משנה שביעית י ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק י · משנה ב | >>
השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה, אם היה החודש מעובר, משמטב.
ואם לאו, אינו משמט.
האונס, והמפתה, והמוציא שם רע, וכל מעשה בית דין, אינן משמטין.
המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין, אינן משמטין.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה, וְחִלְּקָהּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה,
- אִם הָיָה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר, מְשַׁמֵּט;
- וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
- הָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה, וְהַמּוֹצִיא שֵׁם רָע,
- וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין,
- אֵינָן מְשַׁמְּטִין.
- הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וִהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין,
- אֵינָן מְשַׁמְּטִין.
השוחט את הפרה, וחלקה בראש השנה -
- אם היה החודש מעובר - משמיט.
- ואם לאו - אינו משמיט.
- אם היה החודש מעובר - משמיט.
- האונס, והמפתה,
- והמוציא שם רע,
- וכל מעשה בית דין - אינן משמיטין.
- המלווה על המשכון,
- והמוסר שטרותיו לבית דין - אינן משמיטין.
אם היה החדש מעובר - רוצה לומר חדש אלול אם יהיה שלושים יום, ונעשה היום שחשב שהוא ראש השנה היום האחרון מאלול, ונמצא כשמכר מכר בחוב קודם שנת השמיטה, שהוא לא חלק אותה אלא על מנת שימתין בדמיה, שהיום ההוא יום טוב חשוב, ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת דמים, ובאה השמיטה אחר זה ונשמט החוב. ואם נתברר שהיום ההוא יום ראש השנה, לא נשמט חובו, מפני שלא נעשה חובו בשנה שביעית.
וכן הקנסות שחייב הכתוב, לאונס ולמפתה ולמוציא שם רע, אינם כשאר חובות, אבל הם חיובים שהאיש נתחייב בהן, והאיש ההוא לא יהיה פטור עד שיפרעם.
וכל מעשה בית דין - נתבאר בתלמוד שזהו פסקי הדיינים. והוא שיאמר הדיין, "איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך", ואותו הממון לא יהיה נשמט, שאחר שצוהו הדיין לתת, כולו נכנס ברשות בעליו ואינו חוב.
והעיקר אצלנו, בעל חוב קונה משכון. לפיכך כשילוה אותו על המשכון, יהיה כאילו הקנהו המשכון בממון ההוא שהלוהו לזמן ידוע, ואינו נשמט.
ומוסר שטרותיו לבית דין - לא יהיה נשמט חובו, שהכתוב אמר "ואשר יהיה לך את אחיך, תשמט ידך"(דברים טו, ג), וזה כבר נתן יד בית דין כידו בתביעת זה הממון, ונסתלק הוא מלתבוע אותו הממון והניח הדבר עליהם, ונעשה לבית דין זה החוב אצל אחיו:
השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחילקה בר"ה יוס ראשון היה של ר"ה אם היה אלול מעובר נמצא יום ראשון היה חול ושביעית משמטת בסוף דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו) ובירושלמי (שם) א"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכשחזר והקיף בו ביום אחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בר"ה ומשני רבי בא בשם ר' זעירא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר"ל דכיון דאיגלאי מלתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי אלא שלשון הירושלמי דחוק ודכוותה במסכת שבת בריש שואל (קמח:) דפליגי בהלואת י"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנה ליתבע ודייק מינה אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דחול הוה ותימה דמשמע דלמאן דאמר ניתנה ליתבע אתי' לה מתני' שפיר אמאי והא ע"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב כדמוכח התם אבל ביו"נו כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינא ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל מידי דהוה כמלוה לחברו לי' שנים דפ"ק דמכות (דף ג:):
האונס והמפתה. נותן חמשים כסף ומוציא שם רע מאה סלע כל זמן שלא עמד בדין אין משמיטין אבל משעמד בדין משמיטין כדתניא בריש פרק ב' דגיטין (דף יח.) ובירושלמי (שם) אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי:
וכל מעשה ב"ד. מפרש בירושלמי (פ"י ה"א) גזרי דיינים כגון תובע מחבירו וכפר לו ונתחייב בבית דין וכתבו לו פסק והדר קאמר בירושלמי פשיטא מלוה שנעשית כפרנית משמטת משמע שחוזר בו דמשעמד בדין נתחייב משמט והכי אמרינן בפ"ב דגיטין (שם) גבי כתובה ואונס ופיתוי מאימתי נזקפים במלוה משעמד בדין ושמא האי מעשה בית דין היינו כתובה אי נמי יש חילוק בין כתבו פסק דין ללא כתבו:
המלוה על המשכון. ובירושלמי (פ"י ה"א) אמר שמואל אפילו על מחט דכתיב (דברים טו) אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב"ג דסוף שבועת הדיינים (דף מד:) דאמר אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט ובפ' השולח (דף לז.) מפרש טעמא דמתני' משום דקני ליה כדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר (דברים כד) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון ולפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו דהא אמרינן בסוף השוכר את האומנין (דף פב) דר' יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר דעל כרחך מתני' נמי בשעת הלואתו דהא על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' האומנים ועוד דלמאן דאמר כנגדו נמי לא משמט מפרש בסוף שבועת הדיינים דמשכון תפיש ליה לזכרון דברים וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא וצריך לדחוק ההיא דגיטין דהכי קאמר שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך:
והמוסר שטרותיו לבית דין. מפרש בירושלמי (פ"י ה"א) דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לבית דין:
השוחט את הפרה - בשנה שביעית, וחלקה ביום ראשון של שני ימים טובים של ראש השנה, אם היה אלול מעובר נמצא דיום א' שנתחלקה היה חול והיה יום אחרון של אלול של שנה השביעית, ושביעית משמטת בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה:
האונס והמפתה - שנותנים חמשים שקל:
והמוציא שם רע - שנותן מאה:
וכל מעשה בית דין - ממון שכתבו עליו פסק דין, חייב אתה ליתן לו:
אין משמיטין - שכיון שפסקו בית דין על הממון, כגבוי דמי וכאילו הגיע לידו:
המלוה על המשכון - דכתיב (שם) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך, פרט לזה שיש לאחיך בידך ג:
והמוסר שטרותיו לב"ד - דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך, פרט למוסר שטרותיו לבית דין שבית דין יש להם זה החוב אצל אחיו:
[השוחט את הפרה וכו' משמט. ול"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס"ז סעיף י"ט]:
המלוה על המשכון. פירש הר"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם:
(ב) (על המשנה) משמט. ולא דמי להקפת חנות ושכר שכיר דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכרו ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית דאין שביעית משמטתו אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית ה"ל כאלו הלוהו ושביעית משמטתו וה"ט דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו' דמתניתין. ב"י ח"מ סימן ס"ז סי"ט:
(ג) (על הברטנורא) ושאני משעבוד קרקעות דקיימא לן מלוה קונה משכון משום דולך תהיה צדקה. ואף דהקרא שלא בשעת הלואתו כתיב מ"מ אלים שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט ליה, תוספ':
אם היה החדש מעובר משמט: בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה"ה נלע"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ"כ מדות חטה או דמי כ"כ מדות שמן או יין אן דמי כ"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ"כ מדות חטה או כ"כ מדות שמן ויין או כ"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד כך נלע"ד פשוט וברור:}:
האונס והמפתה: ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר"מ היא דר"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב ד' מלות אלו כתובים בהכ"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב"ד ה"ז ובכ"מ שם ובהי"ב ובפני משה כאן. וצ"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב"י שם בחשן המשפט דף פ"ד עמוד ד':
המלוה על המשכון: ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט:
והמוסר שטרותיו לב"ד: מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג"כ כתב הר"ן ז"ל בפ' השולח דף תקע"ב. וראיתי שהחכם ה"ר יהוסף ז"ל בכ"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו"ד:
יכין
השוחט את הפרה וחלקה בר"ה: בא' דראש השנה דח':
אם היה החדש מעובר: שהיה אלול מעובר. והוה ליה א' דראש השנה. ל' של אלול דשביעית:
משמט: דשביעית משמטת בסופה:
והמוציא שם רע: אונס ומפתה נותן נ' שקל. ומש"ר נותן ק' וקודם שתבעו בדין אינן משמטין. מדאי מודה מפטר:
וכל מעשה בית דין: פסק דין משנכתב אינו משמט. דכגבוי דמי:
המלוה על המשכון: מירושל' משמע אפי' קתא דמגלי על אלפי זוזי. ונ"ל כיון דשמואל קאמר הכי בירושלמי דאפי' היה המשכון מחט. ש"מ דשמואל לשטתו [ב"מ פ"ב א'] דבאבד הקתא אבד אלפי זוזי. אבל אנן דלא קיי"ל התם הכי. גם הכא לא קי"ל כוותיה:
והמוסר שטרותיו לבית דין: שהם יגבו חובו בזמנו. ולא יצטרך הוא לנגוש ללוה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת