קטגוריה:משלי כט כב

חכמי התלמוד דיברו הרבה על נזקי הכעס, למשל:

"אמר רבה בר רב הונא: כל הכועס - אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר", (תהלים י ד): "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ, אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו".

"רבי ירמיה מדיפתי אמר: משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר", ([[{{{2}}}]]): "כַעַס" "בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ"*, "וכתיב", (משלי יג טז): "וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת"*.

""רב נחמן בר יצחק אמר: בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו, שנאמר ובעל חימה רב פשע" (בבלי נדרים כב), "כי הכעס הוא תוצאה ישירה מהחרטה על עוונותיו... החרטה אוכלת אותו וגורמת לו כעס וזעזועים" (דברי יעקב).

לכן רצוי להתרחק מכעסנים, (משלי כב כד): "אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף, וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא; פֶּן תֶּאֱלַף ארחתו[אֹרְחֹתָיו], וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ"*.