משנה שביעית י ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק י · משנה ח | >>
המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו משמט אני.
אמר לו, אף על פי כן, יקבל ממנו, שנאמר (דברים טו ב): "וזה דבר השמטה".
כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם: רוצח אני.
אמרו לו: אף על פי כן, יקבל מהם, שנאמר (דברים יט ד): "וזה דבר הרוצח".
הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ: מְשַׁמֵּט אֲנִי.
- אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה".
- כַּיּוֹצֵא בּוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ,
- יֹאמַר לָהֶם: רוֹצֵחַ אֲנִי.
- אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט): "וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ".
המחזיר חוב בשביעית -
- יאמר לו: "משמיט אני".
- אמר לו: "אף על פי כן" - יקבל ממנו,
- שנאמר "וזה דבר השמיטה"(דברים טו, ב).
- כיוצא בו -
- רוצח - שגלה לעיר מקלט,
- ורצו אנשי העיר, לכבדו -
- יאמר להם: "רוצח אני".
- אמרו לו: "אף על פי כן" - יקבל מהן,
- שנאמר "וזה דבר הרוצח"(דברים יט, ד).
- ורצו אנשי העיר, לכבדו -
- רוצח - שגלה לעיר מקלט,
הראיה ממה שאמר "דבר", כלומר מאחר שהוציא הדבר מפיו התירו.
וכל העניין הזה מבואר:
פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם ומפרש בירושל' שהורע כתו בכך דאינו מועיל אלא למלוות שלפנינו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבוי' ואין משמיטות הלכך מלוות הבאות אחריו שלא נמסרו לב"ד משמיטות נמצא דנפסד במה שהקדים זמנו אבל פרוזבול המאוחר פסול שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים והיום ומחר כשמוציא פרוזבול זה ורואין בית דין הזמן סבורים שאותן מלוות קדמו לפרוזבול ונמצא שגובה שלא כדין והא דתניא בתוספתא (פ"ח) [רשב"ג אומר] כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט לא שנעשית המלוה אחר שנכתב הפרוזבול אלא משום דתניא בפרק השולח (דף לז:) המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך משום דנאמן לומר שטר היה לי ואבד ותנן בפרק הכותב בכתובות (דף פט:) מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בכתובה ובעל חוב שלא בפרוזבול והשתא אשמעינן רשב"ג בתוספתא גדולה מזו דלא מיבעיא היכא דליכא פרוזבול כלל דנאמן לומר היה לי ואבד אלא אפי' הוציא שטר חוב ופרוזבול וזמן המלוה אחר זמן הפרוזבול אפילו הכי אינו משמט דיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא אמרינן מדהאי לא אבד אחר נמי לא אבד אי נמי טעה ועל זה סמך ועוד יש לפרש בענין אחר דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה רשב"ג אומר כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט דבעי תנא קמא שיהא פרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע לאחר שביעית לא יפסיד ואתא רשב"ג למימר דכל מלוה הקיימת לאחר שנקרע הפרוזבול אע"פ שנקרע הפרוזבול קודם שתכנס השביעית:
שטרי חוב המוקדמין פסולין. כגון דלוה בניסן וכתב בשטר תשרי שלפניו פסולה משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן ופליגי בירושלמי (פ"י ה"א) ר' יוחנן אמר פסולין ממש ריש לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב והיינו פלוגתא דאיזהו נשך (דף ע"ב) אמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ור"מ היא דאמר שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית אבל לרבנן דלא קניס התם ברבית הכא נמי גובה מזמן שני ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ודבר תימה היכי גבי ממשעבדי אפילו מזמן שני בהאי שטרא והלא החתומין רשעים ופסולין שחתמו על שטר מוקדם ושמא יש לומר דסבורים דלוה מעצמו יכרע ולא יבא לעולם לידי טריפת לקוחות ובשטר שיש בו רבית נמי גובה את הקרן מבני חורי קאמר בשחייב מודה אי נמי שאומרים אנוסים היינו להקדים ואנוסין היינו על הרבית ופריך בירושלמי מי מודיע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר ריש לקיש עשו דברים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ולא חתמנו על זה וזהו פי' דקשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ותירץ שעדים עצמן נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדריש לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אפילו מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר [הא] דאי אין כתב ידן יוצא נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות (דף יח:) ומשני ההיא דריש לקיש בשאומרי' לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודין שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו אי נמי אף על גב דתנן באיזהו נשך דעדים עוברין בלא תעשה דילמא לא תשימון עליו נשך בלוה ומלוה משמע להו ודכוותה אשכחן בשנים אוחזין (דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:
והמאוחרים כשרים. דהורע כוחו ודייקינא מינה בפרק גט פשוט (דף קעא:) דקסבר אין כותבין שובר דאי כותבין שובר זימנין דיזיף זוזי מיניה בתשרי וכתיב ליה בניסן והוו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי וא"ל אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זמניה מפיק ליה וא"ל השתא דיזפת מינאי ומסיק דהאידנא (לא)[דלא] עבדו הכי משום דכי כתבי תברא אי ידעי זמן השטר כתבי בתברא שטר פלוני שנכתב בזמנו בכך וכך נפרע ואי לא כתבי סתמא דכל אימת דמפיק ליה לורעיה:
המחזיר חוב בשביעית - בסוף שביעית דהיינו בשמיטתה, שאין שביעית משמטת אלא בסופה, שנאמר (דברים טו) מקץ שבע שנים טז:
אמר לו אעפ"כ - א"ל הלוה אעפ"כ אני רוצה לפרוע לך יז:
יקבל ממנו - ולא עוד אלא שמותר לו שתהא ידו פשוטה לקבל בשעה שאומר לו משמט אני:
שנאמר וזה דבר השמטה - כלומר דבור בעלמא שמוציא מפיו שהוא משמט דיו, ובדבור ראשון שאמר משמט אני סגי ואין צריך שיאמר וישנה שנאמר וזה דבר, אין לך אלא דבור ראשון, וכן וזה דבר הרוצח:
המחזיר חוב בשביעית. ל' הר"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע"כ. ורש"י בפ"ד דגיטין [דף לז. ] כתב כלשון אחרון:
[אמר לו אעפ"כ כו'. פי' הר"ב א"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ"כ הר"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח"מ סוף סימן ס"ז]:
שנאמר וזה דבר השמטה. פירש הר"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז"ל הר"ש מדכתיב וזה דרש דא"צ אלא לדיבור אחד:
רוצח וכו'. שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות:
(טז) (על הברטנורא) וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשע' אחרונה של שביעית משמטת:
(יז) (על הברטנורא) ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן. ובגמרא כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך. תוי"ט:
המחזיר חוב בשביעית: פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש"י ז"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע"כ וכן הוא בסמ"ק סי' ר"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע"כ:
שנאמר וזה דבר השמטה: ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש"י ז"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר"ן ז"ל שם פרק השולח:
ורצו אנשי העיר לכבדו וכו': ירושלמי א"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר:
יכין
המחזיר חוב בשביעית: ר"ל אחר שביעית. דאין שביעית משמט רק בשעה אחרונה:
יאמר לו: מלוה ללוה:
אמר לו: לוה למלוה:
יקבל ממנו: ולא עוד אלא שמותר לפשוט ידו לקבל המעות בשעה שאומר משמט אני:
וזה דבר השמטה: בדיבור א' סגי. מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע. רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו [ח"מ סי' ס"ז]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת