עיקר תוי"ט על בבא בתרא ב

משנה בבא בתרא, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) בור. וה"ה חריצין ונעיצין. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) אמת כו'. צריכא, דאי תנא אמת המים משום דקביעא, אבל נכרכת בו' דלא קג:יעא אימא לא. ואי תנא נברכת, משום דקוו וקיימי (ולחלוחן קשה יותר משל מים חיים. רש"י) אבל אמת המים לא, צריכא, גמרא. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) והא דלא קאמר אלא אם כן הרחיק מבורו ו"ט, לאשמועינן דסתם כותל בור ג' טפחים. ונפקא מינה למקדן וממכר. גמרא. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) פירוש בור. דהא במשנה ד' לא חיישינן שמא יבנה כו'. ובגמרא, ואפילו לר' יוסי דמשנה י"א, התם בעידנא דקא נטע ליתנתו לשרשים דמזקי לבור, אבל הכא כל מרא ומרא קא מרפית לארעא. ור"ל דאז מתחלת ההיזק והוה גירי דיליה שיזיקו המים אח"כ, ולהכי נקט סד בסיד. ומיתו אי לא מיא לא היה צריך הרחקה ג"ט. תוספ':

(ה) (על הברטנורא) שמוציאין הבל. רש"י:

(ו) (על המשנה) וסד כו'. דדברים אלו מרפין את הכותל כשנוגעים בו. הר"מ. כלומר דלא אמרו וסד בסיד כשהרחיק ג"ט, דאו סד בסיר קתני כו'. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) הזרעים. גמרא, ותיפוק ליה משום מיא, שצריך להשקותן תמיד כו'. ומשני תנא בארץ ישראל קאי דכתיב למטר השמים תשתה מים:

(ח) (על המשנה) המחרישה. מרפה את יסודו ונופל. רש"י:

(ט) (על הברטנורא) ולדבריו מתניתין בכותל לבנים מיירי:

(י) (על הברטנורא) פירוש צחיח סלע. הר"מ. ולשון נ"י, כותל של אבנים בנוי ע"ג סלע. ומיהו בכותל לבנים לא מהני צונמא, שהרי האבנים עצמן נמוקין והולכין:

(יא) (על הברטנורא) רש"י. ור"ל מכל צד. אבל כל הרוחב שהתחתונה רחבה יותר מהעליונה היא שני טפחים:

(יב) (על המשנה) התנור. תנור כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיה לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת קרקע. רש"י. ובירושלמי שמודד משפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלושה טפחים. טור:

(ב)

(יג) (על המשנה) טפח. בין מלמעלה בין מלמטה. נ"י:

(יד) (על הברטנורא) ולא דמי לפרק ו' דב"ק משנה ד', דהתם מדליק לפי צורך השעוץ וכיון שהרחיק כשיעור אנוס הוא כו' אבל הכא דתדיר איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לסלקו והוי פושע. הרי"ף. ועתוי"ט:

(ג)

(טו) (על המשנה) אוצרו. מפני שהחום מפסיד פירות האוצר. הר"מ:

(טז) (על המשנה) אבל כו'. שהריח קשה ליין. רש"י:

(יז) (על המשנה) חנות כו'. מדלא קתני לא יפתח אדם חנות בחצר כו' כדתנן ברישא. ש"מ אפילו חנות שבחצר שנעשה ברשות. אפ"ה יכולין למחות ולומר סבורין היינו שיכולין אנו לקבל ועכשיו אין אנו יכולין לקבל. הרשב"א ונ"י:

(יח) (על המשנה) אבל כו'. והקשה הר"מ דמה טעם כו' והלא יותר מונע השינה קול הפטיש מקול הנכנסים כו'. ונ"ל דמתניתין כשהחזיק, ולפיכך אצל הנכנסים שהם אחרים אין חזקתן חזקה, אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו. אבל דעת הר"ב נראה דקול הפטיש אפילו בלא החזיק אינו יכול למחות. וכ"כ המגיד. אלא שפירש קול הנכנסים לאו קול ממש אלא מפני רבוי הדרך. כלומר אינו יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו הדרך:

(יט) (על הברטנורא) שאע"פ שהיה יכול ללמדם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות המיוחדין לכך, לא מטרחינן ליה, כדי שיהיו המלמדים מצויים. נ"י:

(ד)

(כ) (על הברטנורא) ויש לתמוה דלמאי נפקא מינה קאמר כמין גא"ם, ליתני לא יסמוך כותלו לכותל חבירו אא"כ הרחיק ד' אמות כו'. והמחוור פירוש הנ"י. מי שהיה כותלו סמוך כו' שהרשהו לסמוך, לא יסמוך לו כותל אחר סמוך לכותל עצמו שסמך אא"כ הרחיק כו'. משום שדישה הכא שבין ב' כותלים אלו מעלי לכותל של חבירו שמחזקו כשמקשה הקרקע דמש"ה מחל לו לסמוך משום דישה זו. ועתוי"ט:

(כא) (על הברטנורא) ולא פירשו בגמרא איזהו ישנה. נראה לי דסמך אמ"ב פט"ז דאהלות ע"ש. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) הר"מ. ורצה לומר באורך:

(כג) (על הברטנורא) לשון יתר הוא. והר"מ כתבו בחלוקה שניה שאם היה ד"א או יותר:

(כד) (על המשנה) אא"כ כו'. ודוקא בלוקח מן המלך או בזוכה מן ההפקר דאז נשתעבד לו ד"א קרקע חוץ לכותלו והבא אחרי כן צריך להרחיק ד"א ואף ר"י דמשנה י"א מודה הכא. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) הר"מ. ויותר נראה כפירש"י דלמעלן מוסב על הכותל שצריך שיגביהנה מלמעלן של החלונות כו' ואתי שפיר מ"ם דמלמעלה כו' וכן מכנגדו דייק טפי:

(כו) (על הברטנורא) ובגמרא, ותיפוק ליה משום דוושא, ומסיק דהכא בבונה בשתי רוחות החלון ב' כותלים זה כנגד זה ועושה ראש כותלו מדרון לצד החלונות שאינו ראוי לעמוד עליו ולהציץ להחלון. ועתוי"ט:

(ה)

(כז) (על המשנה) מרחיקין כו'. ואפילו לר' יוסי דמשנה י"א דפרקין, דמודה בגירי דיליה. וזמנין בהדי דמנח ליה יתבא בחור וקפצה והוה גרמא דגיריה ואסור. ועתוי"ט:

(כח) (על הברטנורא) ונזחלים ממנו על הארץ. ועל שם זה נקרא מזחילה:

(כט) (על המשנה) כדי כו'. כשמכר ונתן לו זקיפת הסולם בחצרו איירי. וקמ"ל דבעי ד' אמות. תוספ' ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) חמישים אמה. ומקשה בגמרא מההיא דתנן בסוף פרק ז' דבבא קמא דאין פורסים כו' אא"כ היה רחוק ל' ריס, דמשמע דאזלי טפי. ומשני מישט שייטי טובא כרסייהו בחמשין אמתא מליין. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) ובפירש"י הגנות. ועתוי"ט:

(לב) (על המשנה) ולא כו' אע"פ שיש לו סביב השובך גנות הרבה שיוכלו לאכול משם. נ"י. ועתוי"ט:

(לג) (על הברטנורא) ולא פליג בשגר היונה כמה היא. אלא רבנן סברי כיון דבחמישים אמה מליא כרסייהו תו לא מזקי טפי. ור' יהודה סבר דכמלא שגר מזקי. תוספ'. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) בחזקתו. דטענינן ללוקח ונימא אותו שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. א"נ אחולי אחיל גביה. גמרא ורש"י:

(ו)

(לה) (על הברטנורא) כלומר גוזל קטן שמדדה ברגליו ואינו יכול לפרוח. דכל המדדה אין מדדה יותר מחמישים אמה הלכך הוי של בעל השובך דליכא למימר ניזיל בתר רובא דעלמא ונימא מעוברי דרכים נפל ויהא של מוצאו, דמתניתין מיירי בשביל של כרמים שאין דרך עוברי דרכים לשם. נ"י:

(לו) (על המשנה) של מוצאו. משום דודאי לא מהנהו שובכין כיון שמדדה אינו מדדה יותר מחמישים אמה, וע"כ מעוברי דרכים נפל ואייאש. שאין בזה סימן שיהיה צריך להכריז והוי של מוצאו. נ"י. ועתוי"ט:

(לז) (על המשנה) קרוב בו' מתניתין בשוין מיירי שקיני השובכין שוין זה כזה. דאי לאו הכי רוב וקרוב הולכין אחר הרוב:

(ז)

(לח) (על הברטנורא) ולפיכך אין דין זה נוהג בחוץ לארץ. טור. ונראה דגם בארץ ישראל אינו נוהג אלא בזמן שהיא ביד ישראל. נ"י. ועתוי"ט:

(לט) (על המשנה) קוצץ כו'. ראי נותן דמים והדר יקוץ, לעולם לא יקוץ, דמי יהיב דמי, דקרירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. גמרא:

(מ) (על הברטנורא) רש"י. ולא שהעיר היא של יחיד, אלא כלומר כל מי שיש לו זכות בעיר. ולישנא דנותן שהוא לשון יחיד דייקי:

(ח)

(מא) (על הברטנורא) לא קביעי היזקו, שלפי שעה נסתלק. ועוד שאינו הולך למרחוק. ומשום היזק מועט זה לא חשו לחייבו להרחיק כלל. ועתוי"ט:

(מב) (על המשנה) כדי בו'. והא דפירש טעמא הכא טפי מבאינך משום דלעיל בא"י קאי, קמ"ל דהכא אפילו בחוץ לארץ כו'. הרשב"א. ועתוי"ט:

(מג) (על הברטנורא) אע"ג שהגלל משביח הקרקע, כשהיא כולה גלל מזיק. תוספ':

(ט)

(מד) (על הברטנורא) כ"ז מפיק להו מקראי בגמרא. ועתוי"ט:

(י)

(מה) (על המשנה) מרחיקין כו'. נ' אמה דומיא דנבילות כדאיתא בתוספתא בחרדל. נ"י. ועיין אות מ"ו:

(מו) (על המשנה) הדבורים. הוה מצי למתני מן התבואה, דקא מזקי לה נמי, והוה דומיא דירק כו', אלא משום דלר"י אף הדבורים מזיקים לחרדל, קמ"ל דאפ"ה לא יסמוך:

(מז) (על הברטנורא) בגמרא מסיק דר"י ס"ל על הניזק להרחיק א"ע. ולדבריהם דרבנן קאמר לדידי אפילו משרה וירקא לא בעי רחוקי, אלא לדידכו אודי לי מיהת בחרדל כו'. ורבנן, דבורים לחרדל לא מזקי ליה. וכתב הרא"ש, והני לא הוו גירי דיליה, דבהכי. מודה ר"י כו'. ודעת הר"מ דאף בכרישין וחרדל צריך ג"ט, דאל"כ הוי גירי דיליה. ופירש הר"מ גירי דיליה, כמי שיורה בחץ מרשותו לחצר חבירו כו'. (ועיין דעת הנ"י לעיל אות מ"ה. ועתוי"ט):

(יא)

(מח) (על הברטנורא) וכלומר איזה מהן בין שהאילן למעלה בין שהבור למעלה. ומפרש בגמרא דכשהאילן למעלה קאזלי שרשין ומזקי ליה לבור, וכשהבור למעלה מחלידין השרשים את הקרקע ומלקין קרקעיתא של בור:

(מט) (על המשנה) שזה כו'. שאין זה הנזק בא לו מיד אלא לאחר זמן כשיגדל. אבל שאר כל הרחקות חשבינן להו כאלו הנזק בא לו מיד, לפיכך חייב מזיק להרחיק. טור:

(יב)

(נ) (על הברטנורא) ונמצא משתמש בקרקע של חבירו וידרוס עליו. ולפי"ז אתיא שפיר מתניתין אפילו כר"י שאין לו רשות לדרוס קרקע חבירו. נ"י:

(נא) (על הברטנורא) ה"ה לשדה לבן ומטעם דבסמוך:

(נב) (על הברטנורא) ולא משום עבודת הכרם אלא משום דהוו אילנות גרמא דגירי לגפנים דכשעולה למגדריה לדקל מפריח העופות על הגפנים וה"ל גירי, שכן נוח להן לפרוח מן האילנות שהן גבוהים לגפנים שהם נמוכים יותר מאילנות לאילנות או מגפנים לגפנים. ובד"א סגי, משום דטפי מהאי שיעורא לא הוי גיריה. נ"י. ומהאי טעמא כתבו התוספ' דהכא בנוטע דקלים, אבל בנוטע גרעין לא, דלא הוי גירי דיליה:

(נג) (על הברטנורא) ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר. הר"מ:

(נד) (על המשנה) שלו. קאי אשני בבות בחופר וכן בחורש. סמ"ע:

(נה) (על הברטנורא) כלומר דמהאי טעמא דשיעור יניקתן היא עד ט"ז אמה משום הכי אמרינן שהחזיק בשדה חבירו שיינקו ממנו עד ט"ז אמה ולפיכך כל שהוא מוציא בתוך ט"ז אמה העצים לבעל האילן כיון שהחזיק בשיעור זה שיינקו ממנו:

(יג)

(נו) (על הברטנורא) כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות. הר"מ:

(נז) (על הברטנורא) לפי שמונע הטל ממנה. הר"מ. ונ"י כתב שהשמש טוב לליחות של השקאה:

(יד)

(נח) (על המשנה) כדי כו'. ואפילו רבנן דסוף פ"ג דס"ל דאין עושין חלל תחת רה"ר אפילו כדי שתהא עגלה טעונה מהלכת משום דסופה שתתליע ותפחת. וה"נ הענפים חוזרים וגדלים לאחר זמן והוה ליה למיקץ כל האילן, דהכא שאני, דקמא קמא קייץ ליה, כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו. גמרא: