(קהלת יב יג): "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"

1. לפי הפשט, זה ביטוי של סיכום: "זהו זה, הגעת לסוף הדיבורים והויכוחים, שמעת את כל הדעות השונות בספר קהלת; עכשיו המסקנה היא את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור ".   "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא - מה שתוכל עשה, ולבך לשמים. ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם - כי לדבר הזה נברא כל האדם" ( רש"י ) .

2. וחכמי התלמוד דרשו: "כדי שאנשים יקשיבו לך, וכל דבריך יישמעו, עליך להיות ירא אלהים ": "כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעין, שנאמר: סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא..." (רב חלבו בשם רב הונא, בבלי ברכות ו:) . וביאר בילקוט לקח טוב על חומש ויקרא בשם רבי ברוך אפשטיין בעל תורה תמימה: " "כי על פי רוב, סיבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים הוא מפני שחושדים אותו בנטיה ובפניה עצמית. מה שאין כן מי שהוא ירא ה' באמת, הוא בוודאי אומר מה שאומר בתמימות כמו שהוא, ואזל ליה (והלך לו) החשד ממנו, ולכן דבריו נשמעים" " ( ויקישיבה ) .

רמז נוסף לעניין זה: בעקידת יצחק, ה' ציווה רק את אברהם ולא פנה כלל אל יצחק, למרות שיצחק היה כבר אדם מבוגר. כי עיקר הניסיון היה לבחון את יראת ה' של אברהם: אם אברהם ירא ה' באמת, בנו ודאי ישמע בקולו, וה' לא יצטרך כלל לדבר עמו. ואכן כך קרה, ולכן אמר לו ה', (בראשית כב יב): "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי"( פירוט ), העובדה שבנך שמע בקולך מוכיחה שאתה ירא אלהים. "ונמצא, על-ידי יראת השמים של ההורים, הילדים שלהם הולכים בדרך ה' בלי שום שאלות, ואפילו בדברים שצריך מסירות נפש בשבילם" (הרב שלום ארוש, בגן החינוך, עמ' 24-25) .

הפסוק המסיים את ספר קהלת מדגיש את רגש היראה מפני ה'. לכאורה הפסוק מציג גישה של הפחדה - כמו אותם מטיפים המנסים לשכנע אנשים לחזור בתשובה באיומים על כך שסוף העולם מתקרב. מדוע הוא אינו מעודד את הקוראים לחזור בתשובה מאהבה?

יראה היא פחד הנובע מראיה . שלמה ירד לשורש דעתו וליבו של אדם, שנקודת המוצא שלו היא יראת/ראיית ה' – לראות את מציאות הבורא בבריאה ולדעת אותו, דברים ד לט: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת: אֵין עוֹד".

וכך פתח הרמב"ם את ספרו משנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. [ב] ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. [ג] ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם" (ספר המדע, הלכות יסודי התורה א א) .

היראה מציינת לא רק פחד, אלא גם ראייה מדוייקת של המציאות. ידיעת מציאות הבורא בבריאה מביאה לרגש של יראת הרוממות: האדם מודע לכך שיש בורא לעולם, וממליך אותו עליו, בבחינת, דברים יז טו: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶך". במקור הפסוק מתכוון למלך בשר ודם אבל הכוונה הפנימית היא למלך מלכי המלכים.

רגש יראת הרוממות נועד לעורר לקיום מצוות – מלשון צוותא וחיבור, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם - בסופו של יום, מה שאדם משיג בעולם הזה ולוקח איתו ליום הדין בעולם האמת הוא רק את המעשים.

אמנם, התורה מדריכה את האדם להשיג את מציאות הבורא גם בדרך של אהבה, ולשם כך נדרשת עבודת המידות ועבודה עצמית כדי להיות מסוגלים לשאת את האור האלוקי – כי אין שפע בלי כלי, כי שפע ללא כלי הוא שיפוע – השפע מתפספס ומתווספת אליה תחושת האכזבה העצמית וכל השאר.

מתוך שלא לשמה בה לשמה, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. עבודת ה' מתוך אהבה היא תוצאה של יגיעה הנובעת תחילה מיראה, שמביאה לידיעת הבורא, ואז להתעוררות הרצון, ואז נוצר הצינור להיות כלי מעביר שפע, ואז נפתח הלב לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ואז להכרת הטוב, וחוזר חלילה.