קטגוריה:משלי טו כה

מי שמגיע ליישוב בארץ ישראל, שהוא חדש עבורו (שעדיין לא היה בו), ויש בו בית כנסת, זכאי לברך "ברוך אתה ה', א-להינו מלך העולם, מציב גבול אלמנה" (הרב יהודה זולדן, אמונת עתיך 37). הברכה נזכרת לראשונה בתלמוד: "הרואה בתי ישראל בישובן - אומר "ברוך מציב גבול אלמנה" (בבלי ברכות נח:), אך מקורה בפסוק שלנו.

הפסוק מציג ניגוד בין גאים - אנשים רבים המתגאים בכוחם ובעושרם, לבין אלמנה - בודדה, המייצגת את החוליות החלשות בחברה.

הפסוק מתייחס למצב שבו הגאים יושבים בבית בנוי, ולאלמנה יש רק גבול - רק שטח תָּחוּם ששייך לה; המצב נראה עגום, שהרי לחזקים יש בית שמאפשר להם להתחזק עוד יותר, ולחלשים יש רק גבול שגם הוא ניתן לפריצה והסגה.

למרות זאת, הפסוק מבטיח שה' יסח - יעקור ויהרוס - את בית הגאים, ויצב - יעשה יציב וחזק - את גבול האלמנה; החזקים המתגאים בכוחם לא יישארו חזקים לנצח, והחלשים לא יישארו חלשים לנצח.

ההוכחה הטובה ביותר עבורנו לאמיתותו של פסוק זה היא, כאשר רואים יישובים יהודיים חדשים שנבנו בארץ ישראל - כשרואים "בתי ישראל ביישובם". גם ערי ישראל נחשבו לאלמנות בזמן חורבן הבית, כאשר יושביהן עזבו אותן, (איכה א א): "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם? הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם? שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס?"

וכאשר היישובים נבנים מחדש, הרי זו ראיה לכך שה' מציב - מייצב ומחזק את גבולה של האלמנה, ועל כך אנו מברכים.

"אלמנה לא מתנתקת מבעלה, ומצד תקנת כתובה היא עדיין חיה בביתו (כתובות פרק ד משנה יב)... וידועים הדברים בעניין הייבום שהוא מצד הקשר שבין האלמנה לבעלה, אלא שהקשר מנוע מלהתממש כי בעלה איננו. משמעות הביטוי " מציב גבול אלמנה " הוא שהקשר בין האלמנה - שעדיין היא אלמנה - לבעלה מתחזק והולך, כלומר בא יותר לידי ביטוי, מתמלא בתוכן. קשר הנשואין עומד בפני מימוש. הנמשל הוא שיבת בני ישראל לארצם (ראו ישעיהו מט 14-22). יישוב עם ישראל בא"י בשלהי הגלות מביא לידי ביטוי גדול יותר את הקשר בין ה' לבין עמו בעולם המעשה. רק בא"י, שעליה נאמר (דברים יא12): "ארץ אשר ה' אלקיך דרֵש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה ", יכול יהודי לחוש מהו רצונו של ה' ודרישותיו ממנו ולהיות עומד לפני ה'. כך מתחזק הקשר בין ישראל לקב"ה בחידוש הישוב בא"י שהוא הבעת הנכונות של העבד לעמוד לפני רבו, ושל האשה להיות עם בעלה ולא רק לדור בביתו." (ע"פ הרב שבתי רפפורט, גבעות)

1. הפסוק אינו מתקיים באופן מיידי, לפעמים יש לחכות מאות שנים עד שרואים בהתגשמותו. בתלמוד בבלי (ברכות נח:, מייד אחרי הפסקה על ברכת "מציב גבול אלמנה") מסופר על שיחה בין שני אמוראים שראו איך הפסוק אינו מתקיים - רב חסדא ועולא. רב חסדא נאנח כשראה בית של צדיק שנהרס, ועולא ניסה לנחם אותו ואמר לו [בתרגום לעברית]:

כך אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש - נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר, (ישעיהו ה ט): "בְּאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם לֹא בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה יִהְיוּ גְּדֹלִים וְטוֹבִים מֵאֵין יוֹשֵׁב"*; ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר, (תהלים קכה א): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב": מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו - אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן לישובן.

אבל התשובה לא הרגיעה אותו, עד שעולא אמר לו: "דיו לעבד שיהא כרבו" (שהרי בית המקדש חרב, שהוא ביתו של הקב"ה).

כלומר, במצב של חורבן, כאשר בית המקדש חרב, אין לצפות שהפסוק יתקיים במלואו; הפסוק נכתב בימי שלמה, כשבית המקדש היה קיים, אך כשבית המקדש חרב - חרבו עמו גם בתיהם של הצדיקים ושל האלמנות, וכשבית המקדש ייבנה - במהרה בימינו - ייבנו גם בתיהם של כל הצדיקים וכל האלמנות (ע"פ מהרש"א, חידושי אגדות שם).2. ניתן לפרש את הפסוק כמשל על כמה אירועים הקשורים לבית דוד (ע"פ חידת שמשון - משלי שלמה / מטמונית למשפחות סופרים):

הקב"ה עקר את בית בת שוע (מלבד שֵׁלָה), בת איש כנעני עשיר-גא, והציב מתמר האלמנה את בית מלכות יהודה;

בית אלימלך היה "בית גאים" - "אפרתים", והוא הוסח ונמחה ע"י ה', אבל הקב"ה הציב את גבולה של נעמי אלמנת אלימלך ע"י הולדת עובד, כמו שאמרו השכנות: "יולד בן לנעמי", וכמו שגילו חז"ל, שעובד (בן בועז ורות) היה גילגול של מחלון בן נעמי (איש רות);

מיכל בת שאול גדלה ב"בית גאים", כך גם בנה יתרעם ע"ש יתר-עם. ביתם הוסח ונמחה... גבולה של אביגיל אלמנת נבל הוצב ע"י בנה כלאב. הוא היה אחד מארבעת הצדיקים שמתו בעטיו של נחש.