרי והא דקאמר והא קא גדיל הכי פי' והלא אין זה דומה לשמלת אשה דאינו עושה כדי לייפות אלא להציל מן הצער שהוא גדול יותר מדאי ואפילו בתער הוה לן למישרי ומשני גבול יש לו ואינו מצטער. ומתוך גירסת בעל הלכות משמע דרב לא שרי אלא בשאר הגוף אבל בית השחי ובית הערוה אפי' במספרים אסור דגרסי' הכי אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה כי קאמר רב בשאר איברים ושאר איברים מי שרי והא תניא העברת שער אינה מד"ת אלא מד"ס כי קאמר רב במספרים כי תניא ההיא בתער והא רב בתער קאמר מאי תער כעין תער. והא דמשמע ממפיבושת דשרי לגלח היינו במספרים דאינו אסור אלא מדרבנן ואותה שעה עדיין לא נאסר ונראה דגרסת בעל הלכות אינה חולקת על גירסת הספרים שלנו דלמאי דמסיק הא בתער והא במספרים הדר ביה משינויא קמא דשני כי קאמר רב בשאר איברים. ובה"ג שהובאו מאספמיא היה כתוב אלא הא בתער הא במספרים ומיהו הא ודאי צ"ל לפי גירסא זו דשאר איברים נמי אסורין בתער כמו בית השחי מדהדר ביה משינויא דשני ע"י קושיא דהעברת שער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים דמשמע ליה דאיירי בכל איברים שבגוף אבל במספרים תרוייהו שרו. ובנזיר משמע שהיו נוהגין בו איסור דאמרי' בפ' שני נזירים דף נט. ההוא דאיתחייב נגידא קמיה דר' אמי איגלאי בית השחי חזייה דלא מגלח אמר להו ר' אמי שבקוהו דמן חברייא הוא ובתשובת הגאונים כתוב דבית השחי ובית הערוה אם מגלח מראשו ועד רגליו מותר ואם לאו אסור דכיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי דאדרבה ניוול הוא אלא על שם רפואה הוא מגלח:

סימן ט

[עריכה]

מתני' חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשרה חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו בקטן החופה רוב רגלו חליצתה כשירה חלצה בלילה חליצתה כשרה ר"א פוסל חלצה בשמאל חליצתה פסולה ור' אלעזר מכשיר:

גמ' ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל מכ"מ א"כ מה ת"ל נעלו נעל הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאינו חופה את רוב רגלו ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב. אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אתאי ההיא יבמה לחלוץ א"ל הב ליה סנדלך יהיב ליה דשמאלא א"ל אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור א"ל אי הכי בסנדל שאינו שלו נמי אימור דאמור רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור א"ל הכי קאמינא לך הב ליה ואקנייה ניהליה וכן הלכה. בסנדל של עץ חליצתה כשירה ודווקא במחופה עור אבל שאינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא רבא בר חייא חטספאה עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה דתניא א"ר ישמעאל ברבי יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק ביחידי ובלילה למימרא דלית הלכתא כוותיה. חלצה בלילה כשרה ורבי אליעזר פוסל ומסקינן דבהא פליגי מר סבר חליצה כתחילת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמיא:

סימן י

[עריכה]

מכאן משמע שאם דנין תחלת דין בלילה הדין בטל וכן משמע ב"ב דף קיד. גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין ואין יכולין לדון ע"פ ראייתם אפי' בדיעבד והא דגרס בירושלמי פרק אחד דיני ממונות ה"ו מניין שדנין ביום וגומרין בלילה שנא' ושפטו את העם בכל עת אית קרא לשעבר אמר שמואל בר רב יצחק כיני מתני' מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינן דין אמרין הדא אמירה כלומר זה יכול להיות על כרחך גירסת משובשת היא דאדרשה קמייחא לא שייך למיפרך אית קרא לשעבר דהא קאמרין לכתחלה גומרין בלילה אלא כך יש להפך ולסרס הגירסא מניין שאם טעו ודנו בלילה שדינן דין ת"ל ושפטו את העם בכל עת ופריך אית קרא לשעבר ושפטו לכתחלה משמע ואת דרשת ליה בדיעבד אמר שמואל בר יצחק כיני מתניתין מניין שדנין ביום וגומרין בלילה ת"ל ושפטו את העם בכל עת:

סימן יא

[עריכה]

מתני' חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשירה קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראה אבל לא רקקה ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה ר' עקיבא אומר חליצתה כשירה א"ר אליעזר ככה יעשה דבר שהוא מעשה מעכב א"ל ר"ע ככה יעשה לאיש כל שהוא מעשה באיש:

גמ' שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ. מכלל דמפסלה מאחין קשיא לי כיון דאמר יבמה שרקקה תחלוץ אמאי הדחיקו הנך אמוראי לקמן דף קו. להטעותו ר' חייא בר אבא ואביי ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואח"כ כפוהו לעשות חליצה מעליא וכן ר' יוחנן ורב פפא דאמרו ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפנינו ונפסלה לו ואח"כ יכפוהו לחלוץ ואי לית להו להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל א"כ לאו דהלכתא היא ורב אלפס הביאה לפסק הלכה. ונראה לי דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לה לרוק בפנינו משום דלא מהניא רקיקה הכא ליפסל כדאמרי' לעיל דף קב: יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאחד מהן ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהן ופריך טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיוונה והא תניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא כו' חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם ומסיק דכי חזינא חיישינן שמא כיוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כ"ש רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה כי ידוע היה שלא כוון. ואיכא דאמרי הכי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק בפעם אחרת דכסדרן לא מעכבי דתניא בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי:

סימן יב

[עריכה]

שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שאי אפשר לדם בלא צחצוחי הרוק ודוקא במוצצת אבל בשותת לא וגדמת חולצת בשיניה דלא כתיב וחלצה ביד ואני כתבתי כדפירשתי דהנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפי' שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכן כתב הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיבא באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לא דכתיב זובו טמא ה"א דם היוצא מפיו טמא וכתב דלא פליגי אהדדי ההוא דלעיל דלא בעי לצחצוחי הרוק כשרקקה במקום חליצה דסגי ליה בהכי והך ברייתא דבעי צחצוחי הרוק כשרקקה שלא במקום חליצה דלפוסלה מן היבום אי איכא צחצוחי הרוק הוא דפסלה דגזרינן משום רקיקה דבתר חליצה אבל לית בה צחצוחי הרוק לא גזרינן:

סימן יג

[עריכה]

מתני' החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ובירושל' ה"ה גרס חליצתה כשירה וכן כתב רב אלפס ז"ל:

גמ' החרש שנחלץ וכו' אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינם בואמר ואמרה ומתניתין דקתני חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה בדיכילא למיקרי כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אפי' לגבי אחין לא פסלה ומתייבמת להם. קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל וכו' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים והלכתא עד שתביא שתי שערות:

סימן יד

[עריכה]

מתני' חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצה פסולה ר"ש ור' יוחנן הסנדלר מכשירין ומעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין בא מעשה לפני ר"ע והכשיר:

גמ' אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אין הלכה כאותו הזוג ואף אם בדיעבד עבוד חליצה בתרי פסולה אלא שלשה בעינן ויוסיפו עליהן עוד שנים לפרסומי מלתא:

סימן טו

[עריכה]

ת"ר חליצה מוטעת כשירה ואיזה היא חליצה מוטעת א"ר שמעון בן לקיש שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר לו ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ואת אמרת חליצה כשירה אלא היכי דמי חליצה מוטעת שהיא כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ואפילו אם התנה בתנאי אם תתני לי מאתים זו. תהיה החליצה כשירה ואם לא תתני לי לא תהיה חליצה אפ"ה התנאי בטל והחליצה כשירה אפילו לא נתרצה דמן הדין אין כח בשום תנאי לבטל המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי ראוי המעשה להיות קיים אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הלכך בעינן דוקא כי התם שיוכל המעשה להתקיים על ידי שליח שציוה משה ליהושע אם יקיימו התנאי שיתנו להם ארץ הגלעד אבל חליצה דאי אפשר ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו אע"פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים. תניא נמי הכי חליצה מוטעת כשירה ואיזו היא חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמרו לו חלוץ לה ותתן לך מאתים זוז ובא מעשה לפני ר' חייא והכשיר. ההיא איתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא דהות כעורה ובעי יבם ליבומי ולמיכלייא לממונה אמר לה בתי לא ניחא לך א"ל לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה אמר ליה השתא מינך איפסלה זיל חלוץ חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אמור ליה חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחליץ לה אמר ליה זיל הב ליה פרש"י זיל הב ליה דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלה מיהו מיחייב לקיומי תנאיה מדינא כשאר שכירות דעלמא ולהכי פי' מטעם שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותו לקיים התנאי משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם ירצה לקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויתבטל המעשה למפרע ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה שהרי הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אם לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה ליתן אלא הגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט וראיה לדבר מדאבעיא לן בפרק מי שאחזו דף עד: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אי נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא ואם איתא דגיטא הויא לאלתר ואיהי דמחייבא למיתב ליה מאתים זוז פשיטא דנתינה בעל כרחו הוי נתינה כדמוכח בבבא מציעא דף עז: גבי פרעיה זוזא זוזא דפרעון הוי ועוד מאי נ"מ אי הוי נתינה או לא כיון דגיטא לאלתר הוי והמעות הן עליה בחוב אי בעי ליקבל ואי לא בעי לא ליקבל אלא ודאי הגט תלוי ועומד בנתינת המעות ואם היא רוצה שלא יהא גט אינה מחוייבת ליתן לו המעות הלכך בנידון זה משום תנאי לא מיחייבא למיתב לו אלא הכי קאמר ליה כיון דאי אפשר לה לחליצה להתבטל הוה ליה כשכירות בעלמא א"ל משטה אני בך עבדי ליה דכיון דלא הוה ליה הגון לה ולא בעי לה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי כעין אנוסה היא וגם איהו לא פסיד ביה מידי:

סימן טז

[עריכה]

מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה אני בך ונראה דהיינו דוקא כגון הכא ששואל דבר גדול במעשה שאין רגילין ליתן אלא דבר מועט וכן ההיא דהגוזל בתרא דף קטז: גבי הלך להביא כרוב ודורמסקין שאין לו אלא שכרו אבל מעשה שרגילין עליו ליתן דבר גדול אינו יכול לומר משטה אני בך אע"פ שלא הוציא כלום באותו דבר שתובע לו שכר הכל לפי המעשה והתנאי:

סימן יז

[עריכה]

ת"ר חליצה מוטעת כשירה גט מוטעה פסול גט מעושה כשר חליצה מעושה פסולה ה"ד אי דאמר רוצה אני אפי' חליצה נמי כשירה אי דלא אמר רוצה אני אפי' בגט נמי לא הכי קאמר חליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושה וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול ולא קשיא הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

סימן יח

[עריכה]

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא חולצין אע"פ שאין מכירין וממאנין אע"פ שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואין כותבין גט מיאון אלא א"כ מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין פירוש שיכתבו ב"ד אחרון בלא הכרה ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין ואין ממאנין אלא א"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין וכותבין גט מיאון אף על שאין מכירין דחיישינן לב"ד טועין והלכה כרבא:

סימן יט

[עריכה]

מתני' מצות חליצה בא הוא ויבמתו לב"ד והן נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו והיא אומרת מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו אומרים ונגשה יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה לפניו רוק הנראה לדיינין וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו עד כאן היו מקרין אותו כשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עכו גמר את כל הפרשה הוחזקו להיות מקרין את כל הפרשה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ כו'. מה היא עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. גרסי' בפ' ג' דסנהדרין דף לא: והיבמה הולכת אחר היבם להתירה אמר רבי אמי אפי' מטבריא לציפורי שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה אמר רבי יהודה מצות חליצה קוראה וקורא חולצת רוקקה וקוראה מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל דמצוה הכי ואי אפיך לית לן בה תנ"ה בין שהקדים חליצה לרקיקה ובין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרייה לדידה לא לחודיה אבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא ליקרייה לדידיה לא לחודיה חפצתי לקחתה לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת רבא אמר אסוקי מלתא היא ולית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא אסוקי מלתא לית לן בה אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי פרש"י משום דאיכא לפרושי לא אדלעיל מיניה קאי אבל לא חפצתי תחילת דיבור הוא. וגירסת רב אלפס ז"ל אינה נכונה דמה ענין ר' זירא לכאן מ"מ יש לטעות בפירוש דבריה. אמר אביי האי מאן דכתב גיטא דחליצה צריך למכתב הכי ואקרינוה לדידה מן מאן ועד יבמי ואקרינוהי לדידיה מן לא עד לקחתה ואקרינוה לדידה מן ככה ועד חלוץ הנעל מר זוטרא משרטט וכתב לכולה פרשה מתקיף לה מר בר רב אשי והא לא ניתן ליכתב והלכתא כמר זוטרא דלדבר מצוה שרי הא דקאמר ואקרינוהי לדידיה מן לא עד לקחתה לא ידענא למה דקי"ל גיטין דף ו: שלש כותבין. אמר אביי רוק שקלטתו הרוח לא עשתה ולא כלום הלכך הוא ארוך והיא גוצא קלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי רוק להדי אפיה והדר אזיל אמר רבא אכלה תומא וירקה גרגישתא וירקה לא עשאה ולא כלום מ"ט וירקה מעצמה בעינן ולא מחמת דבר אחר רב אלפס ז"ל לא הביא הך מלתא דרבא אולי סבירא ליה דלא גרע מרקקה דם ולא דמי להא דהכא אפי' צחצוחי הרוק מעצמה אין כאן אם לא נאמר אי אפשר בלא ליחלוחית רוק ואותו מעט יצא עם רוק זה ונהגו העם למונעה מכל מאכל קודם חליצה: ונקרא שמו בישראל וכו'. תניא א"ר יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון ובאת יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל וכו':

סדור חליצה מצות חליצה בשלשה שיודעים להקרות וקבעי דוכתא שאומר נלך במקום פלוני לחלוץ שם ומוסיפין עליהם עוד שנים אפי' עמי הארצות לפרסומי מלתא וחולצין ביום ולא בלילה בב"ד ישראל ולא בב"ד של גרים וצריכין הדיינין שיכירו שהיא אשת המת ושהוא אחי המת מאביו והכרה זו סגי בקרובים ונשים דגלוי מלתא בעלמא היא וצריכין לידע שהיא בת שנים עשר שנה ויום א' ושהוא בן י"ג שנים ויום אחד ושהביאו שתי שערות והיבמה נבדקת ע"פ נשים ואם רואין שגדלו דדיה ונתמלא זקנו אין צריכין בדיקה וצריך שישבו הדיינים והיבם והיבמה יעמדו. וראיתי רבותינו שהעמידו היבם אצל כותל או אצל עמוד כי היכי דמצי למידחסיה לכרעיה ואומרים ליבם אם תרצה לייבם יבם ואם אומר שרוצה לחלוץ אומרים לו לבטל מודעי כמו בגט דחליצה מעושה פסולה ונותנין לו ב"ד המנעל שיהא שלו ואחר החליצה יחזור ויתנהו לדיינין והמנעל צריך שיהיו לו שתי רצועות לקושרו בהן על רגלו אע"פ דאית ליה חומרתא כמין קשר עגול ומכניסו בחוט של רצועה וצריך שיהיו כל תפירות המנעל ברצועות ולא בפשתן ונועלו ברגלו וקושרו ברצועה על רגלו בקשר ולא בעניבה וברגלו של ימין ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי מלה במלה זו אחר זו רק לא אבה יקרוה בפעם אחת ומקרין ליבם לא חפצתי לקחתה והיא מתרת בימינה קשר המנעל ושולפתו מעל רגלו בימינה וזורקת רוק מפיה לפניו ולא תאכל היבמה קודם חליצה וצריכין הדיינין לראות הרוק כשיצא מפיה ומקרין לה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל וכל הנמצאים שם אומרים חלוץ הנעל וכו' ומשרטטין קלף וכותבין לה ביום פלוני בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם למניין שאנו מונין בו במקום פלוני אנחנא דייני דמקצתא חתימי לתחת במותב תלתא כחדא הוינא וסליקת קדמנא פלוניתא בת פלוני ואקריבת לקדמנא חד גברא דשמיה פב"פ וכן אמרה לנא פלוניתא דא פב"פ אחוה מאבוה דמיתנא דפלוני בעלי הוא דהוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק והדין פלוני אחוהי חזי ליבומי יתי כען רבנן דייני א"ל אי צבי לייבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע לי קדמיכון רגליה דימיניה ותישרי סיניה מעל רגליה ותירוק באנפוהי. ואישתמודעינהי לפלוני דנא דאחוהי דפלוני מאבוהי הוא ואמרנא ליה אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לה קדמנא רגלך ימינא ותשרי סינך מעל רגלך ותירוק באנפך ועני ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיד אקרינוה לפלוניתא דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף בהא פלוני אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואטלע לה רגליה דימינא ושרת סיניה מעל רגליה ורקה באנפוהי רוקה דאיתחזאי לנא מפומה על ארעא ותוב אקרינוה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דיינים וכל דהוו יתבין קמן ענינא בתריה חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאיתעביד עובדא דנן קדמנא שרינוה לפלוניתא דא למהך להתנסבא לכל גבר דתיצבי ואינש לא ימחא בידה מיומא דנן ולעלם ובעית מיננא פלוניתא דא גיטא דחליצה דנא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכות ולראיה כדת משה וישראל וחותמין תלתא עליה ולא בעית לאמתוני בתר חליצתה תלתא ירחי ושריא לאלתר לאנסובי לכל מאן דבעיא: מצות ייבום מאן דשכיב בלא זרעא ואית ליה אחא מאבוהי דהוה ליה ישיבה בעולמו כדכתיב כי ישבו אחים יחדו מיחייב איהו ליבומי לאיתתיה וכדבעי ליבומי ליקדש והדר מייבם דאמר רב מצות יבום מקדש ואח"כ בועל שנאמר ולקחה לו לאשה ויבמה ומקמי הכי הות כתובת יבמה על נכסי בעלה הראשון והשתא תקינו רבנן משני שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. כתובת יבום ביום פלוני וכו' פלוני בר פלוני אתא קדמנא וכן אמר לנא אחא דמאבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק ההיא איתתא דשמה פלונית בת פלוני דממתא פלוני וחזי לי מן אורייתא ליבומי כדכתיב בספר אורייתא דמשה יבמה יבא עליה וצביאת פלוניתא דא ואיתיבמית לפלוני בר פלוני יבמה בדיל לאוקמי שמיה בישראל כדכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ודין נדוניא דהנעלת פלונית דא מבית אבוה לבית יבמה כדין וכדין וכתיב לה פב"פ לפלונית יבמתיה כ"ה זוזי דחזו לה דהוו כתיבו בכתובתה דכתב לה בעלה קדמאה ואוסיף לה מדיליה כדין וכדין וקביל עליה פלוני דנא אחריות תוספת כתובה דא עלוהי ועל ירתוהי בתריה מקרקעי ומטלטלי אפילו מגלימא דעל כתפיה וכו' כדכתיבנן בשטרי כתובות דעלמא:


הדרן עלך מצות חליצה