רמב"ם על שביעית י
שביעית פרק י
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה שביעית י רמבם
שלא בשטר - הוא שטר שלא יהיה בו אחריות נכסים.
ובשטר - הוא שיהיה בו בביאור אחריות נכסים, ויהיה משמט, ואף על פי שהוא כמו שמשכן אצלו קרקעו בממון ההוא.
והקפת החנות - היא האמנה במקח ובממכר שבין בני אדם ובעלי החנויות, שיוציא עליו כל מה שצריך, וכשיקבץ סך ממון עליו יפרעהו. וזה הנקבץ לא יהיה נשמט בשנה שביעית, מפני שאינו על דרך חוב, ולא מכר לו בעל החנות על מנת שיהיה חוב, אבל מכר לו מעט מעט עד שנתקבץ לו הכל, ויתן לו ממונו.
ודברי רבי יהודה, הראשון הראשון משמט - הוא כשיקנה בעל החנות, פעם אחר פעם. סוף דברינו, שלא יהיה נשמט בשנה שביעית מה שיש אצלו מן ההקפה האחרונה, וכל מה שקדמוה מן ההקפות הם חוב כשאר החובות, ויהיה נשמט בשנה שביעית.
ומלאכה שפוסקת בשביעית - כגון החריש, והקציר, וזמיר האילנות והנטיעות.
ואמר רבי יוסי, שאם יהיה לשכיר אצלו, שכירות בחרישה שחרש או בקצירה שקצר, ישמט כל השכירות ההוא מפני שנעשה חוב, מפני שהוא פוסק מהמלאכה ההיא בשעת השמטת החוב.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוסי:
אם היה החדש מעובר - רוצה לומר חדש אלול אם יהיה שלושים יום, ונעשה היום שחשב שהוא ראש השנה היום האחרון מאלול, ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמיטה, שהוא לא חלק אותה אלא על מנת שימתין בדמיה, שהיום ההוא יום טוב חשוב, ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים, ובאה השמיטה אחר זה ונשמט החוב. ואם נתברר שהיום ההוא יום ראש השנה, לא נשמט חובו, מפני שלא נעשה חובו בשנה שביעית.
וכן הקנסות שחייב הכתוב, לאונס ולמפתה ולמוציא שם רע, אינם כשאר חובות, אבל הם חיובים שהאיש נתחייב בהן, והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם.
וכל מעשה בית דין - נתבאר בתלמוד שזהו פסקי הדיינים. והוא שיאמר הדיין, "איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך", ואותו הממון לא יהיה נשמט, שאחר שצוהו הדיין לתת, כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב.
והעיקר אצלנו, בעל חוב קונה משכון. לפיכך כשילוה אותו על המשכון, יהיה כאילו הקנהו המשכון בממון ההוא שהלוהו לזמן ידוע, ואינו נשמט.
ומוסר שטרותיו לבית דין - לא יהיה נשמט חובו, שהכתוב אמר "ואשר יהיה לך את אחיך, תשמט ידך"(דברים טו, ג), וזה כבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון, ונסתלק הוא מלתבוע אותו הממון והניח הדבר עליהם, ונעשה לבית דין זה החוב אצל אחיו:
פרוזבול - שם מורכב משמות הכתיבה, ופירושו בלשונם "תיקון העניין".
וכבר הקשה על זה המעשה שעשה הלל, ואמר בתלמוד "מי איכא מידי, דמדאורייתא משמט שביעית, ומתקן הלל דלא תשמט?". ובארנו שתקנת הלל היא בשביעית בזמן הזה שהיא מדרבנן, והוא מה שאמר הכתוב "וזה דבר השמטה, שמוט כל בעל משה ידו"(דברים טו, ב), ואמרו "בשתי שמטות הכתוב מדבר - אחת שמטת קרקע, ואחת שמטת כספים - בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים". והתקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית, ונעשה שביעית בזמן הזה דרבנן.
אם כן כבר התבאר לך, שהשמטת כספים אנו חייבים בזמן הזה מדרבנן. ודע שהוא כולל כל מקום וכל זמן, רוצה לומר השמטת מלוה בשביעית מדרבנן. ועל עניין זה יש לך לדון, ואין להתרשל כשיבקש הנתבע זה הדבר, או שיהיה יורש, שהעיקר אצלנו "טוענים ליורש". ויש לך לדון בו שהחוב נשמט, אפילו לא יבקש הוא זה הדבר:
מוסר אני לכם - אני מעיד אתכם על כך וכך.
ואמרו והדיינים חותמין מלמטה, או העדים - ללמדך שהוא מותר בדבר זה, להיות הדיין עד, והעד דיין. וכן עיקר אצלנו, שבדרבנן עד נעשה דיין. וכבר התבאר שהפרוזבול הוא מדרבנן:
פרוזבול המוקדם - הוא שיכתוב הפרוזבול תחלה, אחר כן ילווה לו הממון.
והמאוחר - שילווה הממון תחלה, ונעשה חוב, ואחר כן כתב פרוזבול. והוא פסול, מפני שנעשה חוב, ונתחייב בדיני חובות שיהיה נשמט בשביעית.
אבל דברי רבן שמעון בן גמליאל (בתוספתא פ"ח), שיטתו ידוע ומפורסם בתלמוד, עד שפירש ואמר, מן התנאים של פרוזבול שתהיה ההלוואה קודמת אחר כן תהיה הכתיבה. והוא מה שאמר, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מלווה שלאחר פרוזבול אינו משמט. (ואיני יודע היאך נפלה הטעות הגדולה הזאת, והיאך הביא ראיה מדבר שסותר דבריו. ודברי רבן שמעון בן גמליאל מבואר על מה שאמרה המשנה, כי כשיהיה מוקדם הפרוזבול קודם לכן והמלווה מאוחרת אינו משמט, ויהיה הפרוזבול מועיל).
ועניין שטרי חוב המוקדמים פסולים - כמו שאמר כאן כגון שלווה ראובן משמעון ממון וכתב לו שטר, אחר כן החזיר ראובן לשמעון ממונו שהלווהו, וכתב לו שמעון מחילה ונשאר השטר בידו, או הניחו אצלו ראובן על דרך פקדון ואמונה, נאמר שהשטר ההוא נמחל שעבודו, ונעשה "חספא בעלמא" כשפרע חובו [ל]בעל השטר. ואחר כן לווה ראובן משמעון ממון שני, ואמר לו ראובן אל תצריכני לכתיבת שטר, אחר שהשטר הראשון שהיה לך עלי יהיה בידך, אחרי שסך הממון אחד. שהשטר ההוא הוא מוקדם, מפני שהיה זמן כתיבתו קודם לקיחת ממון השני, ונעשה פסול לעיקר שיש אצלנו שכל מי שהוציא שטר חוב, יוכל להוציא מידי הלקוחות כל קרקע שקנו מן הלווה אחר זמן כתיבת השטר, והוא בשטר זה, אם נשים אותו השטר כשר, יוציא מה שנמכר אחר זמן כתיבתו וקודם לקיחת ממון השני שלקח ראובן, והוא אין לו רשות להוציא אלא מה שלקח [מ]ראובן אחרי שלקח (המלווה) ממנו ממונו, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. ואמרנו בו שהוא פסול, ולא יטרוף בו לעולם, ולא נאמר שיטרוף בו מזמן אחרון, גזרה שמא יטרוף מזמן ראשון.
ואמרו מאוחרין כשרין - מבואר. והוא שיקח המלווה ויכתוב השטר אחרי כן, וזה קיים ונכון שהוא תועלת לקוחות מן המלווה, מפני שאינו טורף אלא מזמן השטר.
זהו פירוש "מוקדמין ומאוחרין". ויש לך להתבונן בו מפני שרבים כשלו בו, וחשבו שכל מי שיכתוב שטר חוב בזמן, ואחר כך לקח הממון ההוא בשטר לאחר זמן ארוך, שזהו שטרי חוב מוקדמין, וזה אינו אמת. והתבאר ביטולו מן התלמוד, שכל זמן שיהיה שטר בקנין, טורף משעת כתיבה, ואף על פי שנתן הממון אחר כן. ועוד כשיהיה עומד בניסן, ונכתב זמן השטר מאדר, ועברו העדים והעידו בו, יהיה כמו כן נקרא "שטר מוקדם". וצריך לדעת שראובן כשיטעון על שמעון שיש לו אצלו ממון, והוציא שטר בסך הממון אשר זכר, ואמר שמעון שלא היו דברים מעולם, ואמר אין לו אצלי כלום והשטר ההוא היה בידו בנאמנות, והודה ראובן ששטר מוקדם הוא על הדרך אשר זכרנו, יהיה הדין שישבע שמעון שבועת היסת שאין לראובן אצלו כלום, ולא נאמר כאן "מגו דיכול למימר שטר מאוחר הוא ואמר מוקדם" ויש לו אצלו החוב, שאין לנו לומר מגו אלא לפטור האדם מחוב, לא שיגבה מאחרים בטענתו כשיזדמן לטעון "מגו" כמו שנזדמנה בזה הדין אשר זכרנו, וזה עיקר אמת ומועיל ויש לך להבין אותו.
וכבר התבאר שעניין פרוזבול, הוא חוזר למי שיתן הממון, לא ללוקח, ובשביל זה חמשה לווין מאחד, אינו כותב אלא פרוזבול אחד:
כל שהוא - אמרו בתלמוד "אפילו קלח של כרוב".
ממושכנת - ואף על פי שהיא "משכנתא דסוריא" שמנהגם לתת לו לוקח המשכונה ממון, [ויגורו] יחד ויאכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו, ואז תחזור המשכונה לממשכן ולא יפרע כלום. וכן היה כותב לו "במשלם שניא אילן, תיפוק ארעא דא בלא כסף", שאין לו בה רשות עד ישלם הממון.
והאפטרופסין - הם הממונים על היתומים שמנה אותם האב או בית דין. ועוד נבאר דיניהם במקומם.
רבי חוצפית - איני רואה חולק עליו:
כוורת - היא הכלי שייאספו בו הדבורים, ויעשו בו דבש.
ומה שאמר הרי היא כקרקע - לעניין קנייתה בכסף ובשטר ובחזקה, כמו שהודענו קצת העניין הזה בפאה (פרק ג' מ"ו), ושיקנה מטלטלין על גבה, ושאר דיני קרקעות.
והרודה ממנה בשבת - מי שירדה הדבש ממנה, שהוא לדעתו כמו שיתלוש צמח מן הארץ. ואסמכתא בזה "ויטבול אותה ביערת הדבש"(שמואל א יד, כז), אמר כמו שכורת עץ מן היער שחייב, כן מי שירדה הדבש בשבת חייב סקילה.
והעיקר אצלנו, שקרקע המחובר לא יטמא בעניין מענייני הטומאה, כמו שיתבאר במקומו.
ושאמרו חכמים פטור - רוצה לומר פטור ממיתה, וחייב מלקות על כל פנים.
ואין הלכה כרבי אליעזר:
הראיה ממה שאמר "דבר", כלומר מאחר שהוציא הדבר מפיו התירו.
וכל העניין הזה מבואר:
כשנתגייר הגר ובניו, לא יירשם ולא יירשו אותו, שהירושה היא בקורבה שתהיה בישראל, כגון שנולד לו בן אחר הגרות. והעיקר בידינו, שהגר כשימות ואין לו יורשים, כל הקודם בנכסיו זכה.
ועניין שאמר לא יחזיר - רוצה לומר שלא נתחייב מן הדין להחזיר לבניו, מפני שזכה בו.
ואם החזיר רוח חכמים נוחה ממנו - עניינו שהחכמים אוהבים אותו על זה, וישר בעיניהם מה שעשה, אם היתה לידת הבנים בקדושה. והנולדים בגיות, אין רוח חכמים נוחה מכל מי שיחזיר אליהם.
וכל המטלטלין נקנין במשיכה - וכל זמן שלא ימשוך, יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה, ואפילו אחר נתינת הממון. ועוד יתבאר זה במקומו.
אבל כל המקיים דבריו, ויחייב עצמו להיות משאו ומתנו באמונה, ולא יחזור בו ואף על פי שאין שם משיכה, רוח חכמים נוחה הימנו. ואמרו עליהם השלום (ב"מ פ"ד דף מט) "איפת צדק והין צדק"(ויקרא יט, לו), "הין שלך יהיה צדק", רוצה לומר כשתדבר דבר השלימהו לטוב:
משנה שביעית, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב