עיקר תוי"ט על שביעית י

משנה שביעית, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ואשמעונן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש כדי שיהיה כמו משכון. ושלא בשטר היינו שכתב סתם ולא פי' בו האחריות:

(ב)

(ב) (על המשנה) משמט. ולא דמי להקפת חנות ושכר שכיר דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכרו ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית דאין שביעית משמטתו אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית ה"ל כאלו הלוהו ושביעית משמטתו וה"ט דהשוחט את הפרה וחלקה בר"ה וכו' דמתניתין. ב"י ח"מ סימן ס"ז סי"ט:

(ג) (על הברטנורא) ושאני משעבוד קרקעות דקיימא לן מלוה קונה משכון משום דולך תהיה צדקה. ואף דהקרא שלא בשעת הלואתו כתיב מ"מ אלים שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט ליה, תוספ':

(ג)

(ד) (על הברטנורא) ומפרש ר"ת דהך שמיטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעליהן דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהג שמשמטת כספים ובבית שני לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה עליה ובשם רבינו תם פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תיקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב:

(ד)

(ה) (על המשנה) איש פלוני ופלוני. בגיטין דף ל"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמעינן דבבית דין של שנים סגי הכא. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן ג' ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל:

(ו) (על המשנה) שיש לי. בגמ' הנ"ל שיש לי אצל פלוני:

(ז) (על הברטנורא) ואע"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד ב"ד כגבוי דמי והני להעיד בקש לפניהם אפ"ה כי תתמי דיינים נעשו דיינים דעד נעשה דיין. ועתוי"ט:

(ה)

(ח) (על המשנה) והמאוחר פסול. טעמא נמי משום קנס כמו גבי שט"ח:

(ט) (על הברטנורא) ירושלמי. והר"ן בשם הר"ז כתב דבכגון זה מצוי דטעו העדים. וכ' הריב"ש דצריך ב"ד הגדול להחמיץ הדין. תוי"ט:

(ו)

(י) (על הברטנורא) שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהא נראה כעוקרים דבר מהתורה התקינו. הרשב"ם. ולאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כ"כ כגבויים כמו קרקע דקרקע אינה נגזלת (וא"י להצניע א"נ אין רגילים להלוות למי שאין לו קרקע ובמילתא דלא שכיח לא תקנו. תוי"ט בשם הפירוש):

(יא) (על הברטנורא) לאו בדווקא הוא אלא אפי' אינו אוכל פירות כגון שניתן לה קרקע ע"מ שאין לבעלה זכות. כן מוכח בירושלמי והוי דומיא דסיפא. תוי"ט בהשמטות. ב"ד:

(יב) (על המשנה) וליתומים כו'. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה (דאלו לוה אביהם אין כותבין על נכסי אפטרופוס) אף על פי שלא לצורך עצמו לוה:

(ז)

(יג) (על הברטנורא) וקונה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות:

(יד) (על המשנה) וכותבין כו'. סלקא דעתך אמינא דלא סמכה דעתיה דמלוה עליה מאחר שהיא מטלטלת א"נ אשמועינן אף על פי שאין הכוונה ללוה אלא הדבש:

(טו) (על המשנה) פטור. ר"ל פטור ממיתה וחייב מלקות עכ"פ. הר"מ ור"ל מכות מרדות:

(ח)

(טז) (על הברטנורא) וז"ל הר"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית א"נ בשמינית דשע' אחרונה של שביעית משמטת:

(יז) (על הברטנורא) ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן. ובגמרא כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך. תוי"ט:

(ט)

(יח) (על המשנה) וכל כו' נוחה הימנו בלא נתינת דמים איירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדאיתא בפ"ד דב"מ: