משנה עבודה זרה ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ג · משנה ה | >>
הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מותרים ומה שעליהם י אסורים, שנאמר, (דברים ז) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת.
רבי יוסי הגלילי אומר, (שם יב) אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם.
אלהיהם על הגבעות, ולא הגבעות אלהיהם.
ומפני מה אשרה אסורה, מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור.
אמר רבי עקיבא, אני אובין ואדון לפניך.
כל מקום יג שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.
הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת,
- הֵן מֻתָּרִים,
- וּמַה שֶּׁעֲלֵיהֶם אֲסוּרִים,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, כה):
- "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ".
- רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
- אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים (דברים יב, ב), וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם;
- אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת, וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם.
- אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים (דברים יב, ב), וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם;
- וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה?
- מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, אָסוּר.
- אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
- אֲנִי אוֹבִין וְאָדוּן לְפָנֶיךָ;
- כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא הַר גָּבוֹהַּ,
- וְגִבְעָה נִשָּׂאָה,
- וְעֵץ רַעֲנָן,
- דַּע שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲבוֹדָה זָרָה:
הגוים, העובדים את ההרים ואת הגבעות -
- הן - מותרין,
- ומה שעליהם - אסור,
- שנאמר: "לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך, פן תיוקש בו" (דברים ז כה).
- רבי יוסי הגלילי אומר:
- אלוהיהם - "על ההרים" (דברים יב ב),
- ולא ההרים - אלוהיהם,
- אלוהיהם - "על הגבעות" (שם),
- ולא הגבעות - אלוהיהם.
- אלוהיהם - "על ההרים" (דברים יב ב),
- מפני מה האשרה אסורה?
- מפני שיש בה תפוסת יד אדם,
- וכל שיש בה תפוסת יד אדם - אסור.
- אמר רבי עקיבה: אני אהיה אובין לפניך,
- בכל מקום שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה נישאת, ועץ רענן -
- דע - שיש שם עבודה זרה.
רבי יוסי סבר, שאילן שנטעו לשם אילן ולבסוף עבדו אסור, לפי שיש בו תפיסת יד אדם.
וחכמים אומרים, כי כיון שנטעו והוא לא נתכוין בו לעבדו כשעת נטיעתו הוא כמו הר וגבעה, ועבודתו אחר כן אינו אוסר אותו.
ורבי עקיבא הודיענו בעיקר, ושנחקור בו בשביל מקומות עבודה זרה, ואינו חולק עם אדם.
ואין הלכה כרבי יוסי:
הן מותרין - ההרים עצמן מותרין לזריעה ולחצוב מהן אבנים, דמחובר לא מיתמר:
ומפני מה אשרה אסורה - כלומר כי היכי דדרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, הכי נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם, ולמה אמרה תורה דכתיב (דברים ז) ואשריהם תגדעון יא:
מפני שיש בה תפיסת ידי אדם - שאדם נטעו. וסבר רבי יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור יב. ותנא קמא סבר, הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעובדו, אין העבודה שעובד אותו אחר שהוא מחובר אוסרתו, דהוי כמי שעובד להר. ואין הלכה כרבי יוסי:
אני אובין - אפרש:
ואדון לפניר - אחרי שאין לנו לדרוש מיעוט מתחת כל עץ רענן, יש לומר שלא נאמר אלא למסור להם סימנים, מקום שרגילים אמוריים לעבוד שם ע"ז כדי שיחפשום ישראל ויבערום. ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן ממשמעותיה שלא צוה לנו לאבד ההרים. אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר (שם יב) ואשריהם תשרפון באש יד:
ומה שעליהם. כגון אם ציפום זהב וכסף אסור. שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ואע"ג דאינהו לאו עכו"ם מקרו. ולא מתסרי. גזירת הכתוב היא. שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהם כח לאוסרן. אבל ע"ז מיהא הוי ותלוש שעליהם כתלוש של שאר ע"ז. שנאמר לא תחמוד [כסף וזהב] עליהם. על כל שהן נעבדין משמע. רש"י:
ומפני מה אשרה אסורה. כתב הר"ב כלומר כי היכי וכו' ולמה אסרה תורה וכו'. וכן לשון רש"י. ופירשו התוס' [דף מ"ה ע"ב] דלהכי בעי (ליה) לרבי יוסי משום דאי לאו דאיכא טעמא באשרה. הוה אמינא גלי קרא דאילנית אסירי וה"ה הרים וגבעות. והוה אמינא דלא דרשינן ההרים אלהיהם. ע"כ:
וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור. כתב הר"ב וסבר ר' יוסי שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ות"ק סבר וכו'. אבל בצפוי הר אף רבי יוסי מודה דאסור. גמ'. ועיין במשנה ז':
כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו'. בירושלמי פריך מבית הבחירה ומסיק ע"פ נביא נבנה שם. תוס':
דע שיש שם ע"ז. פירש הר"ב כדי שיחפשום ויבערום וכו' אבל עץ רענן צוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפון באש. הכי תניא ובגמ' ורבנן [האי ואשריהם חשרפון באש מאי עבדי ביה] מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. ורבי יוסי נמי מבעי ליה להכי ואילן שנטעו ולבסוף עבדו נפקא ליה מואשריהם תגדעון. איזו עץ שגדועו אסור [מה שהחליף אח"כ דקאמר תגדעון מכלל דעיקרו יעזוב בקרקע ויהנה ממנו] ועיקרו מותר. הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו וה"ק אילו לא נאמר תשרפון באש הייתי אומר אשריהם תגדעון באילן שנטעו מתחלה לכך. השתא דכתיב ואשריהם תשרפון באש אייתר ליה ואשריהם תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו. ורבנן דרשי ביה דגידוע ע"ז קודמת לכבוש ארץ ישראל. כבוש א"י קודם לבעור ע"ז. ורבי יוסי נפקא ליה מאבד תאבדון וכו' והיינו דלעיל נקט הר"ב ואשריהם תגדעון. ויש סוגיא אחרת בגמ' דף מ"ח דרבי יוסי מואשריהם לשון רבים משמע ליה תרוויהו. ורבנן ילפי היתירא מואשריהם תגדעון. ורבי יוסי מבעי ליה לגדועי ע"ז קודמין וכו' ולאותה סוגיא אף לרבנן התוספת אסור. ופליגי בעיקר. דלרבי יוסי אף העיקר אסור. ועמ"ש במשנה ז':
(י) (על המשנה) שעליהן כו'. ואע"ג דאינהו לאו עבודת כוכבים מקרי ולא מתסרי. גזירת הכתוב הוא שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאוסרן. אבל אליל מיהא הוי, ותלוש שעליהם בתלוש של שאר אלילים, שנאמר לא תחמוד כסף וזחב עליהם, על כל שהן נעבדין משמע. רש"י:
(יא) (על הברטנורא) רש"י. ולהכי בעי לר"י, משום דאי לאו דאיכא טעמא באשרה. הוה אמינא גלי קרא דאילנות אסירי וה"ה הרים וגבעות, והוה אמינא דלא דרשינן ההרים כו'. תוס':
(יב) (על הברטנורא) אבל בציפוי הר אף ר"י מודה דאסור. גמרא:
(יג) (על המשנה) כל מקום כו'. בירושלמי פריך מבית חבחירה. ומסיק, על פי נביא נבנה שם. תוספ':
(יד) (על הברטנורא) ורבנן האי ואשריהם כו' מבעיא ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. בגמרא. וע"ע:
העו"ג העובדים וכו': ביד שם רפ"ח וסימן ז'. ובטור י"ד סימן קמ"ה:
ומה שעליהם: והא דתניא בברייתא בגמרא העו"ג העובדים את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף היינו טעמא משום דאע"ג דלאו ע"ז נינהו עובדיהם לע"ז עבדי להו ולע"ז מכווני ע"כ מרש"י והר"ן ז"ל בשנוי לשון קצת כפי הנלע"ד להבנת הענין:
אלהיהם על ההרים: פירש הר"ר יהוסף ז"ל ר' יוסי הגלילי בא לומר מה שהם מותרים הוא מפסוק אחר ולא ממשמעות עליהם דת"ק ע"כ:
וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור: בגמרא פריך ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק ומוקי רב ששת בגמרא דלכ"ע בין לת"ק בין לר' יוסי הגלילי צפוי הר אינו כהר ואסור ור' יוסי הגלילי לטפויי את"ק אתא למיסר דמדקאמר וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו שהוא אסור אע"פ שמתחלה לא נתכוון לעבדו ור' יוסי ב"ר יהודה נמי סבר דאסור ויליף לה מקראי. וכתב הר"ן ז"ל מיהו מודה ת"ק דתוספתו אסורה ולר' יוה"ג כולו אסור וקיי"ל כת"ק מיהו אפשר דדוקא שנטעו גרעין אבל נטעו יחור מיתסר ע"כ בקיצור. ואיתא להאי בבא בתוס' דחולין פ' השוחט (חולין דף מ':)
א"ר עקיבא אני אובין: ירושלמי אנן תנינן אובין אית תנאי תני תני אוביל מאן דמר אובין נבין ומאן דמר אוביל נייבל ע"כ. ומצאתי בערוך אני אהיה אובין לפניך וכן הגיה הרי"א ז"ל. וכן ברב אלפס בדפוס שלוניקי. והעלו תוס' ז"ל דתלמיד חבר היה ר' יוסי הגלילי לר' עקיבא ורך בשנים ממנו היה ואע"ג דקאמר ליה הכא אני אובין ואדון לפניך ועוד העלו ז"ל דודאי ר' עקיבא אליבא דר' יוסי הגלילי קאמר וליה לא ס"ל. בסוף פירוש רעז"ל אבל עץ רענן שצוה לנו לאבד שנאמר ואשריהם תשרפון באש ודאי דהכא לא נקיט ליה קרא דכתיב תחת כל עץ רענן למיעוטא אלא משום סימנא דכיון דלא מצינן למדרשיה למיעוטא דהא כתיב ואשריהם תשרפון באש מוקמינן ליה לסימנא אבל קרא קמא למיעיטא דרשינן:
יכין
ואת הגבעות: ה"ה מעינות, או אילנות שלא נטען לשם ע"ז דבנטען לעבדן, זהו אשירה שבתורה:
הן מותרין: לזרוע שם, ולחצוב משם אבנים, דכל מחובר לא נאסר משום ע"ז. מיהו פירות של אילן הנעבד, דוקא מה שהוציא האילן כבר קודם שנעבד מותרין. אבל הפירות והשריגין ואפילו העלין שיוציא האילן אחר שעבדוהו, אסורים בהנאה [קמ"ה א']:
לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת: צפויו. וה"ה משמשי הר הנעבד, אסורים, דגזירת הכתוב הוא כך דאף דמחובר אין הוא עצמו אסור משום ע"ז, אפ"ה התלוש שעליו אסור, וכ"כ כל תשמישיו אסורים. אבל תקרובות הר מותר בהנאה. מיהו בעשה בגופן מעשה, כגון שחפר בהר מערה לשם ע"ז, אף מחובר נאסר מיד, אף שלח עבדו עדיין. וי"א דוקא כשעבדו [ש"ך קמ"ה סק"כ]:
ולא הגבעות אלהיהם: לפ"ז גם צפוי הר מותר, דאין נקרא כלל בשם אלוה:
ומפני מה אשרה אסורה: דנימא נמי, תחת עץ רענן אלהיהם, ולא עץ רענן אלהיהם:
מפני שיש בה תפיסת יד אדם: שאדם נטעו:
וכל שיש בה תפיסת ידי אדם אסור: דס"ל דהא שאר מחובר נאסר אפילו נטעו ואח"כ עבדו, מדעכ"פ יש בו תפיסת ידי אדם, ות"ק סבר דאשירה מיירי בנטעו לשם ע"ז, אבל מחובר לא נאסר. והכי קיי"ל [קמ"ה א']:
אמר רבי עקיבא אני אובין: אבינהו ואפרש דבריך, דהרי לפי מה שאתה דורש רישא דקרא אלהיהם על ההרים וגבעות, למדרש דהרים וגבעות גופייהו אף שנעבדו מותרים, א"כ סיפא דקרא ותחת עץ רענן מה דרשת ביה:
ואדון לפניך: דלמה צריך קרא להזכיר עץ רענן, דאי בנעבד מיירי, הרי אמרת אפילו נטעו ואח"כ עבדו באמת גם הוא אסור, ומהקרא משמע דתחת עץ רענן נדרש כאלהיהם על ההרים, שיהיה הוא עצמו מותר. ואי בשלא נעבד העץ רענן, רק הע"ז עומדת תחתיו, פשיטא דמותר:
דע שיש שם ע"ז: ורק לסימן כתבן קרא, כדי שנדע איה נחפש ע"ז לאבדה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת