קטגוריה:משלי כה כז

1. הכבוד הוא כבודם של החכמים (רש"י) ושל הצדיקים (ר' יונה). והדבש הוא ניגוד לכבוד זה: לא טוב להרבות באכילת דבש, אבל כן טוב להרבות בחקירת דברי חכמים וסיפורי צדיקים, שהם מתוקים מדבש.

- אולם, הפסוק אינו נראה כהקבלה ניגודית.

2. הכבוד הוא כבודם של הצדיקים הנופלים לפני הרשעים (כמו שנאמר בפסוק הקודם). והדבש הוא משל לחקירות על ענייני כבוד: לא טוב להרבות באכילת דבש, ולא טוב להרבות בחקירת כבוד הצדיקים ומדוע "צדיק ורע לו", כי חלק מחוקי השכר והעונש נמצאים מעבר להשגתנו (מלבי"ם).

- אולם לפי פירוש זה, החלק השני של הפסוק חסר, והיה ראוי להיות "וחקר כבודם לא כבוד". גם לא ברור הקשר בין דבש לבין חקירות פילוסופיות על שכר ועונש.

3. הכבוד הוא הכיבודים, גינוני-הכבוד החיצוניים. אנשים רוצים שיכבדו אותם, ואף חוקרים איך להשיג כמה שיותר כבוד. הדבש הוא משל לחקירה זו: כמו שלא טוב להרבות באכילת דבש, כך לא כדאי להרבות בחקירת דרכים להשיג כבוד, כי "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" (משנה אבות ד).

- אולם, לפי זה לא ברור הביטוי "וחקר כבודם כבוד". אולי יש לפרש בשינוי חלוקת המילים: "חקר כבוד מכבוד": חקירת הבדלים בין כבוד לכבוד, "למה כיבדו אותו יותר ממני? למה קוראים לו 'הוד קדושת האדמו"ר' ולי קוראים רק 'כבוד הרב שליט"א'?" וכו'. אולם עדיין לא ברור, מדוע חקירה זו נמשלת לדבש.

4. ולענ"ד, הכבוד הוא הגְּדוּלָה, המעמד הרם בחברה האנושית. הדבש הוא משל לכבוד, כי תחושת-הכבוד מתוקה לנפש כמו דבש. דבש בכמות קטנה הוא טעים ומזין, אבל לא טוב להרבות באכילתו, כי האוכל דבש בכמות מוגזמת עלול להקיא ולהתבזות, (משלי כה טז): "דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ"*. גם כבוד בכמות קטנה מועיל לנפש, אבל לא טוב להרבות בו, כי מי שרודף אחרי גינוני-כבוד בלי גבול ומידה, בסופו של דבר מתבזה בעיני הציבור.

לענ"ד, הפסוק אינו מדבר על חקירה אלא על חֵקֶר = גבול: חקר כבודם = לשים גבול לכבוד; וחקר כבודם כבוד = האנשים היודעים לשים גבול לכבודם, הם הזוכים לכבוד, "כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו" (בבלי ערובין יג:).

דבש נזכר ארבע פעמים בספר משלי, ובכל פסוק היחס אליו שונה:

• ב(משלי טז כד): "צוּף דְּבַשׁ אִמְרֵי נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" - הדבש הוא המאכל המושלם – גם מתוק וגם מרפא*.
• ב(משלי כד יג): "אֱכָל בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב, וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ. כֵּן דְּעֶה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ, אִם מָצָאתָ וְיֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת" - נאמר שטוב לאכול דבש*.
• ב(משלי כה טז): "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ. הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" - נאמר שאפשר לאכול דבש, אבל לא יותר מדי*.
• וב(משלי כה כז): "אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב, וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד" - נאמר שלא טוב לאכול הרבה דבש*.

למעשה כל הפסוקים אומרים אותו דבר: טוב לאכול דבש אבל לא הרבה מדי. אולם יש פסוקים שמדגישים את "החצי המלא" (טוב לאכול דבש) ויש פסוקים שמדגישים את "החצי הריק" (לא טוב לאכול הרבה מדי).

הסיבה ליחס השונה היא, שבכל פסוק הדבש הוא משל לעניין אחר. בכל העניינים צריך לשמור על איזון, אבל יש עניינים שבהם צריך לנטות מעט לצד העודף, ויש עניינים שבהם צריך לנטות מעט לצד החיסרון:

• במשלי טז הדבש הוא משל ל'אמרי נועם' – דברים נעימים שמרפאים את נפש השומע, ובהם ראוי לנטות לצד העודף.
• במשלי כד הדבש הוא משל ללימוד החכמה, שגם בה ראוי לנטות לצד העודף.
• באמצע משלי כה הדבש הוא משל לקשרים ידידותיים בין אדם לחברו, שבהם ראוי לשמור על איזון.
• ובסוף משלי כה הדבש הוא משל לשאפתנות ורדיפת כבוד, שבהן ראוי לנטות לצד החיסרון.