רבינו שמשון על שביעית י

<< · רבינו שמשון · על שביעית · י

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בשטר. בירושל' (פ"י ה"א) פריך יעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט אמר ר"י בשטר שאין בו אחריות נכסים וכר' מאיר דסבר אחריות [לאו] טעות סופר הוא בפרק שנים אוחזין (דף יד:) והדר אתא עובדא קומי ר' יוחנן בשטר שאין בו אחריות נכסים [והורה] משמט אמר מפני שאנו למדין מן ההלכה אנו עושין מעשה כלומר מן הדין אינו משמט לפי מה שחולק בין יש בו אחריות לשאין בו אחריות דהא כשיש בו אחריות דמי דקסבר ר' יוחנן אחריות טעות סופר הוא בשטרי מלוה ומ"מ לא רצה לעשות מעשה ור' ירמיה אמר בשאין לו קרקע הא אם יש לו קרקע אינו משמט ובפרק השולח (דף לז.) אמר רב ושמואל דאפילו בשטר שיש בו אחריות נכסים והתם תניא כוותיה דר' יוחנן:

הקפת החנות. שלוקח ממנו באמנה:

עשאה מלוה. שזקפה במלוה:

רבי יהודה אומר הראשון הראשון משמט. כלומר הקפה אחרונה אינה משמטת ופריך בירושל' (פ"י ה"א) מפני שמקיף לו פעם שניה נעשה הראשונה כמלוה ומסיק דהואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשית ראשונה מלוה:

שהיא פוסקת בשביעית. משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינא ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת ושיטה אחרת בירושלמי (פ"י ה"א) ר' יוחנן אמר כגון חרישה ריש לקיש אמר כגון בנין על דעתיה דר' יוחנן כל מלאכה שפוסקת בשביעית על דעתיה דריש לקיש כל מלאכה שפוסקת מאליה:

משנה ב

השוחט את הפרה. בשנה שביעית וחילקה בר"ה יוס ראשון היה של ר"ה אם היה אלול מעובר נמצא יום ראשון היה חול ושביעית משמטת בסוף דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה (דברים טו) ובירושלמי (שם) א"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכשחזר והקיף בו ביום אחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בר"ה ומשני רבי בא בשם ר' זעירא כיון שראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשית מלוה ומשמטת ושמא ר"ל דכיון דאיגלאי מלתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי אלא שלשון הירושלמי דחוק ודכוותה במסכת שבת בריש שואל (קמח:) דפליגי בהלואת י"ט רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנה ליתבע ודייק מינה אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט ומשני שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דחול הוה ותימה דמשמע דלמאן דאמר ניתנה ליתבע אתי' לה מתני' שפיר אמאי והא ע"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב כדמוכח התם אבל ביו"נו כולהו מודו דלא ניתנה ליתבע ולא קרינא ביה לא יגוש בשביעית דמאי דקרינא ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל מידי דהוה כמלוה לחברו לי' שנים דפ"ק דמכות (דף ג:):

האונס והמפתה. נותן חמשים כסף ומוציא שם רע מאה סלע כל זמן שלא עמד בדין אין משמיטין אבל משעמד בדין משמיטין כדתניא בריש פרק ב' דגיטין (דף יח.) ובירושלמי (שם) אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דאמר במלוה הדבר תלוי:

וכל מעשה ב"ד. מפרש בירושלמי (פ"י ה"א) גזרי דיינים כגון תובע מחבירו וכפר לו ונתחייב בבית דין וכתבו לו פסק והדר קאמר בירושלמי פשיטא מלוה שנעשית כפרנית משמטת משמע שחוזר בו דמשעמד בדין נתחייב משמט והכי אמרינן בפ"ב דגיטין (שם) גבי כתובה ואונס ופיתוי מאימתי נזקפים במלוה משעמד בדין ושמא האי מעשה בית דין היינו כתובה אי נמי יש חילוק בין כתבו פסק דין ללא כתבו:

המלוה על המשכון. ובירושלמי (פ"י ה"א) אמר שמואל אפילו על מחט דכתיב (דברים טו) אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידך והיינו כרשב"ג דסוף שבועת הדיינים (דף מד:) דאמר אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט ובפ' השולח (דף לז.) מפרש טעמא דמתני' משום דקני ליה כדר' יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר (דברים כד) ולך תהיה צדקה אם אינו קונה צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון ולפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו דהא אמרינן בסוף השוכר את האומנין (דף פב) דר' יצחק איירי במשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר דעל כרחך מתני' נמי בשעת הלואתו דהא על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' האומנים ועוד דלמאן דאמר כנגדו נמי לא משמט מפרש בסוף שבועת הדיינים דמשכון תפיש ליה לזכרון דברים וזה לא שייך אלא בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא וצריך לדחוק ההיא דגיטין דהכי קאמר שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך:

והמוסר שטרותיו לבית דין. מפרש בירושלמי (פ"י ה"א) דכתיב (דברים טו) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא המוסר שטרותיו לבית דין:

משנה ג

פרוזבול. שטר שבית דין עושין לו ונקרא פרוזבול כדאמרי' בגיטין (דף לז.) פרוזבולי ובוטי כלומר תקנה לעניים ולעשירים שהעניים מוצאין ללוות והעשירים אין מפסידין חובן פרוז לשון תקנה פורסא דמילתא תקנת הדבר בולי אלו עשירים ושברתי את גאון עוזכם (ויקרא כו) תני רב יוסף אלו בולאות שביהודה ובפרק השולח פריך מי איכא מידי דמדאורייתא משמטת שביעית והלל תיקן דלא תשמט ומשני בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא וזה דבר השמטה שמוט (דברים טו) בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים ומפרש ר"ת דהך שמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט את הקרקע שביעית נוהגת שמשמטת כספים ובבית שני לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה ובשם רבינו תם פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תיקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב ושם הארכנו:

משנה ד

פלוני ופלוני הדיינים. ובריש השולח (לב: לג.) פליגי אמוראי אי צריך תלתא או תרי:

משנה ה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ו

אא"כ יש לו קרקע ללוה דאז חשוב החוב כגבוי ביד ב"ד ולא קרינא ליה לא יגוש וכמלוה שיש עליה משכון והאי דעדיפא קרקע ממטלטלין [לאו] משום דכלין דהרי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות דיכול לכלותו ואמר בהשולח (דף לז.) דכותבין עליו פרוזבול אלא כך הוא דין דקרקע חשיבא כגבוי טפי:

ואם אין ללוה ולמלוה יש לו מזכה לו כל שהוא וכותב עליה פרוזבול ואפילו החוב מאה מנה לפי שראוי [לגבות] בה כל חובו כגון דגבי והדר גבי אי נמי כדאמרינן לעיל גבי מלוה על המשכון דאפי' מחט והקרקע כל שהוא נחשב כמשכון:

היתה לו שדה ללוה ממושכנת בין שמשכן לו בין שמשכן לאחרים ואפילו לחייב לו יש לו קרקע כותבין פרוזבול מדרבי נתן:

על נכסי אשתו. נכסי מלוג שהוא אוכל פירות:

על נכסי אפוטרופין שלוון לצורך היתומים וליתומים אין לו קרקע ובירושלמי (פ"י ה"א) בעי מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה וכן יתומין על נכסי אפוטרופין:

משנה ז

כוורת דבורים. משנה זו בסוף עוקצין (מ"י) ושם פירשנוה והכא אגב שביעית תני ליה והתם אגב טומאה:

המחזיר חוב בשביעית. ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' (דברים טו) מקץ שבע שנים ואמר לו המלוה משמט אני אם אמר לו הלוה אעפ"כ אני רוצה לפרוע יקבל ואמר בהשולח דתלי ליה עד דאמר הכי בירושלמי (פ"י ה"א) דאומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל:

וזה דבר. דבור בעלמא מדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד כדמוכח בתוספתא דמכות (פ"ב) גבי רוצח דתניא לא יאמר את הדבר וישנה שנא' וזה דבר הרוצח אין לך אלא דבור ראשון:

רוצה אני. בירושלמי (פ"י ה"א) א"ר יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מכלת והוא אזיל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתי צריך לומר להו חדא מכלת אנא חכם מכלת כמו מכילתא יאמר להם בחדא מסכתא אני חכם ולא יותר:

משנה ח

פרוזבול המוקדם. שזמנו מוקדם ומפרש בירושל' שהורע כתו בכך דאינו מועיל אלא למלוות שלפנינו דמשנמסרו לבית דין הרי הן כגבוי' ואין משמיטות הלכך מלוות הבאות אחריו שלא נמסרו לב"ד משמיטות נמצא דנפסד במה שהקדים זמנו אבל פרוזבול המאוחר פסול שאיחר זמנו והוא הלוה בינתים והיום ומחר כשמוציא פרוזבול זה ורואין בית דין הזמן סבורים שאותן מלוות קדמו לפרוזבול ונמצא שגובה שלא כדין והא דתניא בתוספתא (פ"ח) [רשב"ג אומר] כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט לא שנעשית המלוה אחר שנכתב הפרוזבול אלא משום דתניא בפרק השולח (דף לז:) המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך משום דנאמן לומר שטר היה לי ואבד ותנן בפרק הכותב בכתובות (דף פט:) מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בכתובה ובעל חוב שלא בפרוזבול והשתא אשמעינן רשב"ג בתוספתא גדולה מזו דלא מיבעיא היכא דליכא פרוזבול כלל דנאמן לומר היה לי ואבד אלא אפי' הוציא שטר חוב ופרוזבול וזמן המלוה אחר זמן הפרוזבול אפילו הכי אינו משמט דיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד ולא אמרינן מדהאי לא אבד אחר נמי לא אבד אי נמי טעה ועל זה סמך ועוד יש לפרש בענין אחר דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוזבול ערב ראש השנה של שביעית כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה רשב"ג אומר כל מלוה שאחר פרוזבול אינו משמט דבעי תנא קמא שיהא פרוזבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית ואם נקרע לאחר שביעית לא יפסיד ואתא רשב"ג למימר דכל מלוה הקיימת לאחר שנקרע הפרוזבול אע"פ שנקרע הפרוזבול קודם שתכנס השביעית:

שטרי חוב המוקדמין פסולין. כגון דלוה בניסן וכתב בשטר תשרי שלפניו פסולה משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן ופליגי בירושלמי (פ"י ה"א) ר' יוחנן אמר פסולין ממש ריש לקיש אמר אינו מונה אלא משעת הכתב והיינו פלוגתא דאיזהו נשך (דף ע"ב) אמר ריש לקיש במחלוקת שנויה ור"מ היא דאמר שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית אבל לרבנן דלא קניס התם ברבית הכא נמי גובה מזמן שני ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ודבר תימה היכי גבי ממשעבדי אפילו מזמן שני בהאי שטרא והלא החתומין רשעים ופסולין שחתמו על שטר מוקדם ושמא יש לומר דסבורים דלוה מעצמו יכרע ולא יבא לעולם לידי טריפת לקוחות ובשטר שיש בו רבית נמי גובה את הקרן מבני חורי קאמר בשחייב מודה אי נמי שאומרים אנוסים היינו להקדים ואנוסין היינו על הרבית ופריך בירושלמי מי מודיע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן אמר ריש לקיש עשו דברים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין תמן כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ולא חתמנו על זה וזהו פי' דקשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ותירץ שעדים עצמן נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדריש לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אפילו מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר [הא] דאי אין כתב ידן יוצא נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות (דף יח:) ומשני ההיא דריש לקיש בשאומרי' לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודין שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו אי נמי אף על גב דתנן באיזהו נשך דעדים עוברין בלא תעשה דילמא לא תשימון עליו נשך בלוה ומלוה משמע להו ודכוותה אשכחן בשנים אוחזין (דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

והמאוחרים כשרים. דהורע כוחו ודייקינא מינה בפרק גט פשוט (דף קעא:) דקסבר אין כותבין שובר דאי כותבין שובר זימנין דיזיף זוזי מיניה בתשרי וכתיב ליה בניסן והוו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי וא"ל אירכס לי וכתב ליה תברא וכי מטי זמניה מפיק ליה וא"ל השתא דיזפת מינאי ומסיק דהאידנא (לא)[דלא] עבדו הכי משום דכי כתבי תברא אי ידעי זמן השטר כתבי בתברא שטר פלוני שנכתב בזמנו בכך וכך נפרע ואי לא כתבי סתמא דכל אימת דמפיק ליה לורעיה:

משנה ט

המחזיר חוב בשביעית. כגון לוה שאמר לו למלוה אעפ"כ אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו. בפ"ק דקידושין (דף יז:) פריך מהא דתניא אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופירש שם בקונטרס היכא דלידתו בקדושה מיחלף בישראל גמור וקשה מרבא דבפ' מי שמת (דף קמט.) דאיסור גיורא הוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואמר רבא במאי ליקנינהו הנהו זוזי וכעס רבא דנפיק אודיתא מבי איסור אטו מי לא רוצה רבא שתהא רוח חכמים נוחה הימנו ומחלק ר"ת בין הלואה שעשה לו טובה לפקדון ואכתי קשה היכי מיתוקמא מתני' בלידתו בקדושה הא נתגיירו בניו עמו קתני ונראה דהיכא דהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה. הימנה שמא יחזור לסורו משום [דנכרי] יורש את אביו דבר תורה כדאמרינן התם והרי מתחלה היה ראוי לירש אבל הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה דאין יורש את אביו דבר תורה ולא היה ראוי לירש לא שייך שמא יחזור לסורו ועוד י"ל דרב מרי בריה דאיסור הוא רב מרי בר רחל דפ' החולץ (דף מה:) דאמו מישראל ובתו של שמואל היתה שנשבית ונתעברה מאיסור בעודו נכרי ואח"כ נתגייר ולא שייך גירות ברב מרי כלל ובתר אימיה שדינן ליה:

ירושלמי (פ"י ה"ד) אמר ר' אליעזר ובלבד לבניו [ר' יוסי בעי מהו ובלבד לבניו] אם יש לו בנים יחזיר לבניו ואם לאו לבנותיו שלא תאמר הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה יחזיר לבניו כיוצא בו מי שמת ואין לו יורש אלא אמו לא יחזיר ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו פירוש שלא תאמר לבניו ולא לבנותיו דאין לה ירושה דבר תורה:

כל המטלטלין ניקנין במשיכה. בפרק המוכר את הספינה (דף פו.) אמרינן לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא:

וכל המקיים את דברו. רוח חכמים נוחה הימנו. הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולאו משום דאיכא איסור דאמרינן בפרק הזהב (דף מט.) דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה ובפ"ק דקידושין (שם) גבי גר אשכחן בהדיא דאם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וליכא איסור [אלא] אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך:

בירושלמי (פ"י ה"ד) אמר רב כד אנא אמר לבר בייתי ליתן מתנה לבר נש ליכא חזר בי ובעי למימר מתני' דקתני [אימתי כו'] פליגא אדרב ומשני תמן למדת הדין הוא ומה דרב נהיג למדת חסידות:

סליק מסכת שביעית