ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל/שמעון הצדיק ודורו
| בר-טוביה | |
| ספר הנזירים. תולדות הנזירות בישראל. | |
|---|---|
| שמעון הצדיק ודורו | |
| →עזרא וחבורתו | ראשית מלכות יון← |
ח) שמעון הצדיק ודורו.
ראשית מלכות יוון. שינוי ביחס אל הנזירות מצד גדולי האומה. סיבות פנימיות או חיצוניות. עזרא ותורת הפרסים. זמנו של שמעון הצדיק. יחסו לחכמה יוונית. יחסו אל הנזירות. חסידים הראשונים והנזירות. בן-סירא והנזירות.
───────────
למעלה ראינו, שבראשית תקופת התחיה – בזמן "מלכות פרס" – התנגדו נביאי התחיה ומנהיגיה אל הסגפנות, ועוררו את העם לחיים של עבודה כבירה. לעומת זה נראה במה שיבוא, שבתקופה השניה – בזמן "מלכות יוון" – נשתנה מעט יחסם של גדולי ישראל אל הנזירות, באופן שהם לא היו מגנים אלא את הנזירות ההמונית, המחוסרת תכלית ברורה ורצויה, אבל את הנזירות של יחידי סגולה, שכוונתם לשם שמים, היו משבחים ומקלסים ואומרים: כמותם ירבו בישראל! איפה מונחת הסיבה של שינוי-הדעות האמור? היש לבקשה בסיבות חיצוניות, בשינוי המלכות שמלכה בישראל, ובשינוי השפעה שבאה מתחילה מפרס ואחר כך מיוון?
על שאלה זו, דומה שאפשר להשיב בשלילה גמורה. קודם כול בנוגע אל התקופה הראשונה – תקופת מלכות-פרס. בעיקר הדבר רחוקים היו היהודים נתיני פרס ממרכז התרבות הפרסית, בין בשעה שהיו נתונים בגלות בבל ובין בשעה ששבו לארץ-מולדתם. אין לנו אפילו תעודות ברורות, שהיהודים היו בקיאים אז בלשון פרסית, ואין צריך לומר, שאין לנו תעודות ברורות, שהיהודים היו מקבלים השפעה מן הספרות הפרסית. יש אומרים: עזרא קיבל את העיקר של טהרת הגזע מן הפרסים, ואחר כך בא ולימד אותו לישראל [1]. אבל מאמר זה מחוסר כל יסוד נאמן. וכי משום שגם הפרסים הבינו את הערך של טהרת הגזע לא יכלו היהודים להבינו, עד שבאו ולמדו אותו מן הפרסים? האם לא יכלו שתי האומות האלה, וגם הרבה אומות אחרות, להגיע לידי הכרה זו, אומה אומה על ידי נסיונותיה הפנימיים והחיצוניים, מבלי שהיו נזקקות זו לזו? הרי אפשר הדבר וקרוב מאוד, שלא היהודים למדו מהפרסים ולא הפרסים מהיהודים, אלא שניהם שתו מים מבורם הם, כלומר: מנסיונם. בנוגע ליהודים אנו יודעים שהיו מנוסים ובקיאים בשאלה זו. מיום צאתם ממצרים למדו להכיר שה"ערב רב" [2], אשר עלה עמהם ממצרים, ואשר נדבק בהם אחר כך, היה קשה להם כספחת. כבר בדור המדבר ראו את "האספסוף" אשר בקרבם מתאווים תאוות זרות [3] ומפתים גם את ישראל ומביאים עליו צרות ומגיפות. גם הושע הנביא – שבשעתו לא היו היהודים יודעים עדיין ממציאותה של מלכות פרס – עומד ובוכה: "אפרים בעמים הוא יתבולל – – – אכלו זרים כוחו" [4]. ולפיכך ציוותה התורה: "לא תתחתן בם" [5]. ואי אפשר לומר שלא חל האיסור אלא על שבעה עממין, שהרי היהודים השבים מן הגולה באו בכוח הכתוב הזה והתאוננו לפני עזרא על הנושאים נשים נכריות, ולא היה מי שידחה אותם ויאמר להם, שהתורה לא גזרה על עמים אחרים [6]. מכאן אתה למד, שאיסור החיתון היה ידוע ומפורסם באומה (אף על פי שהיו עוברים עליו בזמן הבית הראשון וגם אחרי כן, כשם שהיו עוברים גם על מצוות "עשה" ו"לא תעשה" אחרות) זמן רב קודם שבא עזרא. טובי העם לא חיכו כלל עד שיביא להם עזרא את התורה הפרסית על הגזע שהוא צריך להיות טהור, אלא הם עצמם באו אליו והתאוננו לפניו על המעל שמעלו ישראל "והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות" [7]. ברור הדבר, שלא היתה כאן שום השפעה חיצונית מצד הפרסים, אלא העם בנטייתו הטבעית והבריאה הכיר את הסכנה הגדולה הנשקפת לקיומו מן ההתערבות בעמי הארצות – סכנה, שאם לא היתה כל-כך עצומה בזמן הבית הראשון, בשעה שכל שבטי ישראל ישבו על אדמתם, והגוף הלאומי היה צעיר ורענן ומעכל בנקל את היסודות הזרים שנקלטו לתוכו, נעשית עכשיו לסכנת-נפשות, בשעה שמכל האומה לא נשאר אלא מיעוט קטן, חלש ואין אונים גם בגשמיות גם ברוחניות. כל המסתכל בעין בוחנת בכל הרצאת הסיפור על גירוש הנשים הנכריות, רואה ומבין שאין כאן עניין של תורות חיצוניות אלא מעשה חי, יוצא מעומק פנימיותה של האומה עצמה: השרים ניגשים אל עזרא ומספרים לו על המעל שנעשה בישראל, עזרא שומע את הדבר הרע והוא קורע את בגדיו ומעילו ומורט שער ראשו וזקנו ויושב משומם, אליו נאספים כל חרד לדברי אלוהי ישראל על מעל הגולה, ובמנחת הערב הוא קם מתעניתו בבגדים קרועים והוא מתפלל ומתוודה, בוכה ומתנפל לפני בית האלוהים. לקולו נקבצו קהל רב מאוד מישראל, אנשים ונשים וילדים, ובכו הרבה מאוד. אחד מבני הגולה קם והציע לכרות ברית להוציא את כל הנשים הנכריות והנולד מהן. עזרא משביע את כל העם לעשות כדבר הזה, ויישבעו. בכל זאת עוד לא נחה דעתו, לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התאבל על מעל הגולה. אז העבירו קול בכל יהודה לכל בני הגולה להיקבץ ירושלימה. כולם באו לשלושת ימים, וקיבלו עליהם לקיים את הדבר [8]. האפשר עוד להטיל ספק בדבר הסיבות האמיתיות של כל החיזיון הזה וללכת לבקשן בפרס ומדי?
וכשם שהסיבות האמיתיות של גירוש הנשים הנכריות מונחות בהכרה הפנימית של האומה, המתעוררת לחיים וחפצה בחיים, כך הניגוד של הסגפנות בא לא רק מתוך התורה הפרסית או הבבלית, אלא מתוך תוכה של האומה, שהכירה את כל ערכה של העבודה בשעת המלחמה הגדולה לחייה נגד כל המכשולים הרבים והעצומים שהיו פזורים על דרכה, דרך התחיה.
אנו מגיעים איפוא לתקופה השניה – תקופת מלכות יון.
בראש התקופה הזאת עומד שמעון הצדיק. כאן העמידו אותו גם כל המסורות ההיסטוריות שנשמרו בתלמוד, גם יוסיפוס. רבים מן המבקרים [9] מחליטים אמנם, ששמעון הצדיק, שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה ועמד בראש שלשלת הקבלה של התנאים, איננו שמעון הראשון המפורסם בצדקתו, אלא נכדו של שמעון השני, שחי כמאה שנה אחרי זקנו, ואשר מכל המסופר לנו אודותיו אין אף דבר אחד שירשה לנו להציבו בראש שלשלת הקבלה. להחלטה מוזרה זו באו אותם המבקרים על ידי חשבון זה: אם נניח ששמעון הצדיק חי בראשית מלכות יוון (קרוב לשנת 312 לפסה"נ), אז יהיה בינו ובין הילל הזקן (שחי קרוב לשנת 32 לפסה"נ) כמאתיים ושמונים שנה, אבל במשך כל הזמן שבין שמעון הצדיק והילל הזקן לא נמנו אלא שישה דורות של מקבלי התורה זה מזה, ואפילו נחשוב לכל דור את המספר הכי גדול – שלושים ושש שנים – לא יעלו בידינו אלא כמאתיים ושתים עשרה שנה, אבל לא מאתיים ושמונים שנה. בכוח החשבונות האלה רצו לבטל את עדותן של כל המסורות ההיסטוריות על זמנו של שמעון הצדיק. אבל מדרכם של בעלי החשבונות – שהם מחשבים וטועים, ואפילו דניאל חשב וטעה. באמת לא נמשכו כלל ששת הדורות הנזכרים שבין שמעון הצדיק והילל משנת 312 ועד 32 (מאתים ושמונים שנה), אלא משנת 250 לפסה"נ ועד 60 לפסה"נ (מאה ותשעים שנה), לפי ששמעון הצדיק האריך ימים ופעל עד שנות 255-250, והילל קיבל את התורה מרבותיו סביב לשנת 60, אף על פי שלא עלה לגדולה, אלא כשלושים שנה אחר כך [10]. חוץ לזה: "אפילו אם לא נמסר לנו שמו של המנהיג גדל-הרוח, אשר העביר את עמו מן התקופה הפרסית אל התקופה היוונית, אנוסים היינו לשער שאיש כזה היה במציאות. ואכן מכמה מקומות בתלמוד עולה לפנינו תמונה נפלאה מקושטת במידות תרומיות אשר לאיש שחי בדורו של אלכסנדר מוקדון – – – האיש הזה, אשר עמד בפרץ בשעת הסערה היוונית הראשונה להגן על עמו, נקרא גם בתלמוד גם במקור-החולין המיוחד – בספרו של יוסיפוס – בשם: שמעון הצדיק. טבע הדבר מחייב, ששעה מלאה תסיסות ותביעות מיוחדות הביאה לעולם את האיש הראוי לה, ששמו לא יישכח מלב עמו לעולם – – – דומה, שאילמלא היינו יודעים מחייו של שמעון הצדיק אלא את מעשיו בלבד, לא היינו יכולים לבחור זמן יותר נאות לו מהזמן שבו קבעו אותו התלמוד ויוסיפוס – כלומר: בראשית מלכות יוון" [11].
מה היה יחסו של שמעון הצדיק לחכמה יוונית? הידע אותה והיה מושפע ממנה? האגדה מספרת, שאריסטו התווכח הרבה עם שמעון הצדיק בענייני דת ומחקר, עד שנסתתמו טענותיו של היווני הגדול, וכשחזר לארצו כתב בספריו: כך השיבני השמעוני [12]. אבל יש לנו עוד עדות אחת, יותר נאמנה, ששמעון הצדיק לא היה מושפע מן ההשכלה היוונית, וזהו הפתגם שהיה מורגל בפיו: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" [13]. הכול רואים, שמאמר זה נוצר באוהלי שם ואין בו כלום מיפיפותו של יפת. תמצית תורתו של שמעון הצדיק הכלולה בפתגם הנזכר היא זו עצמה של הנביאים בכלל, ושל יחזקאל ותלמידיו בפרט.
גם יחסו של שמעון הצדיק אל הנזירות נובע מתורת-הנביאים. "אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתי שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני! מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולדעה? העבודה, שאגלחך לשמים! – מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני! כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל! עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר להזיר לה'" [14].
הנה ראינו מן המאמר הזה, ששמעון הצדיק לא היה אוכל אשם נזירים טמאים, לפי שהאמין ש"כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי-נזירות מתחרטים בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה" [15]. כלומר: מי שתוהה על עוונותיו נודר בנזירות זמן ידוע, אבל אחר כך, כשהוא נטמא ומביא קרבן אשם ומגלח את שערו, הוא מתחיל למנות ימי נזירות אחרים, ורבין עליו ימי נזירות, והוא מתחרט על נדרו למפרע, ונמצא הוא מביא את הקרבן שלו בלי כוונת הלב, ולפיכך לא אכל ממנו שמעון הצדיק. מן המאמר הזה למדו החכמים המאוחרים, ששמעון הצדיק סבירא ליה "דנזיר חוטא הווי" [16], כלומר: שהנודר בנזירות עלול להביא את עצמו לידי חטא, ולפיכך מוטב שלא יידור, כמאמר הקוהלת: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם". וחשב שמעון הצדיק את הקרבן של הנזיר שאין כוונתו רצויה – "חולין" ("מביאין חולין לעזרה"), אף על פי שמן הדין, כל זמן שלא התירו חכם, נזירותו קיימת, והקרבן חובה עליו [17], לפי שלא ישרו בעיניו לא הסיגוף הממוני בהבאת קרבן, ולא הסיגוף הגופני בנזירות, כל זמן שהם מחוסרים כוונה מוסרית. אבל לעומת זה משבח שמעון הצדיק את עבודת בית המקדש, וראה אותה כאחד משלושה דברים שעליהם העולם עומד, אם היתה לשם שמים, וכן הוא מקלס את הנזירות שלא היתה "נדר" אלא "נדבה". זו היתה הנזירות שהחזיקו בה החסידים הראשונים, שהיו בוודאי קרוב לזמנו של שמעון הצדיק, שאמר עליהם: "חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם. מה היו עושין? עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייבו קרבן חטאת למקום" [18]. אחר כך, כשעמדו כוהנים שאינם הגונים בראש עבודת המקדש, נשתנה מעט מעט יחסם של החסידים אל הקרבנות. אבל בזמנם של הכוהנים הגדולים מבית יהושוע בן יהוצדק, ובייחוד בזמנו של שמעון הצדיק, היו הקרבנות חביבין על העם, והחסידים היו מתאווים להביא קרבנות והיו מתנדבין בנזירות. קרבנות ונזירות לשם שמים היו רצויים גם בעיני הנביאים, גם בעיני תלמידיהם הסופרים והפרושים.
אבל אין ספק, כי שמעון הצדיק וחבריו רחוקים היו מנזירות קיצונית ומפרישת החיים. אנו רואים, ששמעון הצדיק היה אחד מגדולי אנשי המעשה בדורו, ודאג כל ימיו לטובת עמו. הוא ביצר את חומות בית-המקדש למען תוכלנה לעמוד, ובהשתדלותו נחפרה באר מים גדולה מאוד בתוך העיר הקדושה [19]. כאלה וכאלה עשה האדם הגדול הזה "אשר על יראתו את ה' ואהבתו לעמו קיבל את שם התואר הצדיק" [20]. באדמת החיים היכה שרשיו ובטל שמים יצטבע.
בן סירא היה בן דורו של שמעון הצדיק [21] ומכבדו ומוקירו עד למאוד. גם בן סירא נאמן לתורת שמעון הצדיק: תלמוד-תורה, עבודת כוהנים וגמילות-חסדים [22] הנם בעיניו עמודי-העולם, אשר עליהן נשען הכול ומהם הכול. גם בן סירא איננו מחבב את הנדרים, ויותר מקהלת בשעתו הוא מזהיר וחוזר ומזהיר את האדם, כי לא ייבהל על הפה להוציא דבר לפני האלוהים, ואם נואל ונדר ימהר לקיים את נדרו [23]. ועל דרך החסידים הוא מגדיל ומעריץ את קדושתו של ריבון העולמים [24], ומכניע ומשפיל לעומתו את קטנות האדם ואפסותו. בן סירא אומר: "מה יגאה עפר ואפר, אשר בחייו יורם גוויו?" [25]. הוא היה אומר: "מאוד מאוד השפיל גאווה, כי תקוות אנוש רימה" [26]. אבל כל המחשבות הנוגות האלה לא הביאו את בן סירא לידי ייאוש ומרה שחורה. להיפך, הוא שונא את העצבות ואת הדאגה, ומזהיר: "אל תתן לדוון נפשך – – – כי רבים הרג דוון!" [27]. ומצאנו במשליו גם משל אחד ממשליו הוא, או ממשלי העם, שבו הוא מתנגד ניגוד גמור לסגפנות. משל זה, בקיצוניות שבו, דומה כאילו יצא מפי צדוקי עשיר ורודף תענוגות, אף על פי שבאמת היה בן סירא נאמן לתורתו של שמעון הצדיק [28] ומזהיר כמה פעמים על מדת ההסתפקות [29] והבריחה מן התאוות [30], המוציאות את האדם מן העולם. המשל שבו הכתוב מדבר, הוא זה [31], שרב בחר בו להורותו לרב המנונא בריה: "בני! אם יש לך, היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למוות התמהמה. ואם תאמר: אניח לבני – חוק בשאול מי יגיד לך? בני האדם דומין לעשבי השדה: הללו נוצצין והללו נובלין" [32]. אפשר שמשל זה מכוון היה כלפי הנזירות הסגפנית, שראשיתה נראתה עוד הפעם ביהודה בימי שמעון הצדיק ובן דורו בן סירא, ותקופת שגשוגה באה בדורות הבאים.
───────────────
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ תמיה אני על חכם מובהק כרבי יהודה הרופא (קצנלסון), שהוציא מאמר זה מתוך פיו (עיין מאמרו אווסטא והתנ"ך, באנציקלופדיה העברית היוצאת לאור בלשון רוסיה), ולא הרגיש כמה רחוק הוא מן האמת בראותו בתקנת עזרא לטהרת הגזע, שהיא כולה גזעית ולאומית, פרי השפעה חיצונית. אין זאת, כי אם השקפתו האנטי-לאומית במקצת התעתו. אין ספק, שההכרה האמיתית במאורעות האומות אינה נקנית אלא על ידי השקפה לאומית והתעמקות בנשמת האומה, שעליה עברו המאורעות הנדונים.
- ^ שמות יב, לח.
- ^ במדבר יא, ד: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישבו ויבכו גם בני ישראל".
- ^ הושע ז, ח-ט.
- ^ דברים ז, ג.
- ^ "אם לא היה איסור מקודם, מאיזה סיבה התרעמו השרים על העם, אשר לא נבדלו מעמי הארצות, הלוא לא עשו שלא כדת?" (רבי אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, חלק א, 1871, עמוד 53).
- ^ עזרא ט, ב.
- ^ עיין שם שתי הפרשיות, ט וי'.
- ^ רבי נחמן קרוכמל, רבי אייזיק הירש וייס, יוסט והרצפלד. גרץ מתנגד לדעתם ומעמיד את שמעון הצדיק בזמנו האמיתי (עיין: Geschichte der Juden, II, 2, 1876, עמוד 235).
- ^ עיין על כל זה באריכות במאמר מלא ענין על שמעון הצדיק מאת הד"ר י. בונדי בתוך Jahrbuch der Jüdisch-Literarischen Gesellschaft, V. Frankfurt a. M. 1907.
- ^ ד"ר י. בונדי (שם, עמוד 247).
- ^ מקור אגדה זו, שהיתה מפורסמת בקרב היהודים בספרד, עתיק מאוד. יוסיפוס מספר (נגד אפיון, I, 22), שהיווני קליארכוס אמר בשם רבו אריסטו, שהיהודים הם "הפילוסופים בין בני סוריה". החוקרים החדשים אינם מטילים ספק באמיתות סיפורו של יוסיפוס.
- ^ פרקי אבות, פרק א, משנה ג.
- ^ נדרים ט, ב, ובכמה מקומות אחרים באיזה שינויים.
- ^ שם
- ^ שם
- ^ עיין שם בפירוש הר"ן.
- ^ שם, י, א.
- ^ משלי בן סירא, נ, ב-ד.
- ^ יוסיפוס, קדמוניות היהודים, XII, 2, 5.
- ^ זה יוצא ברור מכל הפרק המדבר בשבחו של שמעון הצדיק (משלי בן-סירא נ). כל מבין דבר מכיר בנקל, שזה אינו שמעון השני, שלא נודע ממנו כל דבר טוב חוץ מזה שידו היתה עם בני יוסף בן טוביה נגד אחיהם הורקנוס "מסיבות של קורבה" (יוסיפוס, שם, XII, 4, 11). יש אמנם מבקרים הרוצים לאחר את זמנו של בן סירא על יסוד הקדמתו של המתרגם היווני, אבל אין לדבריהם יסוד נכון (כיין מה שכתב בזה רבי יוסף הלוי בספרו הצרפתי על החלק מן הטופס העברי של בן-סירא; ועיין גם במאמרו של רבי דויד כהנא: "בן סירא העברי ונוסחאותיו", השילוח כרך יח, עמודים 162, 368).
- ^ עיין משלי בן סירא (ו, לו-לח, ובכמה מקומות אחרים) על ערכו הגדול של תלמוד תורה; שם (ז, כט-לא ופרקים מה ונ) על גודל חשיבותה של עבודת בית המקדש; שם (ג, ל-לא; ד, א-י ושאר מקומות רבים) על יקרת מעשים טובים ועזרה לעניים ולכל הנרדפים.
- ^ שם (יח, כב; כג, י-יב, ובשאר מקומות).
- ^ שם (א, ובכמה מקומות אחרים).
- ^ שם (י, ט).
- ^ שם (ז, יז).
- ^ שם (ל, כא-כג); סנהדרין ק, ב.
- ^ זה יוצא מן השבח הגדול שהוא משבח את שמעון הצדיק. בפרק לח (כד) הוא גומר את ההלל על הסופרים, רבותיהם של הפרושים. חוץ לזה מלא כל הספר מדיעות הפרושים כמו שהוכיח רבי אייזיק הירש וייס (דור דור ודורשיו, חלק א, 1871, עמוד 208). רבי שמעון ברנפלד אומר: "מחבר משלי בן סירא היה קרוב לכת הצדוקים, מה שאנו רואים בשבח המופלג אשר ייחד לשמעון כוהן גדול, שזהו שמעון השני" (העומר כרך ב, חוברת ב, עמוד 22). אבל אין הדבר כן: ראשית, אין אנו יודעים כלל אם שמעון השני היה מכת הצדוקים (יוסיפוס, קדמוניות היהודים, XII, 4, 10-9, אינו מזכיר זה), ושנית, אי-אפשר לומר, ששמעון המהולל בפי בן-סירא הוא שמעון השני, אלא הוא ודאי שמעון הראשון, הצדיק, כמו שנזכר למעלה. יש להוסיף, שבזמנו של שמעון הצדיק לא היתה עדיין כת הצדוקים בישראל.
- ^ משלי בן סירא (יט, א).
- ^ שם (יח, ל-לג; יט, ב-ג).
- ^ שם (יד, טז-יח).
- ^ עירובין נד, א. עיין לעומת זה מסכת כלה רבתי (פרק ג): "כתוב בספר בן סירא: זכור את יום אסיפתך ואסוף חרפה וקבץ זכויות, כי ביום אסיפת האדם אין מלווהו הון ורב כוח, כי המעשה הנכון ילך לפניו וצדקתו תאיר עיניו".