רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: פירוש הרא"ש | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד ב

אין בין המודר הנאה וכו' אלא דריסת הרגל. לעבור דרך ארצו או להשאיל כלים שאין עושין בהן אוכל נפש שמותרין במודר הימנו מאכל ואסור במודר הימנו הנאה:

נפה וכברה רחים ותנור. שמתקנין בהן אוכל נפש ואיצטריך לאשמועינן כלים הללו דלא תימא דוקא קדרה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו לאכילה אבל הני גורם דגורם מיקרו קמ"ל דה"ה רחיים ותנור:

אבל משאיל לו חלוק וכו'. מילתא דפסיקא נקט:

גמ' מאן תנא. דמחמיר במודר הנאה לאסור אף דריסת הרגל:

אפי' ויתור אסור במודר הנאה. מה שדרך אדם לוותר משלו ואינו מקפיד עליו כגון החנווני אחר שנתן המנין או המדה שרגילין ליתן בפונדיון הוא רגיל להוסיף משלו כדי להרגילו לבא אצלו אותו ויתור אסור למודר הנאה כיון שהוא מוותר שלו אבל שוה בשוה מותר דהיינו זבינא דרמי על אפיה וכיון דמחמיר כולי האי הלכך אפי' דריסת הרגל שאין דרך להקפיד עליו אסור במודר:

דף לג עמוד א

והא מן מאכל נדר. דמשמע דוקא אוכל נפש:

אימא שלא ילעוס חיטין על מכתו. דרפואה למכה היא כדתנן בפרק [שני דפסחים] (ד' לט:) לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהם מחמיצות דהנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה:

הנאה המביאה לידי מאכל עלי. היינו תקון או דבר שיכול לקנות בו מאכל:

שק להביא בו פירות כו'. דלא תימא דוקא תקון מאכל קמ"ל דהך נמי מקרי הנאה המביאה לידי מאכל:

סוס לרכוב עליו. לבית המשתה:

וטבעת ליראות בה. כדי שיכבדוהו להוסיף לו מנות:

מיפסק ומיזל בארעיה. לקצר דרכו לילך לבית המשתה:

ואיידי דתנא רישא לא ישאילנו. דלא תימא דוקא שפוד וקדרה:

מתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:

גמ' מכלל דרישא אע"פ שאין משכירין. כלים שעושין בהם אוכל נפש למודר ממנו [מאכל]:

מתני' שוקל לו שקלו. מחצית השקל חייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור והמודר יכול לשקלו בשבילו דמצוה בעלמא הוא דעבד ואין דינו כפורע שאר חובותיו:

ופורע חובו. בגמרא מפרש לה:

ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש לה:

תפול הנאה להקדש. שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות:

גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. הפורע חובו של חבירו חשוב כמבריח ארי מעדר חבירו שאינו חייב ליתן לו על זה שכר כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נח.) פורע חובו נמי אינו חייב לשלם ומחיל לו דאי לא נמצא מהנהו:

דף לג עמוד ב

חנן היא. דאמר איבד את מעותיו ואינו יכול לומר את חובך פרעתי שלם לי וה"ה ה"נ לכל חוב שעליו ועמד זה ופרעו וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה כי פרעיה נמי לשם מחילה לאו מידי קיהיב ליה:

ע"מ שלא לפרוע. עד שירצה לפרוע מעצמו אבל לא יכול ללוחצו הלכך לא מהני ליה מידי. כך פרש"י ז"ל בפ' בתרא דכתובות:

מידעם דפשיה קמהדר ליה. מצוה בעלמא קעביד ולא מהני ליה מידי:

מהי ליה פרוטה דרב יוסף. דאמר בפרק המפקיד (ב"מ כט.) דשומר אבידה כש"ש בההוא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעני אם יזדמן לו עני בשעה שהוא עסוק בשמירת האבידה כגון לשטחה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכן נמי הכא בשעה שהוא מוליך האבידה לביתו פטור מן הצדקה:

פרוטה דרב יוסף לא שכיח. שיזדמן לו עני באותה שעה:

דף לד עמוד א

בשלמא למאן דאמר אף בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר. פירוש כששניהם מודרין זה מזה היינו דקתני תפול הנאה להקדש שהמחזיר אינו יכול לקבל ממנו שכר ובעל אבידה אסור לעכבו:

אלא למאן דאמר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דוקא בהכי איירי מתניתין אמאי תפול הנאה להקדש:

אחדא. על דרך אחד כגון אם אין המחזיר רוצה לקבל שכר ובעל אבידה אינו יכול לעכבו הלכך תפול הנאה להקדש והא דלא קתני יקבל המחזיר שכרו משום דכולה מתניתין איירי במחזיר בחנם דהא קתני ברישא מחזיר לו אבידתו היינו בחנם דאי בשכר פשיטא דהא נכסי בעל אבידה מותרים למחזיר הלכך בסיפא נמי איירי במחזיר בחנם ולהכי תנא תפול הנאה להקדש:

ובספרים נמצא נ"א בשלמא למ"ד בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אבל דבעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר היינו דקתני מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש אם אין המחזיר רוצה לקבל שכר אלא למ"ד אף נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי מהדר ומתני' איירי נמי בכל ענין בין כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר אבל נכסי המחזיר מותרין לבעל האבידה ובין כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אבל נכסי בעל אבידה מותרין למחזיר אמאי תפול הנאה להקדש היכא דנכסי מחזיר מותרין:

אחדא קתני. האי תפול הנאה להקדש לא קאי אדנכסי מחזיר מותרין לבעל אבידה אלא אדנכסי בעל אבידה מותרין למחזיר והמחזיר אינו רוצה לקבל שכר וליכא למימר נמי דקאי אהיכא דנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר ותפול הנאה להקדש אם אין בעל אבידה רוצה לעכב השכר דהא לא איצטריך למיתני דכיון דאין המחזיר יכול ליטול שכר הרי הוא של בעל האבידה ואם ירצה יתן כל ממונו להקדש אבל כשאינו יכול לעכב השכר הוצרך לפרש מה יעשה בו:

משום דקא מהני ליה. ולית ליה הך סברא מדעם דנפשיה קא מהדר ליה:

אף בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה היינו דמתרץ מקום. דכיון דשניהם מודרין זה מזה מחזיר אינו יכול ליטול ובעל אבידה אינו יכול לעכב:

בשנכסי מחזיר אסורין לא מהדר. ולא איירי מתניתין אלא בשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר אבל נכסי מחזיר מותרין לבעל אבידה היכי מתרץ מקום אמאי לא מעכב השכר לעצמו:

דף לד עמוד ב

היתה לפניו ככר של הפקר. בתוך ד' אמותיו ואמר ככר זו הקדש וכיון שהוא בתוך ארבע אמותיו חל עליו הקדש כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י.) דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום:

נטלה לאכלה מעל לפי כולה. דכיון שכוון לזכות בה הוציאה לחולין ומעל דמעילה היינו שינוי רשות שמתכוין לשנותה מרשות גבוה לרשות הדיוט ובלבד שיהא שוגג ומשלם אותה ואת חומשה:

להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה. אבל לפי כולה לא מעל לפי שלא זכה בה אדם ולא יצתה מרשות הקדש דהא לא נתכוין לזכות בה אלא לצורך בניו נטלה ובניו נמי לא זכו בה למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולמ"ד נמי קנה הכא לא קנה משום דאיסורא לא ניחא להו דליקני וה"ה נמי אם נטלה לזכות בה לאחר או לזכות בה מיד לבניו אלא אורחא דמילתא נקט דכל עמל האדם לבניו והקשה ה"ר אליעזר ממי"ץ אמאי נקט ככר של הפקר נימא היתה לפניו ככר של הקדש ופי' בשם ה"ר יצחק שהככר של הקדש היתה רחוקה ממנו הרבה ואין אדם סמוך לה שיוכל לזכות אלא הוא ואמר לכשאזכה בככר זה תהיה הקדש וקמ"ל דחל עליה הקדש דכיון דבידו לזכות בו כדאמר בפרק אע"פ שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה הואיל ובידו לפדות:

נטלה לאכלה. ובעי למהדר ביה מעל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:

מעל לפי טובת הנאה שבה. אם יש בה שוה פרוטה במה שבניו מחזיקין לו טובה שרצה לזכות בה לצרכם משלם פרוטה וחומשה להקדש:

ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו. אי אמר ככר זה אפילו אי יהבה לאחר אסורה לו כדתנן לקמן בפרק השותפין (דף מו.) לבית זה שאני נכנס מת או שמכרו לאחר אסור וכיון דלא אמר זה אם נתנו לאחר פשיטא שמותר כדתנן לקמן לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר ומיבעיא ליה אם נתנן למודר עצמו אי הוי כאחר דכיון דאמר ככרי ולא אמר זה דוקא כי איתיה ברשותיה אסור:

או עליך א"ל ושוייה עליה כהקדש. לעולם אפילו לאחר שנתנה לו:

א"ל פשיטא אע"ג דיהביה ליה במתנה אסור דעליך לעולם משמע:

אלא ככרי לאפוקי מאי. כיון דאפילו נתנה במתנה אסור. לשון ככרי דמשמע כל זמן שהוא שלי דוקא:

לאפוקי דאי גנבה מגנב. בתמיה שאם גנבה ממנו שמותרת לו לפי שיצתה מרשותו ולא נתנה לו במתנה ומ"ש מההוא טעמא דשרית נגנבה אית לך למשרי נמי נתנה לו במתנה כך פירש ה"ר אליעזר ממי"ץ ולא נראה דאי לא נתייאש ממנו אכתי לא נפיק מרשותיה ואסורה לו ואי נתייאש ממנו הוי כמו נתנה לאחר אלא הכי קאמר ע"כ לאפוקי דאגנבה מגנב שיהיה מותר בתמיה הא לא נפק מרשותיה כל זמן שלא נתייאש ממנה אלא ע"כ למעוטי נתנה לו במתנה והוה מצי לשנויי למעוטי אם נתנה לאחר:

אמר ליה לאפוקי דאזמניה עילויה. שאם הזמינו לאכול עמו והיה ככר מונח לפניהם על השלחן ואמר ככרי עליך ואם אמר ככר הוה משמע כל הככרות שבבית אהני הא דאמר ככרי דדוקא ככר שלפניהם אסר עליו ויש ספרים גורסים אי נמי דאזמניה עילויה ולאפוקי דאגנבה מגנב שינויא הוא וכגון שנתייאש הימנה אי נמי לאפוקי דאזמניה וקשה לי אמאי נקט דאזמניה לימא כגון שהיה ככר מונח לפניהם ואמר ככרי לאפוקי שאר ככרות ועוד מה שהשיב לו פשיטא דאי יהביה במתנה אסור היינו דוקא כשהככר מונח לפניהם דאיכא למימר דככרי אתי לאפוקי שאר ככרות ונראה כפירוש הרב רבי יונה ז"ל וכגירסתו פשיטא דאי יהביה במתנה אסור דאי לא ככרי עליך לאפוקי מאי דאי שרית ליה אם נתנה לו במתנה היכי משכחת לה שאסרו עליו דסתם ככר אין בו כי אם הנאת אכילה ומסתמא המודר לא יאכלנה אלא כן יתננה לו המדיר ומשני דאי גנבה מגנב שאם גנב לו הככר אסור המודר להנות ממנו אי נמי דאזמניה עילויה לענין זה חל עליו האיסור שאסור להזמינו עליו שמיד כשהזמינו עליו הוא נהנה במה שהוא מכבדו ורוצה להאכילו אף על פי שעדיין לא אכיל:

דף לה עמוד א

קונם פרה שאני קנוי. כקונם יהא עליך אם יש לי פרה אלא זו ולזו אני צריך ויש לו פרות אחרות ונאסרו נכסיו על המודר:

או שנתה לו במתנה הרי זה מותר. ותיובתא דרבא:

שנתנה לו על ידי אחר. שנתנה לאחר והוא נתנה למודר:

דיקא נמי דקתני שניתנה ולא קתני שנתנה לו. בעל פה היתה הגירסא שגורה בפיהם:

למימרא כהקדש. כדפרישנא במתני' מדקתני דדוקא להקדש צריך ליתן השכר ואינו יכול להשליכו לאבוד אלמא כל הנאה הבאה לו ממנה הרי הוא הקדש ויש לו בה מעילה:

ככר זה הקדש. פירוש הקדש גמור ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך להך בבא כלל אלא אגב סיפא נקט:

הוא מעל. דקסבר יש מעילה בקונמות:

אין לה פדיון. דאין בו מעילה לכל כמו הקדש דלא אלים למתפס פדיוניה:

וחכ"א אחד זה ואחד זה לא מעל. בין הוא בין חבירו לא מעל דאין מעילה בקונמות:

מי מעל. למאן דאמר יש מעילה בקונמות:

למעול ותן. כמו הנותן הקדש בשוגג לחבירו דמעל:

הא לא אסרה עילויה. ולא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאדם:

איסורא לא בעי דליקני. דכל מעילה בשוגג הוא ואילו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה אבל המוציא מעות של הקדש בשוגג מעל אע"פ שאילו היה יודע שהיה של הקדש לא היה רוצה לזכות בהם כיון שהוא עצמו לקחם כדי לזכות בהם אבל מה שנותן לו על ידי אחר מצי למימר איסורא לא בעינא למקני:

מקבל מעל לכשיוציא. דכל דבר של הקדש אינו יוציא עד שימעול בו והכי אמרינן במעילה האומר לשלוחו תן דינר לחנווני ונזכר בעל הבית קודם שנתנו לחנווני חנווני מעל לכשיוציא:

דף לה עמוד ב

מתני' ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות. כהן שהדיר את ישראל הנאה ממנו יכול להקריב קרבנותיו זב וזבה מביאין שתי תורין או שני בני יונה ביום טהרתם וכן יולדת עניה:

ותורם תרומתו. בגמ' מפרש לה:

מלמדו מדרש. ספרא וספרי שהוא מדרש הפסוקים:

הלכות. הלכה למשה מסיני:

ואגדות. דברי חכמים שהסמיכום על הפסוקים:

לא ילמדנו מקרא. בגמ' מפרש טעמא:

אבל מלמד הוא את בנו מקרא. דמצוה קעביד ואע"פ שמצוה על האב ללמד את בנו שמא היה מוצא אחר שהיה מלמדו. בכל מילי דלא עביד לנפשיה דמודר בטעמא כל דהו אמר דלא מיקרי הנאה:

גמ' אלא מחוסר כפרה שאני. דלא בעינן דעת הלכך לאו שליחותיה קא עביד כיון דיכול להקריב בלא דעתו אבל שאר קרבנות דבעי דעת שלוחי דידן נינהו ואסור:

הכל צריכין דעת. אם ראובן חייב קרבן אין שמעון יכול להפרישו ולהקריבו שיפטר בו ראובן חוץ ממחוסר כפרה דגלי ביה קרא שהאב מביא על בניו להתירם בקדשים והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן:

זאת תורת הזב בין גדול בין קטן. לענין קרבן כתיב וקטן לאו בר דעת הוא להביא קרבן אלא אביו מביא על ידו:

קטנה בת לידה היא. וכיון דביולדת לא מצי למידרשיה לרבות קטנה גבי זב נמי לא דרשינן ליה לרבות קטן:

שלש נשים משמשות במוך. צריכות לשום מוך באותו מקום לקלוט את הזרע שלא תתעבר:

בין פקחת בין שוטה. נהי דלא מצינן לרבויי קטנה מרבינן שוטה דגם היא לאו בת דעת היא ובעלה מביא עליה בלא דעתה להתירה בקדשים כדברי רבי יהודה דאמר הבעל חייב להביא קרבנות אשתו הלכך אפילו שוטה נמי מביא קרבן עשיר על אשתו ולא מצי למימר עניה היא אביא עליה קרבן עני אלא כיון שהוא מחוייב להביא קרבנותיה והוא עשיר צריך להביא קרבן עשיר וכן כל קרבנות שהיא חייבת כשהיא מחוסרת כפרה או אכלה חלב או אם חייבת אשם אבל לא אם נדרה קרבן דאם כן תדור בכל יום כדי להקניטו:

שכך כתבה לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. כשהבעל מגרשה היא כותבת לו שובר שהיא פוטרתו מכל אחריות שהיה לה עליו אלמא כל דבר שהיה עליה באחריות היה הבעל חייב קודם שגירשה:

דף לו עמוד א

לזרוק עליו מדם חטאתו ודם אשמו. האי דלא פריך ליה מחטאות ואשמות דמתניתין משום דתני ליה גבי קיני זבין וזבות הוה ידע דמשני ליה דאיירי במחוסרי כפרה אבלברייתא הוה סלקא דעתך דאיירי בכל חטאות ואשמות:

הכהנים שפגלו. שחשבו באחת מארבע עבודות לאוכלו או להקריבו חוץ לזמנו או חוץ למקומו ותני על השוגגין פטורים אלא שפגולן פגול אלמא דהוי פיגול גמור מדאורייתא אבל ממתני' המ"ל דהוי פיגול דרבנן:

אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא נינהו היינו דק תני שפגולן פגול. שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן מדלא בעינן דעת בעלים:

אמאי פגולן פגול. הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום דעשאו שליח לימא לתקוני שדרתיך כו':

המקריב לו לא יחשב לו מ"מ. ודרשינן בזבחים (דף כט:) קרי ביה לא יחשב אלמא מחשבת המקריב הויא מחשבה לפסול אע"ג דלאו דידיה הוא:

אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו. דכיון דילפת אפשר משאי אפשר א"כ בחטאת חלב נמי ליליף ויביא חטאת חלב על חבירו ומשני בעל אשתו שוטה נמי אי אפשר להביא חטאת דכיון דלאו בר דעת היא לאו לאיתויי חטאת היא דאף פיקח שהפריש קרבן ונשתטה נפסל הקרבן ואין הבעל מקריב עליה אלא כשהיא מחוסרת כפרה להתירה בקדשים:

שכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים. אע"פ שהן צריכין פסח כדכתיב שה לבית אבות ואין להם דעת להמנות ופסח אינו נאכל אלא למנוייו אלא שהמנאת אביהם בלא דעתם הויא המנאה וה"ה ימנה חבירו על פסחו בלא דעתו:

שה לבית לאו דאורייתא. הלכך לא ילפינן מהכא דגדול שהוא מחויב מן התורה שיוכל אחר למנותו בלא דעתו:

על בשרא קאי ומזכה להו. הא תנן נמנין ומושכין את ידיהם עד שישחט דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה מהוית של שה יכולין להתמעט ולהתרבות עליו ולא אחר שנשחט:

בנות זריזות ובנים שפלים. ולא קתני בנות זוכות ובנים אינן זוכין:

דף לו עמוד ב

כיון דזכות הוא לו. שהוא פוטר כריו בתבואתו לא צריך דעת דאנן סהדי דניחא ליה והוי כאילו עשאו שליח:

או דלמא מצוה דיליה הוא וניחא למעבדה. ויותר הוא חפץ בחסרון ממונו ממה שיעשה אחר מצותו הלכך חוב הוא ולא הוי שלוחו:

מאן שוייה שליח. הא אמרינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם:

אלא לאו אין צריך דעת. דאע"ג דזכות הוא לו הוי כאילו שוייה שליח מ"מ כיון שבלא דעתו היה יכול לעשות לא מיקרי הנאה:

כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. דדעת איכא שליחות ליכא:

טובת הנאה של מי. שיקבל סלע מישראל כדי שיתננה לבן בתו כהן:

את כל מעשר תבואתך ונתת. מי שהתבואה שלו קרי ביה ונתת:

ואי אמרת טובת הנאה דבעל הכרי כו'. סד"א דאיירי בתורם משלו על של חבירו:

המקדיש מוסיף חומש. כשפודה הקדשו אבל אם פדאו אחר אינו מוסיף חומש דכתיב ואם המקדיש יגאל ויסף חמישית כסף ערכך:

ומתכפר עושה תמורה. אם ראובן הפריש קרבן להתכפר בו שמעון אם המיר בו שמעון מומר אבל לא ראובן:

טובת הנאה שלו. של התורם דכתיב מעשר תבואתך ונתת מי שעשר משלו קרי ביה ונתת [וכן איתא בתמורה י.]:

דף לז עמוד א

במקום שנוטלין שכר על המקרא. ואם היה מלמדו בחנם הרי הוא מוחל לו על השכר ומהנהו:

מאי פסקא. שלעולם נוטלין שכר על המקרא ולא על המדרש ולא קתני איפכא:

מה אני בחנם. צוה אותי ללמד אתכם בחנם כמו שהוא למדני בחנם:

שכר שימור. נוטלין על נערים קטנים הלומדים מקרא לשמרם שלא ילכו ברחובות ובשוקין ויזיקו ויחנכו לדברים רעים:

שכר פיסוק טעמים. לנגן המקראות כהלכתן ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו:

לא ילמדנו מקרא. בקטן אם הדיר קטן הנאה ממנו:

אם היה גדול מלמד לו ולבניו מקרא. לו משום דגדול הוא ולא בעי שימור ואין נוטלין עליה שכר ולבניו משום דמצוה קעביד (ולא) [גי' רש"א אפי'] בעי שימור ולא מהני ולא מידי:

היינו דאין קורין בתחילה. משום דאסור ליטול שכר בשבת אבל שונין שכבר ידעו בפעם ראשונה פיסוק הטעמים ועל שאר הלימוד אינו נוטל שכר אלא למאן דאמר שכר שימור אמאי אין קורין בתחילה ואמאי שונין דמה לי פעם ראשונה ומה לי פעם שניה לעולם שימור איכא:

לשמור את התינוק. חצרות היו בירושלים ומגדלין בהם תינוקות למלאות מים להזות על הכהן השורף את הפרה:

לשמור את הפרה. פרה אדומה לשמרה שלא יעלה עליה עול:

לשמור את הזרעים. שדה המבוכרת שומרין אותה לצורך העומר ושתי הלחם:

דף לז עמוד ב

דיפנון אבוהון דינוקא למצותא. אם היו קורין בתחילה היה חמור להם והיו צריכים להאריך והאבות מצפין לסעוד עד שיבואו ומבטלין עונג שבת אבל מה שקראו מאתמול שונין בו היום כי אינן צריכין להאריך בו:

ויקיר להון עלמא. ואינם יכולים לסבול הטורח ללמוד דבר חמור:

שנוי וסת. המשנה וסתו ומנהגו שהוא נהוג בו לסעוד בכל יום:

בנות מי בעיין שימור. שאין דרכן לטייל ברחובות ומאי איצטריך לאשמועינן שמותר ללמוד בנותיו והא אין נוטלים עליהם שכר ואפילו לעצמן יכול ללמד בדבר שאין נוטלין עליו שכר ומתני' סתמא קתני ומלמד את בניו דמשמע אף בנות בכלל:

דאורייתא הוא. ואין נוטלין שכר:

מפורש זה תרגום. שמפרש המקרא:

ושום שכל אלו הפסוקים. שבשבילם מפסיקין בין דבר לדבר:

ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים. שעל ידי הניגון מבינין לחבר המקרא למעלה או למטה:

אלו המסורות. חסרות ויתרות:

מקרא סופרים ארץ ארץ. שמשתנה באתנחתא וכן שמים מצרים שאין קורין שמים מצרים בחירק:

עטור סופרים. כמו רק הבמות לא סרו דמתרגמינן לא עטרו שהוסרו מן התיבות אותיות הראויות להנתן בהם:

אחר תעבורו. היה ראוי לכתוב בוי"ו דהוה משמע סעדו לבכם ואח"כ תעבורו אבל השתא דכתיב בלא וי"ו משמע סעדו לבכם אחר שתעבורו וכן כולם:

משפטיך תהום רבה. היה ראוי לכתוב ומשפטיך בוי"ו:

פרת דבלכתו. בלכתו להשיב ידו על נהר פרת פרת לא כתיב וקרי:

איש דכאשר ישאל איש בדבר אלהים. דאחיתופל:

באים דונבנתה. הנה ימים באים ונבנתה:

את דהגד הוגד לי. את אשר עשית דרות:

לי דהשעורים. (את) שש השעורים [האלה] נתן לי:

נא דיסלח. בנעמן כתיב:

דף לח עמוד א

ידרוך דהדורך. שתי פעמים וחד לא קרי:

חמש דפאת נגב. ביחזקאל:

אם דיגאל. ברות:

לתלתא פסוקי. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו':

פסל לך שלך יהא. ושל סנפרינון היו:

טוב עין הוא יבורך. זה משה דכתיב ביה כי טוב הוא כי נתן מלחמו לדל אין לחם אלא תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ואין דל אלא ישראל שנאמר וידל ישראל עד מאד:

למען תהיה לי השירה הזאת לעד. ואם לא ניתן להם תורה אלא זו השירה על מה תעיד:

פלפולא בעלמא. הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות:

אין הקב"ה משרה שכינתו. בקביעות:

דאריך וקטין. אריך בקומה וקטין בכח תימה אמאי לא יליף מקרשים דכתיב וישם את המשכן [צ"ל קרשיו שמות מ]:

חמשים שערי בינה ונתנן לו למשה חוץ מאחד. דכתיב מזוקק שבעתים:

משום דעניו הוה. ומנהג חסידות היה שלא להטריח עליהם:

ולא רצותנו. משמע אפילו מרצונו:

ויתן שכרה. משמע של כל הספינה:

מתני' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן. חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתניא בכתובות בפ' נערה (דף מט.) מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וכל שכן לבנות ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא היא (שם מט:) שיהא אדם זן את בניו קטנים ולאו מתניתין היא ורבינו תם מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון:

את בהמתו בין טמאה כו'. דניחא ליה בפטומן וקא מהני ליה:

דף לח עמוד ב

נפשה לשמים. דלמלאכה קיימא ואינו חושש על פטומה:

שאם ירצה מוכרה לעובדי כוכבים. לאכילה ונוטל דמיה בשביל פטומה:

הרי מוסר לו שפחה לשמשו. קא סלקא דעתך בקטנה או בנערה איירי שבידו למוסרה וגם מעשה ידיה שלו:

גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו. אע"פ שאינו נהנה מהם כל שכן שמותר לזון את בתו אם ישיאנה לו:

בבתו בוגרת ומדעתה. ואע"פ שמשיאה עצה ואינה עוברת על דעתו שרי:

המדיר את בנו לת"ת. הדירו שלא יהנה ממלאכתו ומשימושו כדי שיהא פנוי לת"ת אלו מלאכות קטנות מותר לקבל ממנו כי אינן מבטלות אותו כ"כ מת"ת וי"מ שהדירו אביו שלא יהנה ממנו לפי שלא היה רוצה ללמוד מותר ליהנות מן האב בדברים קטנים הללו:

כוס של בית האבל. שרגילין לשתות שם כדאמרינן (פסחים קי. כתובות ח:) עשרה כוסות בבית האבל ואם האבל מודר הימנו הנאה מותר להוליך שמה יין דמצוה קעביד ולא מטי ליה הנאה כל כך לאבל כי מרובים השותים:

כוס של בית המרחץ. מים חמין כדאמר בפ' כירה (שבת מא.) רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים והנאה מועטת היא:

עבדיו ושפחותיו למנחרותא עבידן. למראית העין לכבוד ולעמוד לפניו לשמשו ואינו חושש בפטומן:

דף לט עמוד א

אפי' יושב נמי. דהנאת כבוד לא חשיבא הנאה לאוסרה על החולה דמצוה קא עביד ואין החולה נהנה מדריסת הרגל אף על פי שלא נכנס להנאתו אלא לצורך החולה ואין הנאת דריסה שלו אפ"ה דבר תימה הוא לאסור דריסה זו:

ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה. והוא עושה בחנם ומוחל לו השכר ומהנהו:

על העמידה לא בעי למשקל. דנראה כמבזה מצות ביקור ועל (ידי) הישיבה הוא דבעי למשקל כי נוטל שכר טרחו ובטול מלאכתו:

איבעית אימא גזירה שמא ישהא בישיבה. וכשנכסי מבקר אסורין על החולה ואין נוטלין שכר לא על הישיבה ולא על העמידה ואם ישהא בישיבה איכא הנאה מרובה לחולה וצריך ליתן שכר למי שישהה אצלו כל כך:

בשנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מחיותיה. ולא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו דהיינו ביקור חולה כי החולה נהנה מכל אדם המבקרו אבל שאר חיי נפש כגון אכילה ושתיה אינו יכול לקבל ממנו:

היינו דשאני בין הוא לבנו. דמחיות בנו אדריה:

מ"ש הוא ומ"ש בנו. למה לא יבקרנו מעומד הא מצוה קעביד וגם אין הנאתו אסורה על החולה:

מאי פסקא. שדרך הברייתא לשנות בענין זה והמשנה בענין זה:

דף לט עמוד ב

מתני' קשיתיה. אמאי תני עומד אבל לא יושב דתרווייהו חיותיה נינהו וטעמא דעולא דקאמר משום דאפשר בעמידה לית ליה לשמואל:

רמז לביקור חולים מן התורה. פי' רמז מפורש דהא דדרשינן ליה [ב"ק ק. ב"מ ל:] מילכו בה אינו מפורש:

ערוך מאתמול. היינו קודם שנברא העולם:

תפתה. היינו גיהנם שכל המתפתה ביצרו נופל שם:

תשב אנוש עד דכא. ובקרא דקמיה כתיב בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל:

בת הניזונת מן האחים. בתנאי כתובה שכן כתב לה בנן נוקבן דיהווין ליכי מינאי כו':

נוטלת עישור נכסים. לפרנסת נשואיה:

ובבן גילו. שנולד במזלו:

דף מ עמוד א

רב חלבו באיש. פי' חלה כדאמרי' בבמה מדליקין (דף ל.) מן קדם באישא בשבת:

שכבדו ורבצו לפניו. לפני החולה בצווי רבי עקיבא כי הנכנס לבקר את החולה מפקח כל צרכיו ומחיהו:

אינו מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. וזו היא רעה גדולה שאם היה מבקרו היה מבקש עליו רחמים ואפשר שעת רצון הוא ותהיה תפלתו נשמעת ומניעות הביקור גורם שימות:

דלא ליתרע מזליה. דנפל תורא חדדו סכיני (שבת לב.) ואולי בבקשה מועטת שיבקש שונאו רעתו יתוסף חליו:

משכיל אל דל. משגיח אליו לבקרו ולפקח בצרכיו:

שריפאהו מצרעתו. שהשיאוהו עצה לטבול בירדן:

רחבעם בן שלמה. שהשיאוהו עצה לומר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים:

לא ליסעוד. לא לפקוד:

רווחא דעתיה. וסבור הוא שנתרפא ולא יתפלל עליו:

תקיף חולשיה. וכבר הוא מסוכן שאין תפלתו מועלת לו:

סהדא רבה פרת. כי מרוב גשמים שירדו בארץ ישראל גדל הנהר ורבה ורואין בני בבל ושמחים בטובת אחיהם:

נהרא מכיפיה מתבריך. מסלעו ומקדקדו מימיו גדלים כי רוב גדול הנהר מן התהום כדאיתא בתענית בפרק סדר תעניות (דף כה:) שאין לך טפח יורדת מלמעלה שאין לך טפחיים עולין כנגדה הילכך לא יגדל הנהר ממי גשמים שנופלין במקום אחד:

אין המים מטהרין בזוחלין. דחיישינן שמא רבו עליו נוטפים שמי גשמים רבו על עיקר מי הנהר ונתבטלו ברוב ולא אמר קמא קמא בטיל שכל דבר שדרכו ליגדל וגם גדל בלי הפסק לא אמר קמא קמא בטיל כמו שנבאר לקמן בפרק הנודר מן הירק (דף נח:) וכיון דאינו בטל נהפכו כולם לנוטפים ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) הנוטפין כמקוה ומקוה אינו מטהר בזוחלין [כו'] ת"ל אך חלק מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן אבל מעיין לא אימעט מאשבורן דתניא בתוספתא (מקואות פ"ה) מעיין שמימיו מועטים וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ותנן נמי (שם פ"ד מ"ה) כל הימים כמקוה והימים ממעינות הם באין והיינו טעמא דלשון מקוה משמע אשבורן ולא זוחלין כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד אבל מעין בין זוחל בין עומד במקום אחד נקרא מעין ומ"מ אי לאו אך חלק הוה מקשינן מקוה למעין לטהר בזחילה:

דף מ עמוד ב

אלא פרת ביומי תשרי. שהוא נהר גדול ואינו גדל אלא במטר מרובה אבל ביומי ניסן גדל פרת מרוב מטר של ימות הגשמים וכן נהרות קטנים גדלים אפילו ביומי תשרי ע"י מעט מטר ואי נהרא מכיפיה מבריך לא מיפסל הנהר ממי גשמים כי רוב גידולו ממקורו:

מקואות ביומי ניסן. לפי שנהר גדל מרוב גשמי החורף ורבו הנוטפים:

ומפצי ביומי תשרי. היו טובלות בנהר והיו עושות מחצלאות סביבו' לצניעות א"נ תחת כפות רגליהם מפני הטיט שלא יחוץ:

נאד לשתות בו מים. אית דגרסי נר לתת בו שמן להאיר:

דף מא עמוד א

שטיח. עור לישן עליו:

דדא קני. דעה:

שמשכח למודו. עלומיו קא דרש שנעלם ממנו למודו:

תליסר אפי הילכתא. בי"ג פנים היה שונה הלכות:

אתה עשית לחייא. כל המלמד חברו תורה [סנהדרין צט:] כאילו עשאו דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן:

ההוא גברא גבוה. אדם גדול וגבוה:

רכיב גינדרונא זוטא. פרד קטן:

אסתויט. נבהל כמו [יומא כב:] חזא סיוטא בחלמיה:

אקרוקתא. צפרדע:

שחלצתו חמה:

דיבורא קשיא לעינא. וכן נמי למיחוש הראש שטבע אחד להם:

פרוונקא. שליח:

דף מא עמוד ב

כי חיזרא לדיקלא. סיב הגדל סביב הדקל שמגין על הדקל:

כתרייקי לגופא. טרייקא הוא סם עשוי מתערוב' המינין:

חושלא דשערי. שעורים קלופים:

אין מזכירים שמו. שלא יתבייש החולה:

רפואת נפש בחנם. שאדם עושה מנפשו ומרצונו בלא קבלת שכר [דמצוה] קא עביד ולא מהני ליה כיון דאין נוטל עליה שכר:

רפואת נפש גופו. וכשנכסי רופא אסורין על החולה דמצוה קא עביד ואין נוטלין עליה שכר:

רפואת ממון בהמתו. דלא מצוה קא עביד וקא מהני ליה אף אם אין נוטלין עליה שכר ולא הוי כמחזיר אבידתו שהתורה לא צותה לרפאות בהמה של חבירו:

מתני' רי"א באמבטי גדולה אבל לא באמבטי קטנה. ר"י בא לפרש דברי ת"ק אבל לא בקטנה אם אמבטי של מים המים מתרבין בשבילו ואם אמבטי של זיעה מרבין לו חום בשבילו:

ומיסב עמו במטה. ולא חיישינן שמא יישן אצלו:

ואוכל עמו על השולחן. ולא חיישי' שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאין על שולחן א' זה בשר וזה גבינה:

מן התמחוי החוזר. מפרש בגמרא:

אבוס של פועלין. כלי גדול כאבוס של בהמה אע"פ שיש בו מאכל הרבה לא יאכל עמו:

לא יעשה עמו באומן. בשורת הכרמים לא יחפור עמו מפני שהוא מרפה את הקרקע ומהנהו:

גמ' גדולה בימות הגשמים. מותר שהוא מתרחק ממנו ואין מחממו וקטנה בימות החמה מותר מפני שהוא מצטער מפני החום:

ומזיע עמו בקטנה. דבזיעה בעלמא אין תוספת חום:

התמחוי החוזר לבעל הבית. לאחר שאכלו מה שבקערה מחזירין אותה לבעה"ב וממלא אותה עד שיאכלו כל שבעם הלכך אפילו אוכל יותר מחבירו אינו נהנה משל חבירו דבלאו הכי נותנין להם כל שבעם:

דף מב עמוד א

מתני' ובשביעית. כשיגיע שביעית לא ירד בתוך שדהו אף על גב דרחמנא אפקרי' ובגמ' מפרש:

אבל אוכל מן הנוטות. דהפקר הן:

גמ' לימא בהא קא מיפלגי. רב ושמואל:

נכסי אלו. לאו דוקא והה"נ אם אמר נכסי דבכל ענין אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו הלכך הא דקתני במתניתין ובשביעית אוכל מן הנוטות ע"כ איירי בנודר בשביעית והאי דנקט ר' יוחנן ור"ל נכסי לאו דוקא הה"נ נכסים אלו דבכל ענין אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו הלכך הא דקתני במתניתין ובשביעית אוכל (אף) מן הנוטות איירי אף בשהדירו לפני שביעית:

א"כ לפלגו בנכסים אלו. דאמרי' אין אדם אוסר כו':

דתנן האומר לבנו כו'. משנה היא בהגוזל קמא:

בחייו ובמותו לא יירשנו. אלמא אדם אוסר נכסיו לאחר מותו אע"פ שיצאו מרשותו:

דף מב עמוד ב

דהכי קאמר ליה בחייו ובמותו. אבל אי לא פריש אפילו אמר נכסי אלו אינו אוסר לכשיצא מרשותו:

מ"מ קשיא. ליפלגו בנכסים אלו:

שדך שאני לוקח. היכא דאמר המודר שדך הוי כאומר המדיר נכסי לבית זה הוי כמו נכסי אלו:

ולא פליגי. ורב ושמואל שאמרו נכסים אלו אמתניתין קאי וניחא להו לפרושי מתניתין דקתני ובשביעית אוכל מן הנוטות דהיינו נדר בשביעית ורבי יוחנן ור"ל ניחא להו לפרש הגיע שביעית:

ארעא נמי רחמנא אפקרי'. לילך בתוך השדה כדי ללקט הפירו':

בעומדין על הגבולין. ואינו צריך ליכנס בתוך השדה ואפשר לכל אדם אין לו רשות ליכנס כיון שיכול ליקח הפירו' או שמא אע"ג דלאינש אחרינא מותר למודר אסור אבל ליקח פירות העומדין בתוך השדה יכול לירד:

גזירה שמא ישהה בעמידה. יותר מכדי צורך לקיטת פירות הלכך לא יכנס לתוך השדה כלל ללקט הפירות:

מתני' לא ישאל ממנו. מפרש בגמרא וכן לא ילוה ממנו:

לא ימכור לו ולא יקח ממנו. בזבינא מציעא דאיכא הנאה לתרוייהו שוה בשוה אבל למכור לו ביותר וליקח ממנו בפחות מותר:

דף מג עמוד א

קונם שאני חורש בה לעולם. אותה שביקש שישאילנה לו אסרה עליו:

אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרים. כי לפי רגילותו כיון לידור אם הוא אדם שהוא בעצמו רגיל לחרוש שדהו הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש שדהו באותה הפרה ואם אין דרכו לחרוש הוא [מותר] וכל אדם אסורים לחרוש בה שדהו:

אלא לא ילוה ממנו מאי קמהני ליה. בשלמא לא ישאילנו דהא מהני ליה אלא לא ישאל ממנו מאי קמהני ליה בשלמא לא ילוה ממנו ולא יקח ממנו דקא מהני ליה אלא לא ישאל ממנו מאי קמהני ליה. ואיכא לפרש בשלמא לא יקח ניחא דקמהני ליה וכן קושיין דלא ילוה איכא לשנויי בדוחק שמא יפרע זוזי טבי ותקילי יותר מאותן שהלוה לו ונמצא נהנה מודר אלא לא ישאל הימנו שמחזיר לו החפץ בעין מה הנאה קא מטי ליה:

גזירה לישאל אטו להשאיל וכן כולהון. האי כולהון לאו דוקא דלא קאי אלא ילוה:

מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל. אורחא דמילתא:

ובא ונוטל מזה. אם ירצה לתת לו אבל משום הכי אינו חייב לתת לו שהרי לא אמר לו שיתן דאם היה חייב לשלם לו על פי הדברים שאמר לו משום דמוכחא מילתא כשאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו דלשם כך אמר לו שיתן לו וכיון שהוציא ממון מידו על פי דבורו חייב לשלם לו אם כן היה אסור החנוני ליתן לו בשליחות המדיר:

היה ביתו לבנות וגדרו לגדור. לא זו אף זו קתני:

נותן לאחר לשום מתנה כו'. ודוקא באין לו מה יאכל התירו זה:

ור' יוסי אוסר. בגמרא מפרש טעמא:

גמ' מה מתנה עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל. כדאמרינן בכריתות (דף כד.) דהנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה הדרה למרה דברשות נותן היא עד שתבא ליד המקבל:

אף הפקר כן. הלכך כי זכי ביה מרשותיה קא זכי וכאילו נותנו לידו:

דף מג עמוד ב

ומה לי הפקרו קודם לנדרו. הא ברשותיה קאי עד דאתי ליד הזוכה:

אין דעתו על מה שהפקיר. ואף על גב דברשותו קאי בתר דעתא דנודר אזלינן ואין דעתו עליו:

מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה. שכיב מרע המחלק נכסיו ונותן מקצתן לראשון בקנין ואח"כ אמר וכולן לשני ראשון קנה ואם עמד אינו חוזר דמתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא אם לא צוה מחמת מיתה שני לא קנה דהוי מתנת שכיב מרע בכולה ואם עמד חוזר ומדקנה ראשון אלמא חשבינן ליה כנמלך דמעיקרא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לשני דאי חשבינן ליה כמחלק שמעיקרא היה בדעתו ליתן לשניהן אף ראשון נמי לא קנה דהא אמרי' בפרק מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולם עמד חוזר בכולם אם כנמלך מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון ומדחשבינן ליה כנמלך אם כן כולן לשני דקאמר קאי גם אמקצת שנתן לראשון כי היה בדעתו לחזור בו ממתנת הראשון אם היה יכול ומעיקרא כשאמר מקצתן לראשון לא היה בדעתו ליתן לשני ושוב נמלך לחזור בו מן הראשון וליתן הכל לשני דאי וכולן לשני דקאמר היינו מה ששייר מנכסיו שלא נתנם לראשון ראשון אמאי קנה אם עמד הרי חילק כל נכסיו והוי מתנת ש"מ בכולה אלא ודאי כשנתן לשני דעתו על מה שנתן לראשון ה"נ דעתו על מה שהפקיר וי"ס גורסין ומקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון וברייתא היא שנויה בתוספתא בהכותב נכסיו לשני עבדיו בשני שטרות וכתב לראשון מקצת נכסיו ולשני כתב כל נכסיו ראשון לא יצא לחירות כיון דשייר ושני יצא לחירות וקנה כל הנכסים והראשון בכללם אלמא דעתו על מה שנתן כבר לראשון ונתן הכל לשני דאל"כ גם לשני הוי מתנה במקצת ולא קנה:

משום מתנת בית חורון. לקמן בפרק השותפין ואסורים משום שלא היתה מתנה גמורה ה"נ אינו נראה הפקר גמור כי נראה שלא הפקירו אלא בשביל שיזכה בה המודר:

כל שלשה ימים יכול לחזור בו. ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הלכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו אם אכל ממנו אדם ולא כוון לזכות מן ההפקר חייב במעשר וכן אם הוא לקטן שלא לשם זכיה מן ההפקר אלא לשם חזרה חייב במעשר ומיהו אם זכה בהן הוא או אחר פטור מן המעשר ולא יוכל אחר כך לבטל ההפקר כיון שכבר בא ליד אדם בתורת זכיה מן ההפקר וכן מוכח בסיפא גבי הפקר לזמן דקתני זכה בה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו וקאי נמי אהפקר ליום אחד אלמא אע"ג שלא עברו ג' ימים כיון שזכה בתורת הפקר אין בו חזרה ומיהו מצינן לפרש הא דקתני בסיפא מי שזכה בו לאחר שלשה קאמר כדפרי' ברישא ואשבת חדש ושנה קאי אי נמי בהפקר בלא זמן תקנו חכמים שלא יהא פטור מן המעשר אם זכה בו בתוך שלשה ימים מפני הרמאין ואם לא יזכה בו בתוך ג' ימים יהיה ההפקר קיים ואם זכה בו אחר כך פטור מן המעשר אבל בהפקר ליום אחד עקרו תקנת חשש רמאין כדי שלא לבטל ההפקר לגמרי:

מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו. דמיד כשהפקירו חל ההפקר ויצא מרשותו ואין לו כח לחזור בו ופטור מן המעשר והא דאמרינן ברישא דתוך שלשה ימים יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהם כדי לפטרן מן המעשר לכך תקנו חכמים דלא הוי הפקר עד אחר שלשה לפטרו מן המעשר אגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך שלשה כל זמן שלא זכה בו אחר ואע"ג דתקנת הרמאים מפרש לקמן אליבא דר' יוסי גם רבנן נמי אית להו הך תקנתא ואי תקשי לך לפי מה שפירשתי דאם זכה לאלתר בתורת זכיה פטור מן המעשר מאי אהנו חכמים בתקנתן וי"ל שהוא ירא שאם הוא ילקט מצד זה אחרים ילקטו בו מצד אחר אבל אם היה יכול לחזור בו מדבורו היה מפקירו וחוזר בו מיד:

דף מד עמוד א

אמר תהא שדה זו מופקרת ליום א' לשבת אחת כו'. ואחר הזמן הזה אם לא יזכה בו אדם תהיה שלי כבתחילה:

עד שלא זכה בו בין הוא בין אחר יכול לחזור בו. ולבטל ההפקר דלא יצאת מרשות המפקיר עד שיזכה בו אחר הלכך כיון שחזר בו פקע ההפקר וחייב במעשר:

רישא רבנן וסיפא ר' יוסי. דלרבנן חל הפקר מיד ולר' יוסי עד דאתי לרשות הזוכה וכדמוקי ר' יוחנן פלוגתייהו בהכי הלכך רישא רבנן כדפרישית דלאחר ג' אין יכול לחזור בו ותוך ג' ימים יכול לחזור בו מפני הרמאין וסיפא ר' יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי ליד הזוכה הלכך כל זמן שלא זכה בו אדם יכול לחזור בו:

עולא אמר סיפא רבנן היא. פירוש כמו רישא:

ושאני הפקר לזמן דלא שכיח. הלכך הוי הפקר גרוע כיון שלא הפקירו לעולם ומודו רבנן בהא שלא גמר בדעתו שיהיה הפקר עד שיזכה בו אדם כי הוא מצפה שמא לא יזכה בו אדם בתוך זמן זה ויחזור אליו:

מדסיפא רבי יוסי כו' רישא נמי ר' יוסי כו' דלא לישתכח תורת הפקר. ומן הדין לעולם היה יכול לחזור בו וחייבת במעשר דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות הזוכ' אלא שתקנו חכמים דלאחר שלשה ימים לא יוכל לחזור כדי שלא תשתכח תורת הפקר שלא יטעו לומר אין הפקר פוטר כלל מן המעשר אפי' זכה בו אחר קודם חזרתו הלכך עשאוה הפקר דרבנן לפטרו מן המעשר ומיהו מדאוריי' מיחייב במעשר ונפקא מינה שצריך לעשר מיניה וביה ולא ממקום אחר עליו דעשאוהו הפקר מדבריהם כדי שלא תשתכח תורת הפקר ולרבא דס"ל דלר' יוסי נמי הוי הפקר לאלתר ולא פליגי ר' יוסי ורבנן בהפקר דאורייתא אלא דר' יוסי גזר מדרבנן משום מתנת בית חורון לדידיה מוקי הך ברייתא בין רבנן ובין ר' יוסי ושאני שנה ושבוע דלא שכיחי:

אי הכי אפילו יום ראשון נמי. ליתקנו רבנן שלא יוכל לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר כי במה שתקנו דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו אין זו הוכחה שלא לשתכח תורת הפקר כי מילתא דלא שכיחא היא שיעמוד הפקר בלא זכיה שלשה ימים כי הכל ממהרין לזכות בו ואם באו לתקן שלא תשתכח תורת הפקר לר' יוסי היה להם לתקן אפילו תוך שלשה ימים נמי בשלמא לרבנן ניחא דוקא לאחר שלשה ימים מפני הרמאין:

ומשני רבה דלר' יוסי נמי נמנעו לתקן דמיום ראשון לא הוי הפקר מפני הרמאין. וקשה דמה ירויחו הרמאין במה שיפקירו אליבא דר' יוסי והלא מן התורה חייבין לעשר ואפשר לפרש אליבא דר' יוסי כיון דתקון רבנן דלאחר ג' ימים אין יכול לחזור בו הפקר בית דין לענין ממון הפקר והזוכה בו הוא שלו אפי' לקדש בו את האשה הלכך פטור מן המעשר לגמרי דהפקר גמור הוא. אבל מדאורייתא לא הוי הפקר סיומא דמילתא דר"ל הוא דקאמר דהפקר אינו אלא משום שלא תשתכח תורת הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר:

דף מד עמוד ב

דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור כו'. דכיון דאמרת מדאוריי' לא הוי הפקר אלא מדרבנן שלא תשתכח תורת הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר ניחוש דלמא אתי לעשורי כו' כי הוא סבור שהוא הפקר גמור ואתי לעשורי מיניה על עציץ שאינו נקוב ומאכיל טבל לכהן או מעציץ שאינו נקוב עליו ונמצא אוכל טבל ואם תאמר ואמאי לא פריך וליחוש שמא יאכלנו בלא מעשר כיון שהוא סבור שהוא הפקר ותירץ רבינו נתנאל דהא לא קשיא ליה דנהי דנכסי הפקר הוו לא גרע מלקט שכחה ופאה שעשאם גורן שהוקבעו למעשר ומסתמא עושה מהם גורן ולכל הפחות צריך לעשרן מטעם זה מדרבנן ולהך פירוש שפירשתי דלרבי יוסי נמי פטור מן המעשר לגמרי משום דהפקר ב"ד הפקר איכא לפרש מתוך שהוא יודע שאינו הפקר אלא מדרבנן איכא למיחש שמא יעשר ממנו על עציץ נקוב או מעציץ נקוב עליו:

דאמרינן ליה כי מעשרת עשר מיניה וביה. ויותר היה לחכמים בענין זה (שיש) לחוש שמא תשתכח תורת הפקר ממה שיש לחוש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ויש ספרים גורסין ולרבנן אפילו מיום ראשון להוי הפקר לעולא דמוקי לה כרבנן מדינא לאלתר הוי הפקר אפילו מיום ראשון נמי מפני הרמאין כו' וגרסינן אבל מדאורייתא הוה הפקר ודלמא אתי לעשורי כו' בתוך שלשה הוא סבור שחייב במעשר מן התורה ויבא לעשר ממקום אחר עליו:

המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו. כלומר שחזר בו מן ההפקר ולא בתורת זכיה מן ההפקר ולאידך פירושא דאף בתורת זכיה חייב ניחא:

חייב בלקט שכחה ופאה. ואע"ג דהפקר פטור מכל אלו בפ' הגוזל בתרא (דף צד.) דרשינן תעזוב יתירה לחייב בהפקר כי האי ופטור מן המעשר כדין הפקר:

בשלמא לעולא. דאוקי ברייתא דלעיל כרבנן הך נמי כרבנן ופטור מן המעשר מדאורייתא אלא לר"ל דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי הך נמי כרבי יוסי היא ואמאי פטור מן המעשר הא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"ת לישני דעמד ובצרו לשם זכיה ומיפטר אפילו לר' יוסי כדאמר משזכה בו בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו וי"ל דאי לשם זכיה היו פטורים נמי מן הפאה דתעזוב יתירה לא מהני לחייב בכהאי גוונא אלא היכא שחוזר בו מהפקרו ולא בתורת זכיה ולא נהירא האי שנויא דלהיכא שחזר בו מהפקרו לא צריך קרא לרבי יוסי לחייב בלקט שכחה ופאה דאפילו במעשר נמי מיחייב ולמאי דפרישית דאפילו בתורת זכיה נמי מחייב ניחא:

כי אמרי אנא לרבי יוסי. כי אי אפשר להעמיד הך ברייתא אלא כרבי יוסי והך רבנן היא:

דף מה עמוד א

איבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי כו'. ואתי שפיר כרבי יוסי הא דקאמ' במתני' דלא הוי הפקר עד דאתי ליד זוכה ה"מ באפי תרי אבל באפי תלתא כיון דהוי ההפקר הפקר מפורסם מודה רבי יוסי דיצא מרשותו והוי הפקר ופטור מן המעשר והשתא דאתית להכי ברייתא דלעיל מצי לאוקמי כרבי יוסי ודאפקריה באפי תלתא ורישא מפני הרמאין:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק כל המפקיר בפני שנים לא הוי הפקר. לענין זה שלא יוכל לחזור בו ומיהו הפקר הוי דאם קדם אחר וזכה בו זכה וזהו דוחק דלישנא דלא הוי הפקר משמע שאינו הפקר כלל ואי הוה מצי לפרושי הא דאפקריה באפי תרי דאז לא הוי הפקר כלל אז הוה ניחא ועתה חזר בו מהך טעמא דפריש רבי יוחנן לעיל טעמיה דרבי יוסי משום דהוי ברשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה אלא סבר דר' יוסי אוסר משום דהפקר בפני שנים לא הוי הפקר כלל ומיהו קשיא דרבי יוחנן גופיה פריש טעמא דרבי יוסי לעיל ואיכא למימר הא דידיה הא דרביה ורבי יהושע בן לוי דאמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר דסבירא ליה כרבנן דלאלתר יצא מרשות הפקר וה"ר אליעזר ממי"ץ פירש שמועה זו אליבא דרבא המפקיר שדהו כל ג' ימים יכול לחזור בו וחייב במעשר מכאן ואילך אין יכול לחזור בו ופטור מן המעשר ואתיא כרבנן דאמרי במתני' דהוי הפקר קודם שזכה בו אחר ולא גזרינן להיות ברשותו לחייבו במעשר כי היכי דלא גזרינן במתני' להיות ברשותו לאסרו על המודר משום מתנת בית חורון ומיהו בתוך ג' סברי רבנן דחייב לעשר אם חזר בו משום שלא נתפרסם ההפקר ויאמרו העולם שהוא אוכל טבל ומיהו גבי נדרים לאלתר יצא מרשותו לפי שאינו ידוע לכל שהדירו ואע"פ שלא נתפרסם ההפקר גם הנדר אינו ידוע וליכא למיחש שמא יאמרו הוא נהנה מנכסי המדיר באיסור אבל איסור טבל ידוע לכל:

עד שלא זכה בו בין הוא בתורת זכיה בין אחר יכול לחזור בו וחייב במעשר. דגזרינן שיהא ברשותו לחייבו במעשר עד שיבא ליד אחר כי היכי דגזרינן במודר משום מתנת בית חורון ור' יוסי היא והאי דנקט הפקר לזמן לרבותא נקטיה ואפי' בהפקר כי האי דלא שכיח גזר ר' יוסי כי היכי דגזרינן במתניתין משום מתנת בית חורון:

ומתמה רישא רבנן וסיפא ר' יוסי ומוקי לה עולא כולה כרבנן אי הכי אמאי עד שלא זכה כו' הא לא גזר במתניתין משום מתנת בית חורון ומשני שאני הפקר לזמן דלא שכיח ויטעו העולם לומר שאינו הפקר ואי פטרת ליה ממעשר יאמרו שטבל הוא אוכל לכך חייבוהו במעשר עד שיזכה בו אחר:

רישא נמי ר' יוסי. והיינו טעמא דלא גזר להיות ברשותו ולחייבו במעשר עד שיזכה בו אחר כי היכי דגזר במודר משום דלא תשתכח תורת הפקר ואתי למימר הפקר חייב במעשר ולהכי אוקמא אחרי שלשה אדאורייתא ופטור מן המעשר כדי שלא יבא לידי מכשול שיטעו לומר הפקר חייב במעשר וראו חכמים שיותר יש לחוש שלא תשתכח תורת הפקר ממה שיש לחוש לגזרת מתנת בית חורון:

אי הכי מיום ראשון נמי. הוה לן לאוקומיה אדאורייתא משום הך חששא גופא בשלמא אי מוקמת רישא רבנן ניחא דבעינן שלשה ימים כדי שיתפרסם ההפקר כדפרישית לעיל אלא כיון דמוקמת לה כרבי יוסי ואחר שלשה ימים עקרוה רבנן לחשש גזירת מתנת בית חורון ואוקמוה אדאורייתא משום דלא תשתכח תורת הפקר ואתי לאפרושי מן החיוב על הפטור אפילו מיום ראשון נמי הוה לן למיחש להכי כי עיקר זכיית הפקר הוא תוך שלשה דלא שכיח שיעמוד ג' ימים בלא זכיה והיה צריך לתקן בדבר המצוי ושכיח:

אמר רבה מפני הרמאין כו'. פי' מה שבתוך שלשה ימים לא הוי הפקר לאו משום גזרת מתנת בית חורון דאי הואי טעמא משום גזירה היינו מפקיעין אותה גזירה משום חשש שלא תשתכח תורת הפקר כמו שאנו מפקיעין אותו לאחר ג' אלא בתוך ג' ימים לא הוי הפקר מדאורייתא מפני הרמאין שלא נמסר הדבר אלא לחכמים דעיקר הפקר ילפינן משביעית כדדריש בירושלמי והשביעית תשמטנה מה תלמוד לומר ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ואיזו זו זו הפקר מה זו לעניים ולעשירים אף זו כו' ובשביעית דלית בה רמאות והיכא דאיכא למיחש לרמאות כגון בתוך שלשה לא הוי הפקר אבל מדאוריי' לא הוי הפקר סיום מילתיה דרבה היא וכיון דמדאוריי' חייב במעשר משום שלא תשתכח תורת הפקר לא מפקעינן ליה ורבי יוסי אוסר במתני' תוך ג' מן התורה ולאחר ג' משום גזירת מתנת בית חורון:

ודילמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור כו'. כי מוקמת לה כרבנן ותוך ג' חייב לעשר מדרבנן שלא נתפרסם ההפקר כדפרישית לעיל וכי מוקמת לה כרבי יוסי ועד שלא זכה בו אחר חייב לעשר משום גזירת מתנת בית חורון ניחוש דילמא אתי לעשורי כו':

דאמרי ליה כי מעשרת עשר מיניה וביה. ויותר חשו חכמים לרבנן משום שלא נתפרסם ההפקר ואתו למימר קא אכל טבל ולר' יוסי משום גזירת מתנת בית חורון ממה שחשו דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור:

בשלמא לעולא. רבנן קתני לה ופטור מן המעשר מדאורייתא לאלתר אלא לר"ל דלר' יוסי לא הוי הפקר מן התורה תוך ג' ימים אמאי פטור מן המעשר:

איבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי כו'. דטעמא דר' יוסי דלא הוי הפקר תוך שלשה משום דאיכא למיחש לרמאות וכיון דאפקריה באפי תלתא והדבר מפורסם לכל ליכא למיחש לרמאות והוי כמו הפקר לאחר ג' הלכך לאלתר הוי הפקר:

המפקיר בפני ב' לא הוי הפקר. לאלתר:

דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר. לאלתר כרבנן:

ומה טעם אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין. ומתוך זה ירא בעל הבית להפקיר כדי להפקיע ממעשר וקי"ל בכל מקום הילכתא כריב"ל לגביה דר' יוחנן הלכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד והה"נ אפילו בינו לבין עצמו הלכך בשבת יכול להפקיר כליו שלא יעבור על שביתת כליו וכן בהמתו אם השאילה לעובד כוכבים ולא החזירה לו קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו:

הדרן עלך אין בין המודר