ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עו ב
הפעול: נָתוּן, נְתוּנִים, נְתוּנָה, נְתוּנוֹת.
המקור: נָתוֹן או תֵּת בחסרון הקצוות, והוא בצרי, ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל, בסגול – "לָתֶת־לָהּ" (אסתר ב ט), "לָ֧תֶת לְךָ֛" (בראשית טו ז), "לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙" (דברים כו ג). ומצאנוהו בתוספת נו"ן בסוף: "לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ" (מ"א ו יט). ובהתחברו לאותיות הקנין: "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ" (דברים ב ל), "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ" (בראשית כט יט), תִּתְּךָ, תִּתָּם, תִּתְּכֶם, תִּתְּנוּ,[1] תִּתָּהּ, תִּתֵּךְ, תִּתָּן, תִּתְּכֶן.
העתידים, הצווי: תֵּן בצרי, ובמקף בסגול: "תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ" (בראשית יד כא). אבל אם אינו סמוך למלה זעירא ומלה שהיא מלעיל הוא בצרי, כמו "תֵּן־לָהֶם יְיָ מַה־תִּתֵּן תֵּן־לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל" וגומר (הושע ט יד). אבל נמצא אחר בסגול: "תֶּן־לָהֶם כְּפָעֳלָם" (תהלים כח ד), והמסורת עליו: לית כותיה סגול, וחד "וְתֶן־עָלֶיהָ אֵשׁ" (במדבר יז יא). ובתוספת ה"א: "תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי" (בראשית מב לז). תְּנוּ, תְּנִי. ובהפסק: "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּ֔נִי" (ישעיהו מג ו), תֵּנְנָה או תֵּנָּה בדגש.
אית"ן – אֶתֵּן, יִתֵּן, תִּתֵּן, נִתֵּן בצרי, ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל, בסגול: "וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ" (במדבר טז יד), "תִּתֶּן־לוֹ" (דברים טו יד). ומצאנו בפתח לגזרת פְּעַל: "וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ" (שופטים טז ה).[2] יִתְּנוּ, תִּתְּנוּ, תִּתֵּן, תִּתְּנִי, תִּתֵּנְנָה או תִּתֵּנָּה.
נִפְעַל: נִתַּן, נִתַּתָּ, נִתַּתִּי, נִתַּנּוּ, נִתַּתֶּם, נִתַּנְנוּ, אוֹ נִתַּנּוּ, נִתְּנָה, נִתַּתְּ, נִתַּתֶּן.
הבינונים: נִתָּן, נִתָּנִים, נִתְּנָה או נִתֶּנֶת, נִתָּנוֹת.
המקור: הִנָּתֵן, או הִנָּתוֹן בחולם – "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת" (ירמיהו לח ג), "כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לב ד).
העתידים, הצווי: הִנָּתֵן, הִנָּתְנוּ, הִנָּתְנִי, הִנָתַנְנָה או הִנָּתַנָּה. אית"ן: אֶנָּתֵן, יִנָּתֵן, תִּנָּתֵן, נִנָּתֵן, יִנָּתְנוּ, תִּנָּתְנוּ, תִּנָּתֵן, תִּנָּתְנִי, תִּנָּתֵנְנָה או תִּנָּתַנָּה.