קידושין ג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
התם הא קמשמע לן דדרכיה דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עישורו והא דתנן אכוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה ויש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה ניתני דברים ותו הא דתנן זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ניתני דברים אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים דיקא נמי דקתני סיפא ר"א אומר אתרוג שוה לאילן לכל דבר שמע מינה.
מניינא דרישא למעוטי מאי מניינא דסיפא למעוטי מאי מניינא דרישא למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חליפין ס"ד אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה
רש"י
[עריכה]
התם הא קמ"ל - דטעם דאזלינן ביה אחר לקיטה משום אורחא דמילתא הוא:
מפני שדרכו ליגדל על כל המים - שמשקין אותו במים שאובין כירק דהיינו טעמא דירק כדאמר בר"ה (דף יד.) גורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדין שגדלין על רוב מים דהיינו גשמים ומתעשרין אחרי השנה שעברה כדאמרינן בר"ה (דף יב:) דאזלינן בתר שנה שהביאו שליש בה ולא אחר לקיטתו וילפינן לה מקראי אף כל שגדלין על רוב מים דהיינו אילנות מתעשרין לשעבר ואע"ג דמעשר דידהו דרבנן הוא אסמכינהו אקראי יצאו ירקות שגדלין על כל מים מתעשר לשנה הבאה:
כוי - ספק חיה ספק בהמה:
יש בו דרכים כו' - דכיון דמספקא לן ניזיל ביה לחומרא:
שוה לחיה - וטעון כיסוי דם:
ולבהמה - חלבו אסור:
ושוה לבהמה וחיה - טעון שחיטה:
שאין שוה לא לחיה ולא לבהמה - אסור הרבעה עם בהמה וחיה:
זו אחת מן הדרכים - שהמביא גט או שחרור ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בפ"ק דגיטין:
דאיכא פלוגתא - חילוק בדרכיו בדרך זו הוא דומה לכאן ובדרך זו אינו דומה כגון מתני' בג' דרכים למעוטי חופה דלא קניא ודזב הכי הוא דהוי אונס לזיבה ולא אונס אחר ודגטין באלו שוה ולא באומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דחוזר בגט ואינו חוזר בשחרור דזכין לו לאדם שלא בפניו:
דיקא נמי - דהיכא דלא הוי ליה פלוגתא תנא לכל דבר:
מניינא דרישא - ג' דרכים:
מניינא דסיפא - וקונה את עצמה בשתי דרכים:
למעוטי חופה - שאם מסרה לה אביה לחופה לשם קדושין אינה מקודשת בכך:
ולרב הונא כו' - לקמן בשמעתין (דף ה.):
חליפין - קנין סודר:
מה שדה מקניא בחליפין - דכתיב (רות ד) וישלוף נעלו והתם שדה הואי:
חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה - דקי"ל בפרק הזהב (ב"מ דף מז.) קונין בכלי אע"פ שאינו שוה פרוטה:
תוספות
[עריכה]מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין אלא לימד על הספיחים שהן אסורים אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחים אסורין בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן וקסבר כל שאר ספיחים אסורים במוצאי שביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות השדה לא גזרינן בהם משום שאר ספיחים דהא מינכרא מילתא ומה שגידל אמהות הרי היא של שביעית ואסור ומה שלא הגיע הרי הוא של מוצאי שביעית ושרי ומאן דחזי לבר אינש דאכל ספיחי כרוב למוצאי שביעית לא אתי למיכל שאר ספיחים דהא שאני משאר ספיחים ולא גזרינן היתירא משום איסורא מ"מ ש"מ דלא אזלינן כלל בירק בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים מדשרי ספיחי ששית שנכנסו לשביעית וי"ל דנהי דההיא דלא אזלינן בתר לקיטה מ"מ בתר חנטה נמי לא אזלינן אלא הגדל באיסור אסור בהיתר מותר מה שאין כן באתרוג ושאר אילן דאזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול:
מה ירק דרכו ליגדל על כל מים. טעמא דירק מפרש בפ"ק דר"ה (דף יד. ושם) דגורן ויקב כתיב גבי מעשר כדגן מן הגורן כו' מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על רוב מים מתעשרים לשנה שעברה יצאו ירקות שגדלין על כל מים ואע"ג דמעשר ירק מדרבנן והיאך עושה בנין אב מדבר שהוא מדרבנן אסמכוה רבנן אקרא כדפירש בקונטרס ור"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית שנוהג בירק מן התורה דעיקר דרשה אתיא לשביעית לענין ירק דהוי דאורייתא בין בירק בין באילנות כדאמרינן בר"ה (דף טו:) אמינא לך מעשר חרובין דרבנן ואמרת לי שביעית דבנות שוח דאורייתא וה"ה בירקות דהוו דאורייתא מסתמא ככל דבר שהוא אוכל ונשמר כו' כדתנן במס' שביעית (פ"ז מ"א) כלל אמרו בשביעית כו' וה"ק מה גורן ויקב שגדלין על רוב מים ואזלינן בתר שנה שעברה לגבי שביעית אף כל כו' וקשה דהרי אתרוג שגדל על כל מים כדאיתא בשמעתין ואפ"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י"ל דהא דאזלינן ביה בתר חנטה לשביעית היינו דוקא לחומרא כגון אם חנט בשביעית ונלקט בשמינית א"נ י"ל אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין ערלה ורבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ודרשה דגורן ויקב לירקות אתא ולא לאתרוג ומכ"מ לענין מעשר שהוא דרבנן תקנו חכמים אחר לקיטתו עישורו הואיל וגדל על כל מים כירק וא"ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאינו כלאים בכרם וליחשב דשוה לאילן בארבע דרכים וי"ל לא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פיאה דלא מיחייב אתרוג בפיאה משום דאין לקיטתו כאחד דלענין פיאה בעינן לקיטתו כאחד ומהאי טעמא ממעטינן תאינה בפרק כלל גדול. (שבת דף סח.) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נו:) ובירק נמי אין פיאה מתנהגת דאינו בכלל דבר המתקיים כדאיתא התם וי"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפיאה כגון האוג והחרובים השנוים במסכת פיאה (פ"א משנה ה) לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין ביכורים שאין ביכורים אלא משבעה מינין כדאיתא בספרי אם כן שוה נמי לשאר אילנות:
לא לחיה ולא לבהמה. פי' לענין הרבעה משום דמספקא לן אי מין חיה אי מין בהמה הוא הקשה הר' אליעזר למ"ד (חולין דף פ.) כוי בריה בפני עצמו הוא מאי איריא משום דמספקא לן כו' אפילו ידעינן דחיה היא לא מרביעין עליה חיה אחרת דאין מרביעין איל על צבי וי"ל דאתיא כמ"ד (שם) כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה ומספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא דאי הוה אמר דאין חוששין היינו מרביעין עליה צבי:
ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה. פי' בקונטרס משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בה ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש"פ ועוד כיון דתלי טעמא משום דגנאי הוא לה א"כ אמאי לא פריך בגמרא בנתיה דרבי ינאי דקפדו אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי כו' כי היכי דפריך לקמן (דף יא.) אמילתיה דב"ש ועוד קשה כיון דס"ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה א"כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה ועוד דלקמן (דף ה.) בעי בגמ' בשטר מנלן ומאי בעי ליגמר משדה לכך נראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא ה"ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף והמקשה שהקשה תחילה ואימא ה"נ בשטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא דלא גמרינן קיחה לעשות אשה ככל עניני שדה ולהכי מבעיא לן לקמן בשטר מנלן דלא גמרינן משדה אלא לכסף דוקא דכתיב ביה קיחה ולא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם שוה פרוטה והכי פירושו ואימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין שוה פרוטה כעין כסף דקרא טפי משטר שיש בו שוה פרוטה דא"צ שישוה השטר פרוטה כדאמרי' גיטין (דף כ.) כתבו על איסורי הנאה כשר אבל חליפין דשוה פרוטה דומין לכסף ומשני חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא וא"ת היכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים דהא אמרינן בבכורות (דף יג.) מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא וי"ל דהיינו לבר מחליפין דומיא דישראל בחדא וה"ק מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שהם בשניהם וכן משמע לקמן (דף ח.) גבי נמכר לעובד כוכבים מכסף מקנתו בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין לעובד כוכבים וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים והיה מקנה בחליפין ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לעובד כוכבים כדאמרינן בפרק [חמישי] דבבא מציעא (דף עא:) אלא וקנה העובד כוכבים כתבינן ואם תאמר אם כן כיון דפשיטא לן דאשה לא מקניא בחליפין
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
ח א מיי' פ"ב מהל' נזירות הלכה י':
ראשונים נוספים
אלא כל היכא דאיכא פלוגתא וכו'. פרש"י ז"ל כגון מתני' בשלשה דרכים למעוטי חופה ואין זה נכון דלא שייך פלוגתא אלא באומר שוה אבל איכא דתני דרכים סתם דלא שייך פלוגתא וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא ואפי' הכי איכא דתני דברים.
אלא הכא לאו אמתני' קיימי' אלא אהנך תלת מתני' דכוי ואתרוג ודגטי נשים דקתני בהו שוה ושייך בהו פלוגתא כלומר שוים באנו ולאו בדרכים אחרים.
מצינו בתשובת הגאונים ז"ל דכל הני דהך סוגיא עד הכא (דבתר הוא הודאה) [הוא דבתר הוראה] ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה ואיהו דאסר בגטא וביומוהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגו בה הגאונים ז"ל ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושא ולמפרך ותרוצי בה [כמו] בגמר' [דסוגיא] דרבנן סבוראי דוקא היא:
למעוטי חליפין וכו'. ק"ל אלא מעתה תקנה אשה בחזקה דומיא דשדה והא לא קשי' דאיכ' למימר כיון שאין גופה קנוי לא שייכא בה חזקה ומיהו לא מחוור לי [היכי] סד"א דקני בחליפין משום דשדה נקנית בחליפין והא לא גמרינן אשה משדה כלל אלא לקיחה שכתוב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף ומעולם לא הוקשה אשה לשדה.
וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה פרש"י דגנאי הוא לה נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו אבל בשוה פרוטה איתנהו ומ"ש הרב ז"ל הלכך בטל תורת חליפין בקדושין איני יודע למה בטל כיון שבפחו' משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה.
ונראה דהכי קאמרינן מעיקר' דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותן הכתוב מה כסף שמחליף הקרקע בו וקונה אף בחליפין הלכך אף בכלל קיחה שבאשה הם. ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה לאו בתורת כסף הם קונין אפי' כשיש בהם ש"פ אלא חדוש הוא שחדשה בהם תורה כלומר דין אחר הוא שאינו בכלל כסף ולא שוה לו ואשה לא אמרה בה תורה קנין אלא בכסף הלכך אין חליפין קונין בה וזהו הטעם שלא הוצרכו למעט חזקה שאינו קונה באשה שלא עלה על דעת לרבות אף חליפין אלא מדין כסף ולפי פי' זה הכי גריס ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא.
אבל מקצת הנסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות ויש לישב בה דכל חליפין דגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה (בקניה דשניה) [בהנאה דשעה] כדבעינן למימר לקמן
לא לחיה ולא לבהמה: כדתנן במתניתין דבכורים שאסור משום כלאים, עם חיה ועם הבהמה. והכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ואף על פי שאף בהמה ודאית וחיה ודאית אסורים בהרבעה עם שאינן מינן לגמרי כגון שור עם החמור או חמור עם הסוס -- נראה לי דהא מתניתין אתיא כמאן דאמר כוי זה הבא מתיש וצביה ואסור להרביעו עם התיש ועם הצביה קאמר, ומספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא והלכך הולכין בו לחומרא וכענין שאמרו שם בשחיטת חולין בריש פרק אותו ואת בנו.
אי נמי יש לי לפרש אפילו כמאן דאמר בריה בפני עצמה היא וספיקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות. לפי שהעז והצבי דומין זה לזה והיינו דנקט התם תיש הבא על הצביה וצבי הבא על התישה. והלכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התיש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי. ואילו היה יודע שהוא מין חיה היה מותר להרביעו עם הצבי. ולפיכך אם הביאו על התישה או על הצביה-- אסור אבל אינו לוקה. אבל אם הביאו על השור או על החמור-- לוקה, דודאי כלאים זה בזה הן.
אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים: כגון מתניתין "בשלש" למעוטי חופה דלא קניא; ובזב - הני הוא דהוו אונס לזיבה, ולא אונס אחר. ואינו מחוור. דלא שייך פלוגתא אלא היכא דאיכא למימר שוה בדרך זה להאי ובדרך זה להאי אבל מתניתין וזב מיעוטין הן לומר בזה נקנית ולא בדבר אחר, זהו אונס לזיבה ולא דבר אחר.
וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא:
- עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה -- ולא יותר.
- בעשרה מאמרות נברא העולם -- ולא ביותר.
ואפילו הכי לא תני "דרכים" אלא הכא מתניתין וזב [?] הא איתרצי להו ולאו עלייהו קיימינן השתא אלא אאתרוג וכוי וגיטי נשים דקתני בהו "שוה" ובהא שייך פלוגתא לומר בדבר זה דומה לזה ובדבר זה דומה לזה.
ושחרורי עבדים נמי שייך בהו הכי דהא שוו לגיטי נשים למוליך ולמביא ושוו לשאר שטרות לאומר תנו כדתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור בשניהן-- חוזר הוא באשה ואינו חוזר בעבד דזכות הוא לעבד וכולי דומיא דשאר שטרות דכיון דזכה לו על ידי אחר-- אינו יכול לחזור בו.
למעוטי חליפין. סלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן משדה עפרון וכולי ואימא הכי נמי! חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה: הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין (אף על גב דאיתנהו בפחות משוה פרוטה) הוה לן למימר גבי אשה דליקני - דומיא דשטר, דגמרינן מ-"ויצאה..והיתה" ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משוה פרוטה לא גמרינן.
ותירץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מ'קיחה' דכתיבא ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף הוא; ולא אשכחן ביה חליפין. אבל שטר על כרחין כיון דכתיב "ויצאה..והיתה" (אף על גב דלית ביה שוה פרוטה)-- גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר. והיינו דלא גמרינן שטר משדה דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון. ואי גמרינן מיניה הוה אמרינן כיון דשטרא איתיה בפחות משוה פרוטה (אשה) לא מקניא נפשא (בפחות משוה פרוטה) אלא אצטריכא למילף מ"ויצאה..והיתה".
ובתירוץ זה עלה לנו גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי! אם כן ליקני אשה בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויה לא שייכא בה חזקה. וקשיא לי, דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו ואפילו הכי נקנה בחזקה! ושמא מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף (שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי) -- חזקה נמי שייכא ביה. מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי, לא .
ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאנן למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהוה כסף היכי הוה סלקא דעתין דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתיב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף? וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשא ופרשי"י ז"ל דגנאי הוא לה -- נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשה, בשוה פרוטה איתנהו! דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה, כי אית בהו שוה פרוטה - דלא קפדה - אמאי ליתנהו בה?
ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הם הוא שריבה אותם הכתוב. דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה - אף חליפין כן. אם כן בכלל 'קיחה' דשדה עפרון הם ואשה נמי תקנה בהן. ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, על כרחין לא מדין כסף הן קונין (שאין כסף קונה בפחות משוה פרוטה) אלא קניה אחרת הוא שחדשה תורה אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה אלא כסף. הלכך אין חליפין קונין בה. והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה שלא עלה על דעת לרבות באשה קניות שבשדה אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף.
וקשיא לי, דאם כן למאי איצטריך לאסוקי במלתיה "ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא", דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה נמי, לא מקניא בחליפין דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מכן(?) אתיאן באשה? ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן "כיון דגמרינן משדה עפרון, מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכולי" ואמרינן נמי "ואימא הכי נמי" -- לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר: כיון דאשה מכסף דשדה גמרינן - אלמא קניית אשה כקניית שדה וכיון דאשכחן להו דהוקשו קצת קנייתיהן, אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהו נוהגות כן באשה. קא משמע לן ממתניתין שלא. ואימא הכי נמי (דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן). ופריק: כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא. דְמֵחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה.
ואם תאמר מכל מקום מאי קושיא לפי שאין חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה!
זו אינה קושיא. דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו כי עביד להו בכלי שזה מנה לא ייפה כחו מכח כלי שאינו שוה פרוטה דשם חליפין חד הוא. דבשלמא אי חליפין לא ניתנו לחזרה הוה אמרינן: כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנין חשובה היא מקניא נפשה. אבל השתא דקיימא לן דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו - אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה - מאי הוי? הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה. וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה -- לא חשיבה לה וגנאי הוא להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרה בפחות משוה פרוטה. ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כן נראה לי.
והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרינן היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף. דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש.
ומיהו בתוספות תירצו בהא בשם רבינו תם דעכו"ם נמי קונה בחליפין. דלא אמרו בבכורות (דף יג.) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה; אבל חליפין לא. וכדמוכח לקמן גבי נמכר לעכו"ם דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו? חליפין -- אלמא בשאר דברים מהני חליפין לעכו"ם.
והא דתנן כוי יש בו דרכים שוה לחיה כו'. אי תנא סבר דכוי לאו בריה בפני עצמה הוא אלא ספק והלכתא הכי ולפיכך הנותן בהמותיו וחיותיו לחבירו יש בכללן נמי כוי ממ"נ. שוה לחיה לענין כיסוי שוה לבהמה לאסור חלבו אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה להרבעה שאסור להרביעו עם בהמה וחיה:
ותו הא דתנן וזו אחת מן הדרכים ששוה גיטי נשים לשחרורי עבדים. פירוש שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם והא דתלי גיטי נשים בשחרורי עבדים ואע"ג דעיקר תקנתא בגיטי נשים הוי ואחר כך השוה לו שחרורי עבדים כבר פרישית בדוכתא טעמא דמילתא מפני שזה היה קל שהקילו חכמים בגיטין להכשירו ע"פ שטח אחד אפילו קרוב ואשה דתו לא מצי בעל לערער ומ"ה תלו קולא בשחרור עבדים שהוא ממון הקל וכאלו קתני זה אחד מן הדרכים שהקילו בגטי נשים שהוא איסור ערוה חמורה כמו שהקילו בשחרור עבדים שהוא ממון הקל:
אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירוש כל היכא שהתנא מחלק בדבריו והשואתו ששונה שוה לזה בענין זה ושוה לזה בענין זה קתני דרכים כגון מתניתין דאתרוג וכוי וגיטי נשים. וכ"ת והא מתניתין דאשה ומתניתין דזב ליכא חלוק וקתני דרכים איכא למימר דטעמא דהני כדפרישית לעיל מדרבי שמעון ומתני' דזב דדרכא דמיכלא יתרא לאיתויי לידי זיבה ולא הדרינן השתא מפירוקי אלא מההוא דאתרוג בלחוד ורש"י ז"ל פירש בע"א דכל היכא דאיכא חלוק בדינין שהוצרך למעטם תני' דרכים ואינו נכון כלל דאפילו תימא דבזב ממעט אונס שינה מ"מ מניינא הוא דאתא למעוטי כל הא כדאיתא לקמן ולא דרכים ועוד דלישנא דפלוגתא לא משמע הכי ואינו נכון. קבלנו מרבותינו ז"ל דכולא סוגיין עד הכא דבתר הוראה היא ומרב הונא גאון ז"ל מסורא איהו תני ליה ואיהו דאסר כנתא וביומיהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגי בה גאונים ז"ל:
סד"א מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין. איכא למידק זו מנין היה לנו לדמות אשה לשדה בקנין דהא אנן לא גמרינן לאשה משדה כלל כדפרישי' לעיל אלא ג"ש קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה לומר שקיחה זו שנאמרה באשה היא לשון כסף אבל מעולם לא הקשינו אשה לשדה. ותו אם לשדה באנו לדמותה נימא דקני אשה בחזקה דומיא דשדה מיהו הא איכא למדחי דחזקה לא שייכא בדבר שאין גופו קנוי כדכתיבנא לעיל אלא אידך קשיא ומיהו קשיא נילף מינה שטר ואלו לקמן לא ילפינן שטר מהתם. והנכון דה"ק דסד"א כיון דגמרינא קיחה קיחה משדה עפרון שקיחה האמורה באשה כסף היא ואשה נקנית בכסף ובשוה כסף ה"ה שיש בכלל זה שנקנית בחליפין דקס"ד שחליפי סודר בכלל כסף הם ומדין כסף הם קונים וכל דמהני בזה כסף מהני בזה חליפין קמ"ל תנא דמתניתין דהא ליתא מ"ט חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה פירוש דמאי דקס"ד דחליפין מדין כסף קונין ליתא דכסף אינו קונה בפחות מש"פ לפי שאינו חשוב כסף ואילו חליפין קונין אפילו בפחות מש"פ וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בה שוה פרוטה וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקניא בכסף בפחות מש"פ. ולהאי פירושא היינו דלא סליק אדעתיה כלל למימר שתהא חזקה קונה באשה כשדה שהדבר פשוט שאין חזקה קונה מדין כסף. ויש ספרים שכתוב בהם ואתתא בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ולאו למימרא דתליא מילתא בקפידתא של אשה ובדעתה כדמשמע מפרש"י ז"ל דא"כ למה אין חליפין קונין באשה מיהת כשיש בהם ש"פ אלא ודאי אין בטלות קנין חליפין באשה אלא לפי שאינם בכלל כסף כמ"ש ולפיכך אפי' היא רוצה ואפילו הם שוים ממון גדול לא מקניא בהו אלא הכי פירושא ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות מש"פ אפילו מדעת' דפחות משוה פרוטה אינו חשיב כסף ולא ממון ואינו קונה בקרקע וא"א לה להקנות עצמו בדבר שאינו כסף ולא ממון וגזירת הכתוב דבעינן כסף וממון ואע"ג דאיכא איניש דחשיב ליה פחות מש"פ כסף או ממון בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגיחינן ביה. וכי תימא ואמאי לא מייתינן ראיה לחליפין שאינם קונין מדין כסף ממאי דקי"ל דאין מטבע שהוא עיקר כסף נעשה חליפין ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא כיון דאיתנהי בכסף שאינו טבוע שהיא כלי וגזירת הכתוב הוא דבעינן כלי דומיא דנעל:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
למעוטי חופה. מי' אם פירש טליתו עליה לשם קדושין: למעוטי חליפין: קמיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שוה פרוטה אף על פי שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שוה פרוטה וכיון דנקיטא ביה ג' על ג' והיא רשאית לעסקו אמאי אינה מקודשת ואף על פי שהיא מחזירתו לו מדעת' האי מחזירתו ואם האי רוצה הוא שלה וגם אם קידשה במנה ואח"כ היא מחזירתו לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת. ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצה לו לקדשה אף ע"פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת האי והכא במאי עסיקנן כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא היה נותנו לה עכשיו אלא התפישה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי האי גוונא ודאי אינה מקודשת כיון שלא נתרצת להתקדש לו אלא במנה ומנה אין כאן ואף על פי שבשדה קונה הסודר שאם מכר לו השדה במנה ולא נתן לו המנה שיקנהו בכסף ונתן לו את הסודר שלא יוכל לחזור בו קנה את השדה והוא חייב ליתן לו את המנה לאחר זמן ואלה הן חליפין שקונין בכל מקום ומקיימין את המכיר הכדכתיב על הגאולה ואמרינן בפ' הזהב (בפ' הזהב דף מ"ז ע"א.) גאולה זו מכירה אע"פ שאין כאן לא כסף ולא שטר ולא חזקה בסודר קנאו משא"כ באשה וטעמא דמילתא כדמפרש דכיון דלחליפן איתנו בפחות מש"פ לא מיקניא נפשה להתקדש לו שלא תוכל לחזור בו בפחות מש"פ וכיון דבפחות ליתנהו משוה פרוטה נמי ליתנהו שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
על כל מים. אית דמפרשי אפי' אינן מי גשמים. ועיקר הפירוש הוא על כל מים שיבאו אליו אין מים מזיקים אותם כלל:
דתנן כוי וכו'. בבכורים פ' ב' היא שנויה:
פלוגתא. שמחלק בענין:
חופה. שאם מסרה לחופה לשם קידושין לא מהני:
ולרב הונא דאמר. לקמן:
חליפין. קנין סודר:
משדה עפרון. לקמן:
בפחות משוה פרוטה. דקי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה:
לא מקניא נפשה. הלכך אע"פ שהיא רוצה להתקדש בפחות משוה פרוטה אין הקדושין כלום והפקיעו תורת חליפין בקדושי אשה:
דסיפא דתני וקונה את עצמה בשני דרכים:
ואין דבר אחר כורתה. על ידי מעשה הבעל או שהיא עושה לבעל אבל מיתה מן שמיא מקנו לה:
הא דתנן. בכתובות פרק נערה:
ויצאה חנם. באמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימנים כתיב. וקא דייק אין כסף לאדון ביציאה של זו אבל יש כסף לאדון אחר ביציאתה ומאי ניהו אב שיש לו קדושי בתו:
ואימא לדידה. ודרוש הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת וליהוי דידה:
ה"מ קטנה. ואע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב ואם אמת היה וסקלוה וקטנה לאו בת סקילה היא מ"מ מדכתיב נתתי כבר קאמר שקדשה כשהיא קטנה וכשבא לדין היא נערה:
ואלא. סיומא דאתקפתא הוא:
מבושת ופגם. דממונא הוא:
שייך בגוייהו שיש לו חלק בדבר ומשום הכי הוי דיליה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה