פרדס רמונים כג טז

<< · פרדס רמונים · כג · טז · >>

פרק ששה עשר:

עב הוא החסד וכן עולה בגי' חס"ד ע"ב ועל זה רומז הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות, יט) והוא כח ואצילות שם בן ע"ב. ועליו נאמר (ישעיה יט, א) הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל. נמצא שע"ב הוא החסד בהיותו בע"ב גשרים כנודע:

עבד נק' המלכות וכן פי' בזהר פ' קדושים (דף פו, עא) כי דוד עלאה נק' עבד, בפסוק (ישעיה מג, י) ועבדי אשר בחרתי. ובתיקונים פי' כי כל לשון עבדות ועבודה הוא רמז בעבד שהוא מטטרו"ן שהוא העובד והעבד. ומצדו צריך האדם לעשות עצמו כעבד [קג]:

עבודת הלוים פי' בזהר פ' פקודי (דף רכא, עב) כי הבינה נק' עבודת הלויים בסוד השיר כד"א ועבד הלוי הוא כדפי' בשער מהות וההנהגה. ופי' שם עוד פ"א שהמלכות נק' עבודת הלויים בסוד שהיו נושאים המשכן בכתף ממקום למקום (ע בזח, חוקת):

עגולה נקרא הבינה כי היא כעיגול שאין בה תפיסה כלל משא"כ למטה בבנין שיש בו תפיסה כביכול. ואפילו כשהיא יושבת על בניה היא מרובעת ר"ל רובצת תרגום רביעא. וכן פי' למעל' בערך אפרסמון כי היא עגולה סמ"ך סתומה בהיותה עולה למעלה. אמנם למטה על בניה מ"ם מרובעת המורה על ההשפעה ושהאם רובצת על הקן החופפת על בניה:

עגל נ"ל שהוא מצד הגבורה כענין שור. ועגלה היינו המלכות מצד הדין. אמנם ירמזו אל כחות הדין קרובים לאלו:

עד [קד] פי' בזהר פ' ויחי (דף רמז, עב) כי המלכות נקראת עד בין שתהיה מתייחדת עם הת"ת בין שתהיה למטה במקומה ואפשר הטעם מפני שעדיה הגיע האצילות ולא עוד. והיא סוף המדרגות ובהיותה עולה למעלה ביחוד עם בעלה נקראת ג"כ עד. וז"ש התם והאי עד הכי נמי לעילא הכי אתקרי. והטעם כי אז עד בלשון עדה ולכן נקראת לעולם עד. וקצת משמע התם כי עד נמי בבינה. ואפשר שיהיה גם במלכות בהיותה עם הת"ת והיינו השב' ע"ד [קה]. ובפ' בראשית פי' כי גם היסוד הוא נקרא עד ואפשר לשני טעמים שפי' שהוא המקום שעדיו הגיע האצילות בתחלה קודם המיעוט. או מפני שעדיו הגיע אצילות עולם הזכר וממנו ולמטה עולם הנקבה. כי בינה עולם הזכר הוא כמבואר בזהר פרשת ויחי (דף רמו, עא) ומיסוד ולמעלה הכל דכורא או מפני שעל ידו היחוד דהיינו ע"ד כדפירשנו:

עדה פירש בזהר פרשת ויצא (דף קנה, עב) כי עדה היא המלכות והטעם כי מתקבצים ומתוועדים דרום וצפון ומזרח שהם חסד גבורה ת"ת בסוד הייחוד וכן פי' שם ועדותי זו אלמדם (תהלים קלב, יב) כי מלה עדותי מלשון עדה:

עדות הוא ענין היחוד ואל תקרי עדות אלא דעות והם ת"ת וצדיק ששניהם דעות מלשון חיבור. צדיק עדות בין ת"ת ומלכות ות"ת הוא בין חכמה ובינה וכבר הארכנו בזה בשער אם הא"ס הוא הכתר. ובזהר פרשת פקודי (דף רכא, עב) פי' כי אותיות י"ה הם עדות ובהם קיום כל העולמות כענין כי ביה ה' צור עולמים. ואפשר שעל ידם הוא הויית העדות שהוא הדעת שהוא ו' אבא ואימא י"ה יה"ו:

עדן הרבה עדנים הם ופי' הרשב"י ע"ה בתיקונים. אמנם הוא ביאר בפי' כי עקר העדן והיותר מתיישב הוא כ"ע ושאר מקומות הם על דרך השאלה. וז"ל בתיקונים (בהקדמה דף, יא): ולית עדן אלא כ"ע דאיהו מופלא ומכוסה ובג"ד אתמר ביה עין לא ראתה אלהים זולתיך ע"כ. הנה אמר בלשון שלילה ולית עדן וכו' ואין לומר כי ולית עדן הנזכר כא"ן. כמו כי קאמרי' שבתלמוד. ממה שהאריך בענין להכריע שלא יצדק עדן כ"א על הכתר שהרי על העדן נאמר עין לא ראתה אלהים זולתיך וכיון שכן לא יצדק שם עדן אלא בכ"ע שהוא מופלא ומכוסה ואין בו השגה כלל. ופי' עין לא ראתה אלהים הכוונה כי אלהים הוא הבינה ואין מי שיוכל להביט בעין זולת הבינה. ועל דרך השאלה יקראו החכמה והבינה עדן ויותר יצדק בחכמה מבבינה.

וז"ל הרשב"י ע"ה בתיקונים (תיקון נה, דף) ונהר יוצא מעדן אית עדן ואית עדן הה"ד ונחל עדניך תשקם. עדניך ודאי עדן עלאה כתר עילאה. עדן דלתתא דא י'. ואית עדן לתתא ודא אימא עלאה. איהי עדן לגבי נהר דלתתא מינה הה"ד ונהר יוצא מעדן להשקות עכ"ל לעניינו.

ודקדק בלשונו באמרו אית עדן ואית עדן. לפי שאמר הכתוב ונחל עדניך לשון רבים ולפי המוסכם אין עדן כי אם בכ"ע כדפי' לעיל לזה אמר אית עדן ואית עדן. כלומר יש עדנים ואין כולם שוין. ודקדק בזה שאמר הה"ד, ולא אמר דכתיב כמנהגו. אלא הכוונה לומר הה"ד. פי' עם הקדמה זו יתיישב ונחל עדניך לשון רבים. ודאי עדן עלאה וכו', פי' בכ"ע שהוא עדן אין ספק כי זהו העדן האמתי. וכיוון לקראו כתר עלאה, פי' ודאי כי הכתר לא נקרא עדן סתם כיון שאנו רואים שנקרא כתר עלאה, וכיון שכן ראוי שיקרא עדן עלאה. וא"כ לפי זה יש עדן למטה ממנו שלא נקרא עליון. וזה שאמר עדן דלתתא דא י'. פי' כיון שיש עדן עליון העדן התחתון יהיה חכמה. ומפני שהוקשה לו כי עדן מורה על היותו נעלם כדמוכח מפסוק עין לא ראתה אלדים זולתיך. לכן אמר ודא י', כאמרו גם החכמה נעלמת שאין האות הנרמזת בה מושגת אלא נעלמת דהיינו י'. ואית עדן, פי' עדן שלישי יש וזה אינו עדן בעצם אפילו בעצמותו אמנם הוא עדן בערך הנהר המתעדן ויוצא ממנה. וז"ש אית עדן לתתא ודא אימא עילאה, ואינה עדן בערכה אמנם היא עדן בערך הנהר המתעדן ויוצא ממנה. ופי' ונהר יוצא מעדן, ירצה לפי זה תפארת הוא הנהר היוצא מהבינה. ועם היות לשון עדן אינו מדוקדק, עם כל זאת ידוקדק לשון נהר יוצא דהיינו דנפיק מבינה שאינו יוצא אלא מבינה. הכלל העולה מהמאמרים האלה כי העדן העקרי הוא בכתר עליון ובחכמה יתייחס קצת והבינה אחר דוחק גדול ונקראת עדן בערך שהנהר מתעדן בה.

ובפרשת ויחי (דף רמז, עב) בפ' ברכות אביך וגו' פי' עדן בענין אחר וז"ל מאי מעדן אלא בכל שעתא דכל שייפין יתבין בקשורא חדא ואינון בעידונא דתיאובתא מרישא לעילא ולתתא וכלהו מעידונא ותיאובתא דלהון מריקין ביה ואתעביד נהר דנגיד ונפיק מעדן ודאי עכ"ל.

והכל ענין אחד כי לעולם עדן הוא למעלה ואם נאמר עדן למטה אין ספירה למטה שנקרא עדן אלא בהתייחד הספירות כלם איש באחיהו מהראש העליון דהיינו בינה עד למטה אז יקרא ענין זה עדן והכוונה כי אינם בערך שהם עדן אלא בערך שהם מתעדנים מעצמם על ידי יניקתם מן הראש שהיא הבינה ואדרבא מתוך הלשון משמע כן: עדנה היא המלכות כאשר היא מתמלאת שפע ורצון מעדן עליון ופי' עדן ה'. ושרה מטעם שנמשך עליה עדנה מעדנ"ה אמר אחרי בלותי היתה לי עדנה (בראשית יח, יב). ודקדק לשון היתה לשון נקבה. וכן דקדק בזהר (שלח דף, קע:) וכן פירש הרשב"י ע"ה בהר פרשת חקת (דף קפב, עב) בפסוק (קהלת ד, ב) ושבח אני וגו' אשר הם חיים עדנה שהיא המלכות עדן ה' נקבה:

עובר על פשע פי' ר' משה שהוא בתפארת ופי' הטעם כי הוא עובר על פשע בכח הרחמים כאב רחמן על הבנים: ויש עובר על הפקודים ופי' בתיקונים (בתקוני זח, דף) כי נצח והוד נקראים פקודים ויסוד עובר עליהן וכמבואר בשער האצילות פ"ד. נמצא היסוד נקרא כן בבחינתו שהוא למעלה מהם:

עולה נקראת המלכות בהיותה מקבלת ממקומה דרך מדרגות הסולם מדרגה אחר מדרגה עד עלותה עד התפארת להיות עם בעלה ומשם יתעלו שניהם אל הבינה כי שם ביתם. ובהיותם עושין המסעות האלה תקרא עולה. ולכן עולה כולה כליל לה' ואין לאחרים חלק בה כלל ועקר. ולכן נאמר בעולת הבוקר שהיא עולת התמיד היא העולה (ויקרא, ו) כיון שעלתה לא תרד בשום אופן בעולם. מה שאין כן בחטאת שיש בה ירידה שנאמר (שם, ט) וירד מעשות החטאת. והעולה לעולם עולה. אלו הם דברי הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף, רמז).

ובזהר פ' נח (דף ע, עא) נראה שעולה הוא בתפארת דהכי קאמר התם עולה סלקא דכר ולא סלקא נוקבא דכתיב זכר תמים יקריבנו. אמאי כתיב אשה דהא אש בעי לאשתכחא תמן. אלא אף על גב דעולה אתקריב דכר ולאתריה אתקריב, נוקבא לא בעיא לאתפרשא מיניה אלא בה אתקרי בגין לחברא דא בדא דסלקא נוקבא לגבי דכורא לאתחברא כחדא וכו' עכ"ל. האי לא קשיא ולא מידי דהתם נמי קאמר כי עולה היא המלכות כדפי' לעיל בר"מ. והכי פירוש ואי סלקא דעתך דעולה איהי רמיזא בתפארת ולא במלכות משם דכתיב זכר תמים יקריבנו, קשיא אמאי כתיב אשה דהיינו לישנא דנוקבא, לימא אש דאיהו לישנא דדכורא אלא ודאי דעולה אתקריב דכר ודאי לאתריה אתקריב דהיינו התפארת. ועם כל זאת עיקר הרמז אל המלכות העולה במקום הזכר ופירש עולה מלכות דסלקא לגבי דכר ולפיכך אתיא דכר לאחזאה מלכות דסלקא לגבי דכורא ולא אדכר בשמא אלא דכורא דאיהו עיקר ועתה צדקו דבריו יחד:

עולם כמה עולמות הם ומתחלקים לפי מניינם. המלכות נק' עולם ופי' בר"מ (פנחס דף, רמב.) כי פירוש מלת עולם פי' נער. והטעם או היא משמשת שימוש נער. או פי' מלשון עלמה פירוש נערה מפני שהיא נערה יפה בתולה מקווה להיותה נבעלת מבעלה אחר הגאולה. ובזהר פרשת בראשית (דף, נח) כתב כי עלם חסר ו' הוא במלכות. ואפשר כמו שפירשנו.

ויש עולם ביסוד אך לא נקרא עולם סתם אלא עולם הנשמות והטעם מפני שהוא אילן שממנו פורחות הנשמות כי על ידו הנשמות פורחות לשכינה פי' על ידי היחוד.

ויש שקראוהו עולם תיכון והטעם כי הוא עולם תיכון והאמצעי בין תפארת ומלכות ואינו ענין. והתפארת יש שקראוהו עולם הבנין והטעם שההיקף שהוא הנגדר בשם עולם כאשר נבאר הת"ת כולל אותו כנודע. שהוא בעל שש קצוות לכן ראוי שיקרא בשם עולם. ועתה שני עולמות הם עולם הזה ועולם הבא והוא בינה. וכן אמרו רז"ל (קדושין דף, טו.) ועבדו לעולם זה עולמו של יובל. והיינו בינה. ולא תקרא בינה העולם אלא בסוד בחינת השש קצוות הנעלמות בה:

ונקראת עולם הבא פירוש שלעולם בא שאינו מתעכב שפעו לעולם אלא בא ולפיכך אמר הבא ולא אמר שיבא. ומלכות ג"כ נקראת עולם כולל שבעה נרות שבעה ספירות בסוד היותה כוללת כל ההיקף. ועל ב' עולמות אלו נאמר מן העולם ועד העולם [קו] ובין שתי עולמות אלו אוחז עולם אמצעי והוא סוד ששה קצוות עצמם. אמנם לא ייחסהו בשם עולם.

ונקראת המלכות עולם הזה לפי שלפעמים פוסק השפע ממנה בעונותינו. ומטעם ההפסק אין אנו יכולין לומר בה עולם הבא כי עולם הבא מורה על שלילת ההפסק. והמלכות בעלת ההפסק לכן נקראת עולם הזה שפי' שאין בה אלא מה שלפנינו לבד עד ירחם ה' ויושפע עליה עוד שפע.

ובתיקונים (תקונאכב) פי' הרשב"י ע"ה שהתפארת נקרא עולם הבא וז"ל ו"ה אינון תרין בנין ואינון עלמא דין ועלמא דאתי. ו' עלמא דאתי דאיהו עלמא אריכא, ה' עלמא דין דלאו איהו אריך עכ"ל.

ונוכל לומר כי עיקר עולם הבא הוא הבינה ונקראת עולם הבא מצד בחינתה המשכת הנהר להשקות הנטיעות אשר בגן. והנהר הוא ו' והיינו עולם ארוך והוא בערך בחינתו עם הבינה ויוצא ממנה. ויש שקראו לבינה עולם החיים מפני שהיא מקבלת החיים העליונים שבחכמה ומשפיעם למטה דרך החיי"ם. ולפ"ז לא תקרא בשם זה אלא כשתשפיע כח החיים מחכמה. ואחרים קראוהו עולם השכל כי היא נקראת עולם השכל בקבלתה כח השכל מהשכל העליון שהיא החכמה קרובה אל הכתר כאשר נבאר. ואחרים קראו לחכמה עולם ההעלם מפני שבה הקצוות הוויות דקות ביותר לכן קראוה עולם ההעלם. ולפ"ז לא תקרא החכמה עולם ההעלם אלא בהתגלות אותם ההויות הדקות שבה בהעלם. ועם כל זה תקרא עולם ההעלם:

עומק כל הספירות קראם בעל ספר יצירה עמקים כדפירשנו בשער אם הא"ס הוא הכתר ושם בארנו הטעם: עומר הרשב"י ע"ה קרא בתיקונים (תקונאיט) להבינה עומר. וז"ל וימודו בעומר דא שכינתא עילאה דאיהי עומר לגלגולת דאיהי גולגולתא דרישא עכ"ל. ופי' מלת עומר מלשון עימור שפירוש ענין קבוץ ואגודה. והנה הבינה הוא העומרת ואוגדת ג' ראשונות בתוכה. והיינו גולגולת כי ג' ראשונות נקראים גולגולת. ונמצא לפ"ז כי הבינה נקרא עומר בהיות עומרת ג' ראשונות:

עוף פירש בתיקונים כי היסוד נקרא עוף השמים כי הוא עוף לת"ת (הנקרא, שמים) והכוונה עוף המעופף ומשמש לת"ת. ומטטרו"ן עוף למלכות משמש תחתיה. כערך המלכות אל הת"ת כן ערך מטטרו"ן אל המלכות:

עופר נקרא התפארת. כן ביארו בזהר פ' בראשית (דמט.,) ונראה שנקרא עופר בהיותו יונק משני האיילים העליונים שהם גדולה וגבורה ומגביר כח הדין שכן המלכות נקראת עפר מצדו כמבואר שם שנקראת עפר בסוד [בחינתה התחתונה] כמו שנבאר בערכו:

עושה פלא נקרא התפארת מצד הכתר הנקרא פל"א אל"ף. כמבואר בערכם. כן פי' בתיקונים. וכל עשיית פלא על ידו:

עז נקרא הגבורה מדת הדין העזה כן פירש בזהר פ' ויחי (דרמ.,) ע"פ (שופטים יד, יד) ומעז יצא מתוק:

עו הוא תפארת. וכן פירשו רז"ל (זבחים דף, קטז.) ואין עוז אלא תורה. היא תורה שבכתב תפארת. ונראה שנקרא עו"ז בהיותו כלול מע' ענפים ושבע ספירות. ובתיקונים (תקוני זח, דף) פי' עז"ו היא השכינה אימא עילאה בינה ועליה נאמר (ישעיה סב, ח) ובזרוע עזו. כי גבורה היא זרוע שלה והיא נקראת ושכינת עזו בגבהי מרומים ע"ש:

עטרה המלכות נקראת עטרה ולא נקראת כן אלא בהיותה עולה עד הכתר ושם הוא עטרה בראש בעלה עטרת תפארת וכן היא עטרת בראש כל צדיק וכן היא תגא דס"ת ונאריך בשער האותיות בפירושו בביאור אות זי"ן (ע בהקדמת, תז) עין הוא כללות קצת הספירות יחד (ע כז, בתקונא). כיצד גביגין דעינא שהם פותחין וסוגרין הם נצח והוד. והעין עצמו גדולה גבורה תפארת הם ג' גוונין דסחרין לבת עין לבן ואדם וירוק. ובת עין היא המלכות. ובת עין גדולה היא הבינה. אור בת עין דא י' מחכמה ע"י כ"ע. אמנם הקיבוץ הזה יהיה כאן מן הספירות. ובר"מ (פנחס דף, רנו) פי' כי נקראת עין מסטרא דימינא. ואפשר לומר כי הוא כוללת בחינות אלו מצד הגדולה. והטעם ששם הראיה כאשר יתבאר. ולכן על המלכות נאמר (ירמיה ב, ב) אהבת כלולותיך שהוא הכללות הזה מן הימין ומצדו האהבה מתעוררת. ולכן נאמר (שה"ש ד, ט) לבבתני באחת מעיניך. ורבי משה פירש כי עין בעין (ישעיה נב, ח) הם ת"ת והמלכות שניהם נקראים עין. ואפשר להיות כן על ידי כללות המדות האלה בהם. ומתוך הזהר בפ' משפטים (דף קכב, עב) משמע כי העינים הם בגבורה שאמר דכד גבורה מתפשטא ועיינין מלהטין וכו' כמו שהעתקנוהו בשער מהות והנהגה.

ויש שפי' כי עינים הם חכמה ובינה ויש שפי' בגדולה וגבורה. ויש קצת מקומות בזהר שנראה מהם שהם נצח והוד. ואין לנו לפרש [קז]. ועל כל העינים יש עין אחת שאין לה גבות עינים שמעולם אינו נסגר והוא הכתר ונקרא באידרא אשגחותא דכלא והוא משפיע הרחמים בכל עינים התחתונים. ובתיקונים המלכות בהיותה כלולה מהגוונים הנזכרים היא נקראת עין המים שאין בו הפסק:

עיפתה פירש רבי משה כי המלכות נקראת לפעמים ארץ עיפתה מצד הגבורה. והענין בעצמו מורה כן [קח]:

עיר שני עיירות יש. עיר עליון והיא בינה ירושלים של מעלה. ויש עיר תחתון והיא עיר דוד ירושלים של מטה מלכות. ונראה שנקראת עיר בכל מציאותיה שיש לה בחומותיה כדפי' בשער המציאיות כי יש נקודה אמצעית והוא נקודת בית המקדש וסביב נקודה זו כמה לשכות עזרות בתים וחומות כדפירשנו שם:

עירוב פירש בתיקונים (תקונאכד) כי תפארת נקרא עירוב מפני שעל ידו מערבין ומטלטלין מבית לבית שהם בית עליון בינה, ובית תחתון מלכות. ותפארת מערבן ומייחדן יחד וזהו עירוב:

על יהוה פי' בזהר פ' אחרי (דף עט, עב) כי ג' ראשונות נקראים על יהו"ד מפני שהם למעלה מן הת"ת. ומפני כן חנה שידעה כי הבנים במזלא תלייא התפללה על יהו"ה. וזש"ה (שא א, י) ותתתפלל על ה' ונתנה אח"כ שבח למקום שממנה נשפע לה בן:

על שמים הם גדולה גבורה שהם למעלה משמים שהוא ת"ת. כן נתבאר בזהר פרשה ויקרא (דף, עז.) והעתקנו לשונו בערך מעל שמים ובארנוהו:

על כל מים היא הבינה. כן פירש בזהר שמות (דו.,). ונקראת כן מפני שהיא על כל מים שהיא עומדת למעלה מכל הבנין ואפי' למעלה מחסד:

עלת העלות בארנו בשער אם הא"ס הוא הכתר. ויש חילוק בין עלת העלות ובין עלת על כל העלות: עמוד האש והענן היא השכינה. ובהיותה יונקת מחסד בסוד מדת יום אז נקראת עמו"ד הענ"ן כי ענן מצד החסד. וכאשר יונקת מגבורה הנקרא מדת לילה אז נקראת עמוד האש. ונצח והוד נקראים עמודי שש והטעם כי בם נכללים שש. נצח נצחים, הוד הודות. כדפירשנו ערך נצח. וכן הם היו העמודים שעשה שהע"ה בבית המקדש ושניהם יכין ובועז נצח והוד. וכן נקראים גם כן סתם עמודים:

עמר נקי נקרא חסד בסוד הלבנונית: ענבים הענבים הם ו' ספירות ושש קצוות ובהם היין משומר מששת ימי בראשית והם הששת ימים. ואמנם יש ענבים לבנים, ויש ענבים אדומים, ויש ענבים שחורים. כשיונקים מחסד אז הם לבנים והם יפים לחלום מורים על חסד. וכשהם יונקים מגבורה הם אדומים. ואם אכלן יפה הוא לו שהכניע הדין ונצחו ובטלו. והשחורים מורים תוקף הדין בסוד השחרות שבגבורה. כ"פ בז"ח שה"ש. ובפ' נשא (דף, קכז.) פי' כי הענבים הם במלכות [קט]. ואפשר לפרש הענין כי ענבים לשון רבים הם שש קצוות שבמלכות ומקבלת בהם היין העליון הנשפע לה. ויש דין יפה ודין חזק והיינו החילוק שיש בין אדומים ללבנים (כמש בזהר, תרומה):

ענג פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאנה) שהוא כללות ג' שבתות שהם בינה תפארת ומלכות. והמלה הזאת ראשי תיבות "עדן "נהר "גן. פירש עד"ן בינה עם חכמה וכתר הנכלל בהם. נהר תפארת שהוא הנהר היוצא מעדן ומשקה הגן שהיא המלכות. וכל זה נרמז בתיבת ענ"ג. ובזהר פ' אמור (דף, צד.) פי' כי הענג והתענוג הוא בבינה וזהו והתענג על ה' (תהלים לז, ד) דייקא דהיינו בינה ואפשר לומר כי הבינה נקרא ענג בהיות מתעלם בתוכה הת"ת והמלכות:

ענוה פי' ת"ת בסוד הדעת המתעלם שהוא מרכבתו של מרע"ה ועליו נאמר (במדבר, יב) והאיש משה עניו מאד. ומה שפי' רז"ל (בשהש רבה, פא) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה כו', פי' כי המלכות נקראת יראה מצד השמאל ונקראת חכמה מצד הימין ולהיותה מגברת השמאל על הימין מצדה לכן ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קיא, י) כי לעולם היראה גובר מצד המדה זו. ועכ"ז היא עקב וכסא לבעלה הנקרא עניו בסוד הדעת. ולהיות שהיא לפעמים עטרת בעלה לכן אמרו שבבחינת ענוה הוא עטרה לעולם עליה והיינו בסוד הדעת שהוא עולה עד הכתר (ע בתקוני, זח):

עני יש עני ועניה. עני הוא היסוד ועניה המלכות. ועל צדיק אמר הרשב"י ע"ה דלית ליה מדליה כלום [קי] ושניהם נקראים עניים. ויש מתמיהים על ענין דלית לה מגרמה כלום. ואנא גברא חזינא תיובתא לא חזינא. כי כמו שהירח הוא עצם לטוש אין בו אור כלל אלא מה שמקבלת מהשמש כן המלכות אין לה אור מעצמה אלא מה שמקבלת מהת"ת והיא לווה ממנו האור ומשפעת למטה. ואם יקשה המקשה אם כן שאין לה אור אין לה פעולה, ואם כן היאך שאר הספירות כלולות מעשר כיון שהמלכות אין לה אור אינם אלא תשעה. לזה נשיב כי כמו שבהעדר אור הלבנה לא נאמר שנתבטל כוכב לבנה מן העולם שאינו כן ודאי. אלא כאשר היא במלואה פעולותיה בחוזק, ובימי חסרונה יש לה פעולה אבל לא כל כך כמו קודם בהיות האור נובעת ממנה. כן הענין במלכות כי לא תבטל הספירה מפני מיעוט אורה ושפעה, אלא יעדר אורה וימעט ותשאר כמו האבן ספיר שיהיה נצוץ השמש מכה בו ויהיה מאיר אור חזק בעצם. ובהעדר האור וניצוץ השמש המכה בו לא מפני זה יתבטל ויתחשך מכל וכל. ואם נאמר בו חשך יהיה על העדר האור הרב ההוא לא מפני שאין לה אור כלל. ואפילו אם נאמר דלית לה מגרמה כלל, פי' שאין לה אור כלל מאותו האור שהיה נשפע אליה קודם שבסבתו היה מאיר האור החזק ההוא. ועכ"ז פעולותיה לא יתבטלו כדמיון הלבנה שפי' שאינה מתבטלת מכל וכל. אמנם יתמעט ויתרבה אורה לפי המקום ולפי הזמן. וכמו שבארנו במלכות שהוא עניה דלית לה מגרמה כלום כן נבאר ביסוד שאמר עליו עני דלית ליה מדיליה כלום:

ענן הוא החסד ופי' הרשב"י ע"ה (בזהר אמור, דקג.) כי המלכות מצד החסד נקראת ענן. ושבעה ענני כבוד היו ז' ספירות שבשכינה ולכן נקרא ענני כבוד וכבוד היא המלכות כדפי' בערכו:

ענף עץ אבות. ג' אבות שהם גדולה גבורה ת"ת נקראים ענף עץ אבות. ולכן ההדס משולש לרמוז אל שלשתם. וראוי לדעת כי כאשר הם נקראים ענף עץ אבות הם נכללים כל א' בחבירו עד שכל שלשתם בכל אחד ולכן צריך ג' בדי הדס ושלשה שלשה בחד קינא. לרמוז אל האחדות השוה ואל המזיגה היקרה. ועיקר הענף הוא בת"ת הכולל אותם ומעובה בהם וכן פירשו בזהר פרשה ויקרא (דף, כד.) וכן משמע מלשון עץ וענף:

עפר היא מדת המלכות ונקראת עפר כי כן הוא סוד יסוד העפר בד' יסודות עליונים כדפי' בשערים הקודמים וכן היא עושה פירות כמו העפר העושה פירות. וכן בארו בזהר פ' (וישלח דף, קע). ויש מי שפי' עפר ג"כ בבינה. ובזהר פ' נשא דף קכ"ה ובפ' בלק (דף רי, עב) פירוש כי עפר הם כחות הדין אשר במלכות בסוד הדין שהיא הבחינה התחתונה אשר לה בסוד התכלת וזה עפר שהוא תחתון. וכן אותם כחות הדין הם למטה בבחינה התחתונה כן נתבאר שם. וא"כ בסוד בחינה זו תקרא המלכות עפר. ובפרשת בראשית (דף, מט.) פירש כי המלכות נקראת עפר בשעת יניקתה מן הת"ת בהיותו נקרא עופר. כנראה שדווקא בעת תגבורת צד הגבורה:

עץ הרבה עצים יש כמו שנבאר אמנם עץ סתם הוא הת"ת כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט). אמנם לפעמים נקרא עץ החיים. והטעם כי העץ הזה שהוא עץ האצילות בכלל יונק החיים מהחכמה וכן פי' בזהר במקומות רבים (ע בזהר, שמיני) ובפרט בר"מ (משפטים דף, קיז.) וז"ל עץ החיים ת"ת חיים דיליה חכמה ובינה כו'. וכן פירש בתקונים. ועליו נאמר שהוא מהלך ת"ק שנה שהוא ה' ספירות כל א' כלול מעשר ועשר מעשר הם ת"ק. ויסוד נקרא עץ נחמד לפי שבו יופי המראות וכן נקרא ת"ת לשון פאר. ולפי הפירושים האלה לא יקראו נחמד למראה אלא בבחינת היותם כלולים גווני הספירות ומתגלים בהם ומתראים בהם אם ביסוד אם בת"ת. ויש עץ פרי והיא המלכות. ונקראת עץ פרי מפני שהיא האילן ששם פירות ונשמות הנשפעים בתוכה ממעלה וכן נתבאר בזהר פ' ויחי (דף, רלח.). ויש עץ הדעת טוב ורע ולפעמים קורא הרשב"י ע"ה בספריו למלכות עץ הדעת טוב ורע. ואין להתפתות ולומר שבמלכות יש בה רע ח"ו כי שם זה מושאל בה מפני שתחתיה הטוב ורע. אמנם עץ הדעת הוא המלכות שהוא עץ מתייחדה עם הדעת העליון. ותחתיה טוב ורע. טוב היינו מטטרו"ן, ורע זה סמא"ל. כן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאנג). עוד פי' שם (בזח, הנל) כי ג"כ הבריאה נקרא עץ הדעת טוב ורע. ואין ספק שאין בה רע כלל כמו שבארנו בשער אבי"ע ויתייחס בה על דרך שיתייחס במלכות.

ולפעמים יושאל שם זה במלכות לסבה אחרת שהיא יונקת מעומק טוב ועומק רע שהם גדולה וגבורה וכן נתבאר בזהר פרשת בראשית (דף, לה.). ויש עץ שתול ועץ נטוע שתול הוא מסטרא דמטטרון דאית ביה עקירה והנחה לפעמים נפרד ועקור מן הקדושה, לפעמים מונח ומיוחד בקדושה. הכונ' לפעמים יש לו אור מלמעלה לפעמים אין לו אור מלמעלה. לעיתים מיוחד עם השכינה ולפעמים לא כמו שבארנו בשער אבי"ע. אבל עץ נטוע הוא הת"ת בסוד תמידות היחוד כענין אני ה' וכבודי לאחר לא אתן וגו' (ישעיה מב, ח). ולכן לעולם הוא נטוע ואין לו שתילה כמטטרו"ן:

עצב ועצבון בארו בזוהר פרשת נח (דף, עא) וז"ל עצבון עציבו ורוגזא בלא נהירו דאנפין כד אתחשכא סיהרא וברכאן לא משתכחין. בעצבון סטרא דרוחא אחרא דמנע ברכאן מעלמא עכ"ל. והכוונה כי בהיות חסר האור והשפע העליון והדין הווה והקליפות יונקים, אז נקרא עצבון [קיא]:

עצה פירשו רז"ל (ברכות, סא) כליות יועצות והכוונה כי נצח והוד שהם הכליות כדפירשנו בערכם הם המשפיעים עצה למלכות וכן ביארו בזהר (בלק דף, קצג) הנצח וההוד נקראים עצות מרחוק. והטעם שהם מיעצות הנביאים ואין הנבואה באה אלא [על] ידי מלכות. לכן אנו אומרים שכמו שאלו נקראים נביאים והנבואה היא המלכות כן הם נקראים עצות יועצים והמלכות עצה: עצי שטים פירש רבי משה כי נצח והוד נקרא עצי שטים שהם עומדים ומקיימים הבנין ומעמידים המשכן. ואינו הכרח:

עצם העצם יש לו בחינה שרומז אל הרחמים ובחינה שרומז אל הדין וכן הבשר. העצם לבנוניתו רומז אל הרחמים, וקשותו רומז אל הדין. והבשר האודם רומז אל הדין, ורך במישושו רומז אל הרחמים. ולכך פעמים מייחס הרשב"י ע"ה זה אל הדין פעמים בחברו. וז"ל בתקונים (תקונאסט) עצם מעצמי דא י' עם ה', ובשר מבשרי ו' עם ה' עכ"ל. הרי בפי' כי חכמה ובינה שהם י' עם ה' נקראים עצם מעצמי בודאי, לרמוז אל ששניהם רחמים יותר מהת"ת ומלכות, ולכן יחסם אל העצם בלבנוניתו. ות"ת עם המלכות שהם ו' ה', בשר מבשרי שהם דין כאדמימות הבשר. ואפשר ג"כ לומר כי כמו שמדרך הבשר לכסות על העצם והעצם מתלבש בבשר כן חכמה ובינה מתלבשים בת"ת ומלכות ות"ת ומלכות מגלים סוד חכמה ובינה.

ובמ"א בתקונים (תקונאסה) ז"ל חד דיצר טוב, וחד דיצר הרע. חדא מסטרא דעצם תקיפא דינא קשיא, וחדא מסטרא דבשרא מתמן אינון רכיכא ליבא. ואינון דגרמא, אינון קשי קדל. ועל איתתא דאתנטלא מגרמא אמר בן סירא, גרמא דנפל בחולקך כו' גררה עכ"ל. הרי בפירוש שהפך המדות. שאמר כי מצד העצם הוה דינא תקיפא, ומצד הבשר רחמים.

ובר"מ (תצא דף, רפא) וז"ל איהו א"ח, אסור וחבוש דלית ליה רשו למפרק ית גרמיה דאיהי ד' עצמו דאח. עצם מעצמי קרא לה לגביה בקרקפתא תפילין דרישא, ובשר מבשרי קרא לה מסטרא דלבא עכ"ל. ופי' מבואר כי מצד קרקפתא דתפילין דאיהו כתר המוח, קרא לה עצם. ומצד הלב שהוא בינה, נקרא בשר. ובמ"א (ברמ פנחס, דרנה) אמר כי המלכות מצד החסד נקרא עצם מעצמי ומצד הגבורה נקרא בשר מבשרי. והענין כדפי' שהם בחינות מתחלפות בנמשל. ואין לנו בזה לעת פשרה ממוצעת [קיב]:

עצם השמים בר"מ שם פי' הרשב"י ע"ה כי המלכות נקרא עצם השמים מטעם שהיא נטלת מן הת"ת שהוא נקרא שמים. והיינו עצם משמים [קיג]. ורבי משה פי' כי נצח והוד נקראים עצם השמים על שם העצמה הבא להם משמים עד שהם נותנים עצם לכל עצם שתחתיהם. והעיקר כדפי' הרשב"י ע"ה. ובהיכלות היכל הב' נקרא עצם השמים כמו שנבאר בשער ההיכלות בפ"ב:

עצרת המלכות נקרא עצרת ופירש בזהר (בלק דף, קצז) שנק' כן מפני שע"י יופיה ונעימותה לפני בעלה יושפע עליה שפע רב בלי דקדוק כלל לפי שהיא ראויה אליו ואחרי בוא השפע אליה מעכבת אותו מפני רוע מעללי אדם שאינם ראוים אל הטוב ההוא. וכאשר יתעכב השפע שם אז נקראת עצרת. פי' שהיא עוצרת השפע בידה ואינה משלחת אותו למטה [אלא מעט מעט] כדפי' בערך כנס"י:

עקב נקראת המלכות וכן פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (בתוס זהר, דף) והטעם כי כמו שהעקב סוף הגוף כן השכינה סוף המדרגות שבאצילות. וכן יעקב הוא שכינה ופי' אותו בערכו. ורבי משה פי' עקב בחכמה והטעם שהיא עקב לכתר. ואינו ענין לא בעקב ולא בענוה כמו שביארנו (בע יראה, וענוה):

עקדה בתקונים פי' הרשב"י ע"ה כי המלכות מצד הגבורה נקראת עקדה. ואפשר היות זה בסוד קשר הדין ועקידתו. וגבורה נקרא עקוד והיא עקדה:

עיקר הוא היסוד. והטעם כי הוא יסוד ועיקר ושורש לעולם כדכתיב (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם ופי' יסוד למלכות כן נתבאר בתקונים:

עקרה נקראת המלכות והטעם כי היא רחל עקרה עד ישקיף וירא ה' משמים. או ירצה עקרת הבית ופי' זה נתבאר בזהר בחילוף המקומות פעמים רבות:

ערב יש ערב גדול ויש ערב קטן בסוד מנחה גדולה ומנחה קטנה. ערב רב הוא משש שעות ולמעלה ואז כח הדין מתגבר והוא מצד הדין הרפה הוד. ומצידיה שולטים קליפות בערב רב קליפות קשים. ובערב קטן קליפה קשה לא כראשונה ובזה אין תימה אי יש ערב בקדושה וערב בקליפה כי הכל צודק ודא בדא אחידן כדפי': (ע זהר, תשא): ערבות בת"ת. בשם זה נחלקו בזהר (תרומה דף, קסה.). ור' משה פי' כי רקיע ערבות ביסוד וכן פירוש בזהר ג"כ במ"א. ואפשר הטעם כי כמו שהת"ת נקרא ערבות מפני שבו מתערבים הכחות שהם גדולה גבורה, כן ביסוד בו מתערבים נצח והוד שהם כח גדולה גבורה. ובתיקונים (תקוני זח, דף) פי' כי הת"ת בעצמו נקרא ערבות והיסוד קרקע ערבות כי הוא משך ו' והוא סוף המכריע לכן יצדק בו ערבות:

ערבי נחל הם נצח והוד בהיותם יושבים על שפת הנחל (יסוד, ושפתים) [קיד] על כל מים הבאים דרך הנחל. ובזהר פירש כי נחל סטרין דגבורה. ואפ"ל כי על נצח והוד בהיותם יונקים מגבורה קאמר. ואפ"ל דחמש גבורין דמתפשטין מגבורה קאמר והוא שמועה בפרשת אמור (הנדפס בפרשת, ויחי) והיא כתובה אצלנו. ונטייתנו אחר הפי' השני מכח השמועה דהתם:

ערבית היא המלכות ולכן אמרו תפלה ערבית רשות לפי שרשות בעלה עליה. וזהו וילן שם כי בא השמש (בראשית כח, יא) והיא רשות שמורה לבעלה:

ערוגה פי' הרשב"י ע"ה בתקונים כי המלכות נקראת ערוגה כי היא גן וערוגה לתורה. שבה נטועים ג"ן סדרי אורייתא. ואפשר שחלק מהגן נקרא ערוגה כי היא היא הכולל כל הערוגות:

ערפל פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאל) כי השכינה מצד הגבורה נקראת ערפל ונתן סימן ומשה נגש אל הערפל אשר אשר שם האלדים (שמות כ, כא) כי אלדים הוא מצד הגבורה. ובתקונים במ"א פי' כי ערפל מצד הת"ת ואפשר בהיותו יונק מן הגבורה: (וע רמ, פנחס):

ערש פי' המלכות שהיא השכינה. ובצרוף עשר שהיא כלולה מעשר. ועליה נאמר (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. דהיינו שכינה שהוא למעלה מראשותיו של חולה:

עשב במלה זו פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (תקונאכא) ז"ל מאי עשב ע"ב ש' ואינון ע"ב שמהן דאינון לבושין דע"ב שמהן עלאין כגוונא דעשב דאיהו לבושא דחטה עכ"ל וכונתו מבוארת. ובמ"א (בתקונא נא, דף) פי' עשב ע"ב ש' דא יעקב כליל תלת אבהן דאינון ענפי אילנא וסלקין לע"ב שמהן ויס"ע ויב"א וי"ט דבהאי שמא אתבריאו עשבין ואילנין דאינון נשמתין דצדיקיא עכ"ל.

ושתי לשונות האלה יחדו יהיו תמים וכל א' מגלה על חברו כי ע"ב שמהן דאינון לבושין כבר נודע כי גבוה מעל גבוה שומר. וע"ב שמות יש להם ע"ב הויות שהם מקורות לשם ע"ב כדפי' בשער פרטי השמות. והכונה כי הע"ב האלה הם לבוש אל הע"ב שמות הנעלמות שרשם אדנות כנזכר שם. והיינו העשב הלבוש אל החטה שהיא השכינה. ואמנם הע"ב עצמם הם בת"ת ששם הוא ע"ב שהוא כללות רי"ו אותיות שהם ג' פעמים ע"ב לג' אבות ובשם ע"ב נבראו הנשמות הפורחות מצדיק והנשמות עצמם הם לבושי השכינה כדפי' הרשב"י ע"ה (בהקדמה דף, ו) בפסוק כמראה אש כו' (וזל ודא, שכינתא) שהם נשמות הצדיקים הסובבים אותה ונעשים לבוש אליה להתקשט בהם להראות לפני בעלה כנודע. וכן היא מתלבשת בהם בעה"ז כדפירשנו בשער אבי"ע בפ"ד. כל זה דחקנו לישב שתי הלשונות האלו אל ענין אחד. והכונה במלת עשב בת"ת בהיותו כלול מג' אבות:

עושה פרי נקרא הת"ת. והטעם כי הוא העושה ומאציל הפירות והנשמות למלכות. ועיקר העשייה בזכר תלוי כן פירש בזהר פרשת ויחי (דף, רלח.): עשן יש עשן שאינו טוב כמו כי אז יעשן אף י"י וקנאתו וכו' (דברים כט, יט) והוא עשן היוצא ממעלה למטה והוא בכח הגבורה המתעוררת בכמה כחות אשר לה מדין קשה ורצועה רעה לאבד ח"ו. ויש עשן טוב והוא עשן המערכה והוא התפארת העולה בכח ההתעוררות בינה אל החכמה ועולה אל החכמה ושם מתייחדים החכמה והבינה על ידו בסוד הדעת ואז ירד שפע וברכה ועיקר התעוררותו מצד הבינה הנקבה. ולכן היא עשן דין. ועוד הארכנו בשתי העשנים בשער מהות והנהגה בפרק י"ב:

עשיר נקרא התפארת. ונקרא כן בערך הצדיק והצדק שהם עניים שאין להם כל. וזה יתעדן על רוב שלום, לכן נקרא עשיר. ואפשר שלא יקרא עשיר אלא בהיותו כלול מכל העשיריות וזהו ממש עושר שאינו דומה מי שיש לו עשר למי שיש לו מאה או אלף. וכן בארנו בשער עשר ולא תשע בפ"ו. ואפשר שיקרא עשיר מצד יניקתו מן הבינה בסוד הרוצה להעשיר יצפין:

עשר ועשור נקרא השכינה והטעם מפני שהיא כלולה מעשר ספירות. ואין לתמוה איך כל הספירות כלולות מעשר שכבר בארנו ענין זה בשער מהות והנהגה בפ"ב. והכונה היותם מתגלים בה ומתקשטת היא ממש בעשר. ולא תקרא המלכות עשר או עשור אלא בבחינה זו בסוד הכללות הזה. ובזהר פרשת אמור (דף, קב) פי' כי כל מלת עשור נרמז בה והטעם כי ממעלה למטה הם עשר עד המלכות ופי' עשור מדרגה עשירית כאומר העשירית. (ע זהר, תצוה). ובתקונים פי' כל הספירות בה נקראים עשר מפני שעל ידה סלקין לעשר שהם מאה:

עשרון כל הספירות נקראים עשרונים במלכות. והטעם שע"י נעשות כולן כלולות מעשר שהיא משלמת המנין כמו שפי' לעיל מהתקונים בעשר. וג' אבות הם שלשה עשרונים על ידה. ועשרון עשרון הם נצח והוד שהם שני עשרונים. כ"פ בתקונים (תקונאיז):

עת המלכות נקראת עת ועליה נאמר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה'. ומפני כי היא כלולה מכ"ח עתי"ם, י"ד בהיותה מלאה מיוחדת בשמש והם טובים, וי"ד רעים בהיותה חסרה והולכת. וע"ז נאמר (ויקרא טז, ב) ואל יבא בכל עת. ויש עת רעה והיא הקליפה. ובזה יובן ענין השלום שנוהגים להקדים שלום ולומר שעה טובה דהיינו המלכות בהיותה במלואה. וח"ו שעה רעה היא חסרונה ושולטנות הקליפות. ולפיכך צריך לזהר שלא יאמר בשעה רעה יהיה ח"ו שנראה כמקלל עצמו ורחמנא ליצלן. ומבואר בזהר פרשת וירא (דף, קטז) כי עת רצון, ועתה, כמו בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב), הכל דבר אחד ופי' עת ה'. ובתקונים פי' כי הבינה נקרא עת מצד הגבורה. ולכן אל יבא בכל עת מפני שלפעמים משפעת דין. וכמו שכ"ח עיתים אלו במלכות כן בבינה. כי אין דין למטה, אם לא שיהיה מלמעלה:

עתיקא הרשב"י קורא לכתר כן לפעמים בזהר: ופעמים עתיקא דעתיקין טמירא וכו' [ופעמים] לאין סוף. ובדבר הזה עיקר ההבחנה והשפיעה הוא לפי מקומו. ועם כל זאת כשקורא לכתר עתיקא דעתיקין מורה העלם ביותר. וכשמכנהו בשם עתיקא מורה העלם, ולא כל כך. וכשקורא עתיקא לחכמה מורה על שהיא נעלמת. הכל לפי הבחינות. ואולם פי' המלות באמרו עתיקא דעתיקין וכו' פי' בשער השמות:

עתר פי' מלשון ויעתר וגומר (בראשית כה, כא) ונתבאר בזהר פרשת תולדות (דף, קלז.) כי התפלה הגיעה עד כתר עליון. וענין ויעתר מלשון חתירה כדפי' רז"ל (שם ובסנהדרין, קג) והכונה חתירת הספירות עד הגיע התפלה עד המזל העליון כי שם תלוי ענין הבנים. כאמרם ז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא וכו'. ואפשר כי כל מקום שנאמר ויעתר הוא הסתלקות התפלה עד הכתר.

ע"כ הגיע פי' ערך אות עיי"ן בס"ד השופע עלינו ברחמים. ועתה נכנס בביאור אות הפ"א בעזרת הצור וישועתו: