חידושי הרשב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה |
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד ב[עריכה]

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, ובעומדין על פתח מדינה שנינו:    עוד היה נראה [ד]לרבנן כל שיש בידו מקל או צפור או כדור אוסרין אותה בכל מקום, ואף על פי שאינה עומדת על פתח המדינה, כי הצפור והכדור הוא לראיה שחושבין אותו שתופס כל העולם כולו כצפור או ככדור. אבל מורי הרשב"א נ"ר אומר דרבנן תרתי בעו, שיהא עומד על פתח דמינה, ושיהא בידו צפור או כדור. וכן פסק הרמב"ן ז"ל הל' ע"ז פ"ז ה"ו). (ריטב"א).

אבל בשל כפרים אפילו אינן על פת מדינה ואין בידו שום דבר ודאי אסורה, דלאו לנוי עבידא, ומתניתין דבסמוך (מא, א) דשברי צלמים ר' מאיר היא, ולא חיישינן לכפרים דמיעוטא נינהו, דכרכים שכיחי טפי. כך העלה הרשב"א ז"ל. (נמוקי יוסף).


דף מב עמוד ב[עריכה]

והא שפאים דעיקר ע"ז קיימת, וקתני לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרים:    ואם תאמר ומאי קושיא, דשאני התם ששברה הגוי בידים ובהא אפילו (ריש לקיש) [רבי יוחנן] מודה, ויש לומר דאנן בתורת טעמא פרכינן, דמכל מקום אין קיום עיקר עבודה זרה מועיל כלום לגבי מהש נשבר ממנה, ומהכא שמעינן לריש לקיש בשנשתברה מאיליה, דהא לדידיה כל שנשתברה מאיליה כשברה בידים משוי לה. מור הרשב"א נר"ו, ונכון הוא. וקרוב לזה פירש הראב"ד ז"ל. (ריטב"א).

רבן שמעון בן גמליאל אומר, שעל המכובדין אסורין. על כלים המכובדין שתשמישן בכבוד, ובגמרא (מג, ב) מפרש להו. וגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה אנן קיימין, אם דבר בהרי שנעבדין, אפילו מבוזים אסורין, ואם דבר ברי שאינן נעבדין אפילו מכובדין מותרין, אלא אנן קיימין בסתם. ומהא שמעינן דכל צורה שהיא נעבדת בודאי, אין בה חלקו בין מכובדין למבוזין, דמתניתין בסתם, כלומר שרוב העובדי כוכבים היו רגילין לעבדן, אבל יש מקומות שאין אנו יודעין אם נעבדים שם אם לאו, ומשום הכי על המכובדין אסורין על המבוזין מותרין, שהכלים מודיעין אם נעבדין שם אם לאו. זהו דעת הרשב"א ז"ל.

ולפיכך כתב הרב ז"ל שכל הכלים שיש בהן צורת עבודת כוכבים אסורין, בין כלים מכובדים, בין כלים מבוזים. ולי אפשר דהאי ירושלמי הכי קאמר, אם דבר ברי שנעבדין, כלומר שאותן צורות שבכלים היו נעבדין אסורין, ואפילו מבוזין, שלא תאמר כיון שהן מבוזין אין עבודתן עבודה, דודאי אסורין, ואם דבר ברי הוא שלא נעבדו אותן הכלים אפילו מכובדין מותרין, אלא כי הוו קיימים בסתם כלומר שאין אנו יודעין אם נעבדו כלים הללו אם לאו, ומשום הכי מכובדין אסורין, דכיון שהוצרה נעבדת בודאי, חיישינן שאף דכלי זה נעבדה כיון שהוא מכובד, ואם על המבוזין מותרין, שאף על פי שבודאי צורה זו נעבדת, בכלי זה לא נעבדה כיון שהיא מבוזה. (ר"ן).

כתב הרשב"א, דמות שמשין שאסור לעשותן אין חילוק בין מכובדין למבוזים, דלא שייך זה החילוק אלא בהנך דאיכא משום חשד עבודת כוכבים, ובמכובדין איכא למיחש לעבודת כוכבים ולא במבוזים, אבל בהנך דאיסורא דידהו משום "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ) אין חילוק בהן. עד כאן (טור יו"ד סי' קמא, שלטי גבורים).

מיצר ומפלחי הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו וכו':    והרשב"א ז"ל כתב הילכך בזמן הזה שחוקקין חקקי און בכלים ומציירין בהם שתי וערב ודמות מניקה, אבל המוצא כלים שיש בהן דמות מניקה ושתי וערב אסורין, ועוד שכן דרכן בברבר"י לציירן בסייף ובכלי מלחמתן ומגפפין ומנשקין בשעת מלחמהׂ (נמוק"י, ר"ן).

ואי בעושה צורת דרקון מי אסיר וכו':    ובחי' ה"ה מוהר"א לפפא העתיק מה שכתב הרשב"א בחדושיו בשמעתתא דעשיית דמות שמשים וז"ל: כתב הרשב"א וז"ל: ואי בעושה צורת דרקון מי אסיר, והא לאו דמות שמשים שבמרום הוא ולא אסרה תורה אלא דמות שמשים. והא דמשמע מהכא דאפילו צורת ע"ז אינה אסורה בעשייה, דהא דרקון משום עבודה זרה חיישינן ליה ואפילו הכי אמרינן דאינו אסור, נראה לי דדוקא בסתם מקומות שאינו בריא כמו שכתבנו למעלה אבל שאר צורות הנעבדות בבריא אסורים נמי בעשייה וכו'.

ומיהו ודאי נראה דאינו אסור אלא לעשותם לנוי, ואי נמי לעשותן בולטין לעצמו ולהניחם בידו או בראשו או בחגורתו ומשום חשדא, אבל בדרך עראי לא. והלכך אותן ציורי שתי וערב שעושין הנשים בקשוטי המשי לגויים יהא אסור, ומכל מקום איפשר להביא ראיה שהוא מותר, מפני שאין עובדין הגויים האלה את אלוהיהם בכך ואין עושין אותן בקישוטיהן אלא לנוי ודרך ציורין. ואף על פי שעובדין לאותן ציורין בכלים אחרים, כיון שאין רגילין לעבוד אותם דרך זה מותר, וכדאמרינן באנדורוטי (מ, ב), שאף על פי שעושין אותם בכפרים לעובדם ובכרכים נמי בפתחי שערים, אפילו הכי בכרכים שלא בפתח מדינה אין חוששין להם משום עבודה זרה, והכא נמי לא חיישינן להו משום עבודה זרה, וצריך עיון, עד כאן לשונו. וכן הביא מספר ארחות חיים שכתב כן משם הרשב"א כלשון הזה אות באות (שו"ת בתי כהונה ח"א סי' יג).


דף מג עמוד ב[עריכה]

שאני ר"ג דאחרים עשו לו:    וכתב הרשב"א ז"ל דלרבן גמליאל דסבר דלא אסרה תורה דמות שמשי במרום כשעשאום גוים ומותר לישראל לקיימן אצלו, היינו משום שאינן עשויין לתשמיש, אבל דמות שמשי עולם התחתון כגון תבנית היכל ותבנית עזרה ומנורה, אפילו כשאחרים עשו לו אסירי לאשתמושי בהו, דהני לתשמיש עבידי, ודרך תשמישן אסרה תורה, והכי דרשינן: "לא תעשון אתי" (שמות כ, ב), לא תעשון לתשמישכם דמות שמשי, ואפשר דאפילו עשייה גרידתא בלא תשמיש אסור, כגון בנאי ישראל שבונה כמותן לגוי, דאף עשייה נמי אסרה תורה, עד כאן (נמוקי יוסף וכעי"ז בר"ן).

חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה:    כתב הרשב"א ז"ל: היינו צורות שאסור לעשותן כפרצוף אדם ושמשים של מרום, אבל שאר צורות ואפילו צורת דרקון מותר לחתום בה דלא עדיפא חתימה מעשייה, ובגמרא אמרינן (מב, ב) בעשיית צורת דרקון: אי העושה צורת דרקון מי אסיר, ומדפריך הכי בהדיא ולא משני בבולט, שמע מינה דצורת דרקון אפילו בולט מותר לעשותו. ומיהו אם צורת דרקון בולט הוא אסור להניחה משום חשדא, וכ"כ הרב בה"ג (� � �): טבעת שחותמה בולט והוא שיש עליה צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון. עד כאן (נמוקי יוסף).


דף מז עמוד א[עריכה]

בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה:    הראב"ד ז"ל כתב: דכי קא מיבעיא ליה מי מאיס כלגבוה ולא נפיק ביה לכתחלה או לא, אבל בדיעבד אם נטלו ויצא בו לא קא מיבעיא ליה דודאי יצא, כדאמר רב (סוכה לב, ב), לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר, ואפילו קודם ביטול נמי יצא בו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.

והרמב"ן ז"ל כתב: דכיון דמיבעיא ליה אי הויא כלגבוה או לא, שמעינן מינה ודאי דאפילו בדיעבד בעי, דלגבוה לעולם אסור כאתנן זונה, דמחובר דאסיר לגבוה מאתנן זונה גמיר לה בגמרא (מו, ב), ודריש לקיש פליגא אההיא דרבא דלולב של ע"ז, וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא, דמדקרי ליה דחוי, אלמא קודם שביטל אם נטל לא יצא. ורבנו אלפסי ז"ל לא כתבה ההיא דריש לקיש ולא לההיא דרבא דמסכת סוכה,

וכתב הרשב"א ז"ל, אפשר שסמך על ההיא דרב יהודה שכתב במסכת ראש השנה (ז, א בדפי הרי"ף) דאמר (ר"ה כח, א) בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, דאלמא דלענין מצוה לאו כלגבוה דמיא, וליכא למימר דשאני שופר דבקולו הוא יוצא, שהרי אי הוה מדמינן ליה כלגבוה אפילו קול היה נאסר, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי המשתחוה לבהמה, קרניה מהו לחצוצרות, שוקיה מה הן לחלילין, בני מעיה מה הן לכנורות, אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי, ושירה מעכבת את הקרבן, לא תבעי לך דודאי אסירי וכן כתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן דהלכתא כרבא וכרב יהודה, דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב, וריש לקיש לגבייהו יחידאה הוא, ורב דימי נמי לא תני ליה לדריש לקיש הכי, ועוד דריש לקיש נמי לא מפשט פשיטא ליה אלא עלתה ליה בספק, ואינהו דפשיטא להו כותייהו עבדינן, עכ"ל.

והרא"ש ז"ל כתב דריש לקיש אית ליה דרבא, אלא דרבא איירי באשרה האסורה להדיוט ויצא משום מצוות לאו ליהנות ניתנו, והכא איירי ריש לקיש באשרה המותרת להדיוט שהרי בטלה, או משום מחובר שאינו נאסר להדיוט לרבנן (מה, ב) דהלכתא כותייהו באילן שנטעו ולבסוף עבדו דכתיב (דברים יב, ב) אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ומהא נפקא דמחובר לא מיתסר להדיוט, ומיהו לגבוה אסור מקל וחומר דאתנן דאסור לגבוה (דמה, ב) דכתיב קרא (דברים כג, יט) לא תביא אתנן וגו' לא שנא תלוש ולא שנא מחובר, והואיל ואסור לגבוה בעי ריש לקיש מי מאיס לכתחלה למצוה כלגבוה או לא (נמוקי יוסף).


דף מז עמוד ב[עריכה]

אמר רב המשתחוה לבית אסרו:    כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל: אמר רב המשתחוה וכו', דקסבר תלוש ולבסוף חיברו לגבי ע"ז כתלוש דמי, ומיהו אילן שהוא מושרש וגדל מן הקרקע מחובר הוי ומותר, כרבנן דשרו (מה, ב), והכי מפרש לה להא דרב במעילה פרק הנהנה (כ, א) דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי, ואילן ליכא מאן דאמר מעל. והא דרב הלכתא היא, דהא ליכא מאן דפליג עלה.

עוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דחלוקי נחל הם כאבי הר ואינם נאסרים בהשתחואה, כדמשמע בירושלמי (בפרקין ה"ה) השתחוה לביצה, חזקיה אמר לא אסרה ור' יוחנן אמר אסרה, אמר ר' זעירא בביצה פליגי בחלק נחל לא פליגין, אמר רב הונא וקרא מסייע למאן דאמר בחלקי נחל לא פליגין דכתיב (ישעיה נז, ו) "בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך", פירוש: מאן דמר לא פליגין דדמו טפי להר, שנבראו מששת ימי בראשית, אבל ביצה אוכל היא ולא דמיא להר (נמוקי יוסף).

שלש אבנים הן, אבן שחצבה מתחילה לבימוס הרי זו אסורה:    ומיהו כתבו בתוספות דחצבה לאו דוקא, דהוא הדין זקפה, כדקיימא לן (נג, ב) זקף לבינה להשתחוות לה אסרה. והרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל כתב שלא היו עובדי ע"ז נוהגין לעבוד את הבימוס אלא כשחצבוהו לכתחילה לבימוס, ואם גוי חצבה צריך גוי לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם, ואם ישראל חצבה לעבוד עליה ע"ז אסורה עולמית (נמוקי יוסף).

סיידה וכיירה לע"ז:    והיא היתה חצובה ועומדת, נוטל ישראל מה שקידש הגוי ושוחק וזורה לרוח, והאבן מותרת שלא נעשה ע"ז אלא החידוש, ולא נתכוין לעשות לא הבית ולא האבן תשמיש ע"ז.

ועוד כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל בחידושיו, דמשמשין שהניחו עליהן ע"ז שלא נעבדה עדיין אינן אסורין, ואפילו למאן דאמר (נא, ב) ע"ז של נכרי אסורה מיד (נמוקי יוסף).

[מח, ב] לא ישב בצלה:    וכתב הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל, לא ישב בצלה, דוקא אשרה דלצל עבידא, אבל בית ע"ז, תוכו ונגד פתחו ארבע אמות אסור, אחוריו מותר לצל, כדאמרינן גבי היכל (פסחים כו, א): שאני היכל דלתוכו עשוי (נמוקי יוסף).

היתה גוזלת את הרבים ועבר תחתיה טהור:    מן הירושלמי משמע דאפילו ידענין בודאי דאיכא תקרובת ועבר תחתיה טהור, דכיון דטומאת ע"ז אינה אלא מדרנן, דאסמכוה לקרא ד_"ויאכלו זבחי מתים" (תהלים קו, כח) הם אמרו שלא תטמא בדיעבד בזמן שגוזלת את הרבים, דגרסינן התם על הא מתניתין (בפרקין הי"א), רב אבין בשם רבנין דתמן, זאת אומרת שאין טומאת המתים מחוורת, דאילו כן קבר שהוא גוזל את הרבים ועבר תחתיו טהור. וכתב הרשב"א ז"ל, אלמא משמע מדברי הירושלמי דבדאיכא ודאי תקרובת כעין קבר עסקינן, ואף על פי כן אינו טמא משום דטומאת ע"ז שמטמאה כמתים אינה מחוורת, עד כאן (נמוקי יוסף).

כתב הרשב"א ז"ל: אותן אילני סרק שרגילין עכשיו ליטע בפתחי ע"ז, צריך לדעת על מה סמכו העולם לישב תחתיהם ולכוין להנאת צלם, דנהי דלא מקריא אשרה, דלא פלחי לה ולא מוקמי תחתיה ע"ז, מכל מקום אפשר דלנוי עשויה, וכיון דנויי ע"ז אסורין בהנאה ספיקא דאורייתא לחומרא. ונראה דודאי לאו לנוי נוטעין אלא חק ע"ז לעבוד אותה באותן אילנות, וכענין שאמרו (נ, ב) ע"ז שעובדין אותה במקל, ונטיעתן זו היא תקרובתן, ותקרובת כזה אינו נאסר דתקרובת כעין פנים בעינן, ומשום הכי צלו מותר, דאפילו גופו בענין ה מותר, דאבני מרקוליס לא נאסרו אלא משום דכל אחת ואחת נעשית ע"ז לעצמה ומשום תוספת ע"ז נגעו באיסורן, ולפיכך התיר ר' שמעון במתניתין (ע"א) סתם אשרה, משום דסבירא ליה דבסתמא לא לאילן הן עובדין, ומשום תקרובת ליכא למיסר דלאו כעין פנים נינהו, ורבנן אסרי לה דבסתמא אף לאילן הן עובדין, אבל אם בריא שאין עובדין לאילן מותר, הילכך עכשיו שהוא בריא שאין עובדין לאילן, שמנהג נשאר להם מאבותיהם שהיו נוטעין אצל מזבחות ע"ז לתקרובת, ונטיעתן אצל המזבחות ראיה שלדעת תקרובת היו נוטעין אותן, ועל כן הזהיר הכתוב (דברים טז, כא) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח, הילכך שרי, עד כאן (נמוקי יוסףׂ)

הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא:    קשיא ליה לרבנו הרמב"ן ז"ל, כי איכא דרכא אחרינא מאי הוי, דהא הוה ליה אפשר ולא מכוין ושרי כדאסיקנא בפרק כל שעה (פסחים כו, ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין, או דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא.

ומורי הרשב"א נר"ו תמה על הקושיה הזאת, דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי, אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתניתין, שלפירוש הראשון שכתבנו במשנתינו (בריטב"א ד"ה ועבר) יש לפרש: דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא, אף על גב דספק טומאה הוא וספק טומאה ברה"ר טהור, הני מילי בדיעבד, אבל לכתחילה לא שרינן ליה, ועדיפא מההיא דאמרינן להו, הא מיא בשקעה זילו טבולו (לז, ב).

ולפירוש הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק, וזו באמת שיטת הראשונים ז"ל. ונראה לי כי הרמב"ן ז"ל נראה לו דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה, דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שויוה רבנן ואפילו לכתחילה, ואף על גב דאיכא דרכא אחרינא, וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא, שלא יהיה כנהנה ממנה. והכי פירושה: עבר דוקא אבל לכתחילה אינו עובר משום איסור מיהת, או דילמא עובר גם לכתחילה כיון שאינו מתכוין, ואמרינן דכי איכא דרכא אחרינא אינו עובר, דאף על גב דבפרק כל שעה (שם) אסיקנא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דכל דלא מכוין שרי ואף על גב דאפשר וכי (מסיק) [מכוין] אסיר ואף על גב דלא אפשר, התם הוא שעובר מבחוץ והריח בו ונכנס בחוטמו, אבל הכא שעובר תחתיה ממש, כל היכא דאית ליה דרכא אחרינא נראה שהוא מזיד ומתכוין להנאה, אבל היכא דליכא דרכא אחרינא לא מחזיא הכי, אדרבא אמרינן דהוה ליה לא אפשר ולא מכוין דשרי לכולי עלמא. ועובדא דרב ששת נמי דאמרינן דאדם חשוב שאני, משום הרחקת איסור הנאה דע"ז משמע ולא משום הרחקת טומאה. כן נראה לי לפי שיטת רבנו הגדול ז"ל, וכן פירשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל (ריטב"א).

רבי יוסי אומר, נוטעין יחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי:    לכולי עלמא ודאי אין נוטעין לכתחילה, דמשנה היא במסכת תמורה (לג, ב) ואין חולק דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ולא אמרו שיקח הפרי ויטענו. וכתבו המפרשים ז"ל: דרבי יוסי אפילו בדיעבד אסר, ולפיכך האריך לומר מפני שהוא פרי, שהוא כפרי עצמו, דלאו זה וזה גורם הוא, לפי שאין שני הגורמים דומים, שאין האגוז גורם מעין הרקע, והכי אמרינן פרק אלו טרפות (חולין נח, א): ושוין בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא, ולא אמרינן שהתרנגולת והרקע זה וזה גורם אלא אותם שבאו על ידי זכר, ואיידי דתנא רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין.

וכתב הרשב"א ז"ל: בפירוש הרמב"ן ז"ל כתוב, בירושלמי במקומה מצאתי, שאם עבר ונטע אגוז של ערלה לרבנן מותר, מפני שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה, עד כאן, עד כאן לשונו (נמוקי יוסף).


דף מט עמוד ב[עריכה]

ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח:    רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל פירשו דמי הנאת עצים, וכן פירש ר"ח ז"ל: שכר אפייה, וכן דעת הרא"ש ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב שכן דעת רבו ז"ל, ושלשון יוליך הנאה מסייעם, דיוליך הנאה הנאת האיסור משמע, מדלא קתני הנאת הפת. ויש מרבני צרפת שפירשו הנאת כל הפת, וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות ע"ז (פ"ז מהל' עבודה זרה הי"ג) (נמוקי יוסף).

ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה וכו':    ולמכור את הכל בהולכת הנאה לים המלח, יש מי שאומר מותר ואפילו יין ביין של ודאי יינן, (היותר) [שיותר] עדיף פדיון בהולכת הנאה לים המלח ממכירת כולו לעו"ג חוץ מדמי יין נסך שבו (עד, א), וזה דעתו של הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, וגריס בפרק כל הצלמים: ההוא גברא דאיערבא חביתא חמרא דאיסורא בחמריה, כלומר שנתערב, שנשפכה חבית של יין נסך גמור לתוך יינו, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חמרא ושדי לנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה, אבל בהלכות הרב אלפסי ז"ל גריס: דאיערבא ליה חביתא דסתם יינן בחמריה, ולומר דדוקא בסתם יינן אבל בודאי יינן לא, ומכל מקום נראה מדבריו שסתם יינן שנתערב יין ביין מותר בהולכת הנאה לים המלח.

אבל ר"ח ז"ל כתב: ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דיין נסך מסתם יינן של עו"ג בחביות של יין שלו, ואמר לו רב חסדא, זיל שקול ארבעה זוזי דמי חבית אחת ושדי בנהרא. וממנו אנו למדין דדוקא חבית בחבית דסתם יינן אמרינן יוליך הנאה לים המלח אבל בודאי יינן אפילו חבית בחבית לא אלא דוקא במוכר לנכרים חוץ מדמי יין נסך, אבל בהולכת הנאה לים המלח לא, וחבית בחבית אפילו של ודאי יינן, אם נפלה אחת מהן לים הגדול או שנאבדה או ששתו אותה בשוגג הותרו כולן ואפילו בשתיה, שאני אומר הך דנפל דאיסורא נפל וכדמוכח בזבחים פרק התערובות (עד, א), וכבר כתבתי זה בארוכה בבית התערובות (ב"ד) בשער השני, בביאור חתיכת איסור שנפלה לתוך חתיכה של היתר (תוה"ב ב"ה ש"ה).

דסתם יינן:    זו היא גירסת רבנו אלפסי ז"ל, וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו יין ביין של סתם יינן הוא דסגי בפדיון זה, דסבירא ליה לרב חסדא כרב נחמן דאמר פרק השוכר (עד, א) הלכה למעשה יין נסך חבית בחבית מותר למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו יין ביין אסור, סתם יינן אפילו יין ביין מותר, ומותר דקאמר, היינו בהולכת הנאה לים המלח כדי שלא יהנה מן האיסור, וכל שכן למוכרו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, שאותן דמים משליכן לים הגודל, ומן הגמרא נראה, דתקנת מוכרו כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו עדיף מהולכת הנאה לים המלח, דבהולכת הנאה פליג רב אדא, ובמכירת כולו לגוים ליכא מאן דפליג פרק השוכר, אבל יין נסך ביין ממש ליכא תקנה אפילו למוכרו כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, אבל חבית בחבית של יין נסך מותר המכירת כולו לגוים. ויש שפירשו דאפילו הולכת הנאה לים המלח סגי, וזה לדעת הריא"ף ז"ל. ואחרים פירשו דאפילו בסתם יינן יין ביין לא סגי בהולכת הנאה אלא למוכרו כולו וכו' (נמוקי יוסףֿ).