קטגוריה:ויקרא ו ג

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויש לפרש עוד מדו, בגדיו, כמו (שמואל א יז) מעל למדיו, וכן (תהלים קלג) על פי מדותיו, וא"כ יכלול לכל בגדי כהונה, וזהו שתרגם אונקלוס לבושין. ולמדנו מזה כי גם במצות הרמת הדשן שהיא עבודה קלה צוה הקב"ה שיתהדר בה הכהן לפניו שילבש בגדי כהונה ובהם ירים את הדשן, וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב להקב"ה באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצותיה של תורה שיתהדר לפניו יתברך בעשותו אחת מכל מצות ה' שישפיל כבוד עצמו לכבוד הש"י אפילו בעבודה קלה שבהן. וכן דוד ע"ה אמר (תהלים נז) עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, עורה כבודי אין כבודך חשוב כלום אצל כבוד קוני וכתיב (שמואל ב ו) ודוד מכרכר בכל עז לפני ה', וכתיב (שם) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וגו'.

וידוע מדרך חכמת ההגיון כי האדם אינו נקרא עבד עד שיהיה לו אדון, ואין שם האדון ראוי אלא למי שיש לו עבד, והנה הם שני שמות אין אחד מהם קודם לחברו. וכיון שהאדם עבד להקב"ה ונתחייב לעבוד אותו אי אפשר שתהיה העבודה שלמה עד שיקבל העבד עליו כל מדות העבדות, והם ההכנעה והשפלות לפניו, לא שיתנהג לפניו במדת אדנות ושררה כי יהיה מבזה כבוד אדוניו, ואמר שלמה ע"ה (משלי כה) אל תתהדר לפני מלך, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, לפי שהגאוה היא לבושו, וכענין שכתוב (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש, והעוטה לבוש המלך הרי הוא מבזה את המלך, ומפני זה הכהן העובד המיוחד לעבודת המקדש צוה לו הכתוב שירים את הדשן בכל יום שהיא עבודה קלה שבעבודות כדי שישפל ויכנע לפני הש"י. וכן מצינו בהלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה מרקד ואומר אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן, וגם רבן גמליאל וגדולי החכמים היו מרקדים שם בבהמ"ק והיו נוהגין בעצמן קלות ראש לכבוד שמים.

וכבר ידעת שהקדושים שבבני ישראל היו בני לוי, ומנה אותן הכתוב שילכו אחרי העגלות שהוא מנוי קל אצל בני אדם, הוא שכתוב (במדבר ז) ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים, את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבודתם, ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי, נמצאת למד שחייב אדם למעט כבוד עצמו אצל כבוד שמים, וכן אמרו רז"ל הממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל המרבה בכבוד עצמו וממעט בכבוד שמים כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט. ועל ענין זה מצינו שנענש יששכר איש כפר ברקאי שהיה מחלל קדשי שמים ומכבד עצמו, שכך דרשו רז"ל בפסחים בשלהי פרק מקום שנהגו, ארבע צוחות צוחה עזרה: ראשונה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה', עוד צוחה עזרה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שהיה מכבד עצמו ומחלל קדשי שמים, מה הוה עביד כריך ידיו בשיראי ועביד עבודה, עוד צוחה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כרסו מקדשי שמים. אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים והיה שותה שלש מאות גרבי יין והיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקנוח סעודה, כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש, עוד צוחה הביאו לי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס זיו של כהונה וישמש בכהונה גדולה על גבי המזבח. ומיד מזכיר שם עונשו של יששכר, זה דאמרי התם מלכא ומלכתא הוו יתבי, מלכא אמר גדיא יאי מלכתא אמרה אימרא יאי, אמרי מאן מוכח, כהן גדול, דקא מסיק בקרבנות כולי יומא, אתיוהו ליששכר אתא אחוי בידי, אמר אי גדיא יאי יסק לתמידא, אמר מלכא הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא לפסקוה לידא דימיניה, יהב יששכר שוחדא ופסקו לשמאליה, שמע מלכתא אמר דליהדור ולפסקוה לימיניה, א"ר יוסף בריך רחמנא דשקליה ליששכר למטרפסיה בהאי עלמא, כלומר כי טוב היה לו כשנטל עונשו בעולם הזה ממה שיענש לעולם הבא. וכן מצינו בשבנא אשר על הבית שהיה כהן כפי דעת מקצת רז"ל ממה שכתוב (ישעיה כב) והלבשתיו כתנתך, ולפי שהיה מבזה הקרבנות נענש והרגו סנחריב מלך אשור, ועליו נאמר (שם) תמוש היתד התקועה במקום נאמן, והתנבא על פורענותו.
הענין השלישי הנס הגדול הנעשה במזבח, המזבח הזה הוא מזבח העולה היה של עצי שטים והיה מצופה נחשת כעובי דינר זהב והאש על המזבח תמיד לא תכבה לעולם, ולא היה הנחשת נתך ולא העץ נשרף, והיה נס גדול מי"ח נסים שהיו במקדש, ועל זה חזר בו פעם שנית והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה שהרי כבר נאמר ואש המזבח תוקד בו, אלא בא לרמוז הנס הזה וכאלו אמר ראה דבר פלא הנעשה במזבח שהאש על המזבח תוקד בו לא תכבה והמזבח קיים.
הענין הרביעי גודל עונש הרשעים ביסורי גיהנם, ומזה הזכיר פעם שלישית אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לפי שהמזבח הוא מקום כפרה ורשעים לא בעו כפרה, רמז לך הכתוב שהם נדונין באשה של גיהנם באש תמיד מאחר שכפרו באש תמיד. והוא הענין עצמו שהיה ישעיה הנביא ע"ה מזהיר בו ומוכיח הרשעים הוא שאמר (ישעיה לג) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם, היה מפחידם על אותו אש תמיד שבציון שכפרו בו ולא חזרו בתשובה ולא רצו כפרה, וזהו שמסיים בה הכתוב מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם, בא להפחיד על אשה של גיהנם שכתוב בה (שם סו) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, כלשון האמור כאן תמיד לא תכבה.

וע"ד המדרש היא העולה זו רומי שהיא מתגאה ומעלה את עצמה. עוד שם כל מי שמתגאה ומעלה את עצמו סופו להיות נדון באש, שהרי דור המבול על שנתגאו ואמרו (איוב כא) מה שדי כי נעבדנו, נדונו באש, שנאמר (שם ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם. אנשי סדום על שנתגאו שנאמר (יחזקאל טז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, נדונו באש, שנאמר (בראשית יט) וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן פרעה ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה) מי ה' אשר אשמע בקולו, ואמר (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני, נדון באש, שנאמר (תהלים יח) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש, וכתיב (שמות ט) ויהי ברד ואש מתלקחת. וכן סנחריב ע"י שנתגאה ואמר (מלכים ב יט) אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון וגו', נדון באש, שנאמר (ישעיה י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. וכן בנבוכדנצר ע"י שנתגאה ועלה את עצמו ואמר (שם יד) אעלה על במתי עב אדמה לעליון, ואמר (שם) ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, לפיכך נדונו חיילותיו באש. אתה מוצא שכשנכנסו לחנכת צלמא מנה הכתוב שמונה אומות, שנאמר (דניאל ג) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתיא וכל שלטוני מדינתא, הרי שמונה, ובשניה אין שם אלא ארבעה אומות, שנאמר (שם) ומתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחותא והדברי מלכא, ואינון ארבע אומות קטיל המון שביביא, די נורא. וכן לעתיד ע"י שמתגאה ומעלה את עצמה הוא שכתוב (עובדיה א) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, לפיכך נדונו באש, שנאמר (דניאל ז) חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא ע"כ במדרש.

ומה שהזכיר צו את אהרן ואת בניו הקדים הכתוב אהרן לבניו לפי שבכל סדר ויקרא כתיב וזרקו בני אהרן, וערכו בני אהרן, ואהרן לא הוזכר שם שנתרחק על מעשי העגל, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע באר שנואה ומימיה חביבין, אם לעצים חלקת כבוד בשביל בניהם דתנן כל העצים כשרין למערכה חוץ משל זית ושל גפן, ק"ו לאהרן בשביל בניו, לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו הקדים אהרן לבניו.

ועל דרך השכל זאת תורת העולה היא העולה ירמוז הכתוב על מעלת הנפש השכלית וכאלו אמר זאת תורת הנפש העולה היא העולה, בזכות התורה שנקראת היא, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכתיב (תהלים יט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, כלומר נפש לשרשה. על מוקדה על המזבח, בא לבאר על מעלת הנפש המשכלת שהיא עולה על מעלת הגלגלים ועל מעלת המלאכים, כי מלת על מוקדה כוללת הגלגלים ומלת על המזבח כוללת כל המלאכים. ופירוש על מוקדה כאילו אמר על האש, כאמרו (ישעיה י) יקד יקוד כיקוד אש, ורוצה לומר על האש, על השמש, כי גלגל השמש מניע יסוד האש כשם שגלגל הלבנה מניע יסוד המים. והנה המלך שלמה ע"ה שכל דבריו בספר קהלת היו תחת השמש הזכיר בענין הנפש (קהלת ג) העולה היא למעלה כלומר למעלה מהשמש שהוא על מוקדה.

וידוע כי גלגל השמש כולל הגלגלים כולם בהיותו אמצעי, ובכל הדברים כולן עקר הדבר אמצעיתו, ובא לרמוז כי הנפש למעלה ממעלת הגלגלים. ובאמרו על המזבח הוא כנוי על מעלת המלאכים, ומלת מזבח שם כולל להם, לפי שכשם שהמזבח מקום מיוחד לקרבנות שהם רצון ה' יתעלה, וכמו שכתוב ריח ניחוחי, ותרגומו לאתקבלא ברעוא, ואמר הכתוב (ישעיה נו) לרצון על מזבחי, כן המלאכים קרבין אליו לעשות רצונו וגבורי כח לשמוע בקול דברו. ובאמרו כל הלילה עד הבקר בא לבאר באיזה זכות היא עולה ובמה כחה זה על מעלת הגלגלים והמלאכים, בזכות שהיא עוסקת בתורה כל הלילה עד הבקר שהיא מתעלה ומשבחת כל ימי היותה בגוף שהוא חשך ואפלה עד הבקר כלומר עד שתפרד ממנו ותשוב אל בית אביה כנעוריה שהוא הבקר האמתי שלה, בקר לא עבות, כאומרו ואש המזבח תוקד בו הכוונה לומר כי עם היות אש המלאכים יוקדת ואשן גדולה וחזקה, היא העולה על כולן, וזה על דרך מאמר רז"ל גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת.