חידושי הריטב"א על הש"ס/עבודה זרה/פרק ג

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שלישי - כל הצלמים

דף מ עמוד ב[עריכה]

מתני' כל הצלמים אסורין כו' בגמרא מפרש לה.

גמרא אי דנעבדין פעם אחד בשנה מאי טעמייהו דרבנן:    פר"שי ז"ל דכיון דלא קתני וחכמים אומרי' אין נעבדין אלא כל שיש בידו כו' וקתני אינן אסורין אלא כל שיש בידו מכלל דמודו רבנן שהם נעבדים פעם אחת בשנה כדברי רבי מאיר ואם כן מאי טעמייהו דשרו ויפה כיון ומיהו קשה קצת לישנא דנקטינן אי דנעבדין כו' והוה לן למימר וכיון דנעבדין ועוד דבנוסחי עתיקי גרסי היכי דמי אי דנעבדין כו' ורבינו הר"מבן ז"ל פירש דתלמודא לישנא קלילא נקט והכי קאמר אי נעבדין מאי טעמא דרבנן ואי אין נעבדין מאי טעמא דרבי מאיר ואי בסתם במאי פליגי ומשום דלישנא דמתני' דייק קצת דנעבדי' לדברי הכל כפי' רש"י ז"ל לא האריך במלתא.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן במקומו של רבי מאיר היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור' מאיר חייש למיעוטה גזר שאר מקומות משום אותו מקום ואיכא למידק וכי מקומו של רבי מאיר הוי רובא לעלמא והא עד כאן לא חייש רבי מאיר אלא במיעוט מסופק דליתיה קמן וכי תימא דחייש בשאר המקומו' שהם ספק אם עוברי' אותם אם לאו שמא עושין כמנהג מקומו אם כן מאי גזרה דקאמרינן הא דינא הוא ועוד מאי שנא בגבינת בית אוניקי דלא גזר שאר מקומות אטו בית אונייקי ויש לומר דרבי מאיר חושש לסתם מקומות מפני מקומו ומעתה הוי רובא לאיסורא מדינא וגזר במיעוט המקומו' שאין נעבדין אטו אידך אבל בגבינת בית אונייקי ברוב המקומות אין מעמידין בקיבת עגלי ע"ז וכיון דכן לית ליה למיגזר כלום מפני בית אונייקי שהוא מיעוט והיינו דאמרינן דרבנן דלא חיישי בעלמא למיעוטה לא גזרו שאר מקומות אלא כל סתם מקומות הם בחזקת שאין נעבדין ואנו אין לנו לאסור שום דבר משום ספק עבודה זרה אע"ג דאיסו' תור' הוא עד דנדע ודאי שהיא עבוד' זרה או שהרוב נעבד וכלהו קראי דמשתעו בענין ע"ז בע"ז ודאית הם ורובא בודאי כיון דמדאוריי' חיישי' לרובא כנ"ל ודדברי רבינו בשם רבו הר"מבן ז"ל למדתיה גירסת כל הספרים שלנו רב יאודה אמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו והלשון הזה משמע דרב יאודה פליג אדרבי יצחק מדלא קאמר אמר רב יאודה ורבה בר בר חנה נמי בשיטתיה אזיל ורב אליבא ומשמע דאתו למימר רב יאוד' דרבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן דלאו בכל הצלמים ובגזירה פליגי אלא דמשנתינו באנדרטי של מלכים דוקא ובעומדין על פתח מדינה ובהא הוא דאסר רבי מאיר דאגב חביבות פלחי לה כדפר"שי ומכל מקום עדין יש לומר דאנדרטי של מלכים זו במקומו של ר"מ היו עובדין אותה לכבודו של מלך פעם א' בשנה ביום המיתה או ביום גנוסיא וכדקתני מפני שנעבדין פעם אחת בשנה הילכך חייש לשאר מקומות מן הסתם שמא עושין כמנהג מקומו ורבנן דלא חיישי למיעוטה שרו ותולין דסתמו לכבוד בעלמא כצלם שעשה נבוכדנצר שלא היה אלא לכבודו כדפי' ר"ת ז"ל אלא כשיש בידו כדור או צפור דמוכחא מילתא שהוא בעבד ולהאי אוקמתא מודה רבי מאיר דכל היכא דודאי אינם נעבדין מותרים ולא גזרינן כלום ולא הוצר' התלמוד לפרש במאי פליגי לפי שזה יוצא לנו מתוך דברי רב יצחק בר יוסף ומיהו אשכחן מיעוטא דנוסחי דגרסי אמר רב יאודה כו' וההיא נוסחא רויחא טפי ולתרוייהו נוסחי לשונו של רב יאודה משמע דבאנדרטי של מלכים שהיא ידועה ודאי של מלכים פליגי דאלו בסתם אנדרטי לא פליג רבי מאיר ואף על פי שעומדין על פתח המדינה. ורבנן פליגי אף באנדרטי שהיא ודאי של מלכים ואומרים לכבוד וליראת המלך ולא חיישינן למקומו של רבי מאיר אבל בירושלמי אמרו מה נן קימין אם בבריא שהם של מלכים דברי הכל אסור ואם דבר בריא שהם של שלטונות דברי הכל מותר אלא אם כן נן קימין בסתם רבי מאיר אומר סתמן של מלכים ורבנן אמרי סתמן של שלטונות עד כאן.

ולפי הירושלמי הזה:    פי' מורי הר"שבא נר"ו דהא דאמרינן באנדרטי של מלכים לאו בשידועה של מלכים דההיא ודאי אליבא דכולי עלמא אסורה דלמפלחא עבדי לה ולא לנוי שגנאי הוא למלך לעשו' צורתו לנוי אלא בסתם צורות אדם נחלקו ולפי שבמקומו של רבי מאיר היו עובדין פעם אחת בשנה לאנדרטי של מלכים היה חושש בכל מקום שהוא סתם לצורה זו מפני חשש צורתו של מלך ורבנן דלא חיישי למיעוטה לא היו אוסרין ותולין שהם של שלטונות עד שיהא בידו צפור או כדור ולית לן השתא מאי דאמרינן לעיל במקומו של רבי מאיר היו עובדין אותו דמשום מקומו לא היו אוסרין חכמים בשאר מקומות ואעפ"י שהוא בריא שהוא של מלכים אלא גם בכל מקום הדבר ידוע שעובדין לאנדרטי של מלכים וכן נראה גם כן קצת מפי' רבינו חננאל ז"ל אלא שלשונו של רב יאודה דחוק לפי' זה.

ולפי הפי' הראשון יש לנו לומר דמאי דפליגי רבנן גם באנדרטי ודאית של מלך טעם הדבר מפני שכעושין אותה שלא לעובדה אין כאן גנאי למלך שאין זה אלא דרך גדולה ומורא להזכיר גדולתו וכבוד מלכותו ומוראו וכדרך הצלם שעשה נבוכדנצר שפירש ר"ת בראיות ברורות שלא נעשית לע"ז וכדפי' במסכת מגילה ובמסכת כתובות פ"ב בס"ד אלא שבמקומו של רבי מאיר היו עובדין אותה ומורי הר"א הלוי ז"ל היה אומר שאף במקומו של רבי מאיר לא היו עובדין אותה כולם דרך עבודה זרה אלא שהיו מקלסין ועושין לה איד פעם אחת בשנה ומשתחוים לה דרך כבוד וגדולה אלא שהיו שם מקצת העם שטועין ומשתחוים לה דרך עבודה זרה ואוסרין אותה ור' מאיר היה חושש לאותו מיעוט שעושין כן ורבנן לא חיישי עד שיהא בידו מקל או צפור או כדור דהשתא ודאי הוי לראיה שעשה עצמו עבודה זרה ולשון היו עובדין אותה קשה לפירוש זה דלישנא מוכח שכולם היו עובדין אותה דרך עבודה זרה ממש והלשון הראשון הוא המשובח בעיני וכן נראה שיטת ר"שי ז"ל וכל המפרשים ז"ל.

עוד היה נראה לרבנן כל שיש בידו מקל או צפור או כדור אוסרין אותה בכל מקום ואעפ"י שאינה עומדת על פתח המדינה כי הצפור והכדור הוא לראיה שחושבין אותו שתופס כל העולם כולו כצפור או בכדור אבל מורי הרשבא נ"ר אומר דרבנן תרתי בעו שיהא עומד על פתח המדינה ושיהא בידו צפור או כדור וכן פסק הר"מבם ז"ל.


דף מא עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן לנוי בעלמא עבדי להו:    לפי הפי' הראשון לאו לנוי דוקא אלא לומר להתנאות ולהתפאר במלך ההוא וגם להזכיר שבח ונוי שלו.

מעיקרא סבור ליסטים בעלמא הוא:    הלשון הזה מוכיח ומכריע קצת לפירוש מורי הר"שבא נר"ו דאילו באנדרטי של מלכים ודאית היאך מציירין אותו לגנאי שהוא ליסטים או אשתיימא בעלמא אבל י"ל שהתלמוד תופס הלשון הזה דרך גנאי ואין הכונה אלא דמעיקרא סבור שהסימן הזה היה להוכיח כי היה מלך גבור או מלך עשיר ובעל אוצרות ותפס עיירות מעצמו לומר שלא היה מזרע המלוכה וכדאמרינן נמי עטרה מעיקרא סבור גדיל כלילי הוא לומר מלך המתפאר במלכות אבל הדיוט היה ודרך גנאי תפס התלמוד גדיל כלילי כי היאך יעלה על הדעת שיעשו אפילו צורת שלטון על פתח המדינה לגנותו וכל שכן בשהיא אנדרטי של מלכים הא ודאי אין זה דרך לעשות צורות אלו אלא לזכר כבוד שהיו עושין שם זכר למי שהיה מזרע המלוכה או למי שמלך בכח גבורתו כי היה גבור בארץ כנ"ל.

אסטיימא בעלמא הוא:    פר"שי ז"ל שליח הנושא החותם המשלחו והרב בעל הערוך פירש אפטרופא הממונה על האוצרות.

אמר שמואל אפילו שברי ע"ז ופסקו רוב הגאונים ז"ל הלכה כמותו וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל וכן בדין דליכא אמורא דפליג עליה. ואיכא דקשיא ליה דקשיא הלכתא אהלכתא דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בסמוך דעבודה זרה שנשתברה מאיליה אסורה ותירץ הר"מבן ז"ל דהתם כשידענו בודאי שנשתברה מאיליה אבל המוצא שברי עבודה זרה אין לו לחוש לכך דנטורי מינטר לה גוי כל היכא דפלח לה ומילתא דלא שכיחא היא שתשתבר ויותר יש לתלות ששברה בידים כדי להחליפה באחרת או שבטלה.

בעומדין על בסיסן:    פר"שי ז"ל כנם כתרגום כנו בסיסיה דכיון דאוקמוה התם ודאי מפלח פלחי להו ויש שפירשו שיש להם כן ובסיס לעצמן מגופן דמוכחא מילתא שכן נעשו מתחילתן ולאו שברים נינהו והיינו דקתני תבנית יד ושני הפירושין אמת בעיקר הדין.


דף מא עמוד ב[עריכה]

אתמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה:    פירוש שאנו יודעין כן וכדפרישנא וסתמא פליגי בין שנשתברה בפניו בין שלא בפניו והכין מוכחא סוגיא בהדיא.

הא שברי עבודה זרה אסורין:    פירוש וקשיא לריש לקיש ואם תאמר אפילו לרבי יוחנן תקשי למה אסורין מן הסתם במוצא לימא דשברן גוי וכדכתיבנ' לעיל אליבא דשמואל ויש לומר דהשתא לא נחתינן לההוא דוקיא וסלקא דעתיה דמקשה דראוי לחוש בשברי עבודה זרה שמא נשתברה מאיליה ואנן נמי ניחא לן לתרוצי ליה לפום טעמיה ודכוותא בתלמודא אי נמי דקושין משום דמתניתין סתמא היא ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא ועוד נראה לי דאנן השתא הכי פרכינן דלהכי קתני היתרא בשברי צלמים דוקא דהוו תרי ספקי כי היכי דנידון מינ' דבשברי עבודה זרה משכחת לה דאסורין והיינו דשניכר בהן בשנשתברו מאיליהן ופרקינן דלא קתני ליה למידק הכי דודאי כל שברי עבודה זרה גם כן מותרין ואפילו ידוע שנשתברו מאיליהן אלא אימא הא צלמים עצמן אסורים וסתמא כר"מ ומדרבי מאיר נשמע לרבנן לאו אמר ר' מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרים פירוש לעולם לרבנן נמי שברי עבודה זרה יהו מותרין לעולם פירכא היא דפריך תלמודא מנא ליה לרבי יוחנן ומהיכא אתיא לן מעיקרא למקשה מהא מתניתא לריש לקיש ולמידק מינה דשברי עבודה זרה אסורין אדרבא דכיון דרבי מאיר שרי ושברי צלמים ולא חייש למיעוטה דמשתברין מאיליהן אלמא נשתברו מאיליהן מותרין והוא הדין לשברי עבודה זרה ורבנן לאו בהא פליגי עליה ואין ספק מוציא מידי ודאי פירוש אף על פי שהוא ספק הרגל וקרו לודאי ועל ספק כזה הוא דשקיל וטרי תלמודא דאילו בספק שקול הכל מודים.

מתני' דמגורה ומעשה שפחתו של מציק כו':    פירשתי יפה במסכת פסחים בס"ד. ומה שכתב ר"שי ז"ל כאן על ההיא דרבי הושעיא דכל היכא דמרחינהו בשדה ועיילינהו דרך הפתח חייבי' במעשר ואי עיילינהו דרך גגות פטורין אינו מחוור דכל היכא דעבד להו מירווח בשדה וקבעי למעשר בלא ראיית פני הבית ולא אמרו מכניסה במוץ שלה אלא למעוטי כל היכא דדיגנה ולא מרחה להעמידה בכרי דהשתא בעי ראיית פני הבית ולשון מירוח אינו לשון דגון אלא לשון ממרח רטיה מ"ר. ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה פירוש דנימא דגוי מבטל לה מכיון דלא מצלה נפשה מישראל המשברה.


דף מב עמוד א[עריכה]

גזירה דילמא מגבה לה ישראל מעיקרא והדר מבטל לה והויא לה עבודה זרה של ישראל שאין לה בטלה עולמית:    פירוש דאף על גב דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה ישראל זוכה באיסו' הנאה לחשבם שלא להוסיף בהם איסור ומכאן לישראל הזוכה בחמץ בפסח שהוא אסור לאחר הפסח כדין חמץ גמור שהיה לו קודם הפסח שעבר עליו הפסח מ"ר.

אתיביה רבי יוסי אומר שוחק וזורה לרוח כו':    אלמא אסורה אחר שחיקה ותהוי כעבודה זרה שנשתברה מאיליה איכא למידק ולרבי יוחנן נמי היכי ניחא דהא לדברי הכל כל ששחקו אותה ואין בה תועלת של כלום ואבודה מכל אדם לא סגיא דלא מייאש גוי מאיסורא נמי וכל דמייאש גוי אפילו מאיסורא דכלי עלמא בטלה וכדאמרן לקמן נהי דאייאש מממונא מאיסורא מי מייאש אלמא אי מייאש אף מאיסורא דכולי עלמא בטלה ויש לומר דשאני הכא דהוי שלא בפניו של גוי והוה ליה יאוש שלא מדעת ולכך אסורה אפילו לרבי יוחנן ומיהו לריש לקיש דקילה ליה עבודה זרה שנשתברה מאיליה ואפילו היכא דשבריה קיימין ויכול לתקנה קאמר שהיא מבוטלת ואף על פי שהוא שלא בפני הגוי וכל שכן בזו שהיא אבודה ממנו ומכל אדם.

אף לא ירקות כו':    ואמאי ותהוי כעבודה זרה שנשברה מאיליה פירוש ואף על פי שזה כדרך גדלתה קס"ד דלריש לקיש נמי הוה לן למימר דמבטל ליה גוי כיון דלא מצלה נפשה שלא תבול עליה כשאר אילנות ולבסוף פרקי' דאין ע"ז בטלה דרך גדילתה דניחא ליה בנשירת עליה כדי שתתחדש בענפים חדשים.


דף מב עמוד ב[עריכה]

והא שפאים דעיקר עבודה זרה קיימת וקתני לצרכה היא אסורה ושפאיה מותרים:    ואם תאמר ומאי קושיא דשאני התם ששברם הגוי בידים ובהא אפילו ריש לקיש מודה ויש לומר דאנן בתורת טעמא פרכינן דמכל מקום אין קיום עיקר עבודה זרה מועיל כלום לגבי מה שנשבר ממנה ומהא שמעינן לריש לקיש בשנשתברה מאיליה. דהא לדידיה כל שנשתברה מאיליה כששברה בידים משוי לה מורי הר"שבא נר"ו ונכון הוא וקרוב לזה פירש הר"אבד ז"ל.

אלא אי אמרת ששברה עצים וקנאה ממנה אמאי לא מועלין:    פירוש אלא על כרחין בדאתיא עצים מעלמא וכיון דכן אדרבא תקשי לך דדוקא דאתיאת עצים מעלמא הא אילו קעה מהם אפילו בסופא אסורי' וסייעת' לרבי יוחנן וקשיא לריש לקיש והיינו דמהדרינן מידי אריא כו כלומר נהי דמצית למידחי הכי מיהו לא הוי אריא וקושיא לריש לקיש וכן פירש ר"שי ז"ל מהא לא תסייעיה לרבי יוחנן.

רבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי יתיז כו':    כלומר דלא צריכין אנו לאוקומ' בששברה עצים מעלמ' וקננה מהם אלא אפילו בשקננה בעצים ששברה משם ומאי יתיז יתיז באפרוחים ואשמועינן דאף על גב דבצים אסורים אפרוחים מותרים כאן וכאן וכדמפרש ואזיל דרישא בבצים ולפיכך אסורין והוא הדין בסיפא וסיפא באפרוחים ולכך מותרין והוא הדין לרישא והא דפליג לה בתרי גווני לרבותא נקטה דאפילו באשרה דחמירא לא גזרו באפרו' ואפילו בהקדש דקיל שאין מועילה בגדולים אסרו בבצים וכל שכן באשרה ואיכא דקשיא לה אפרוחים היאך מותרין בהקדש מאי שנא ממקדש את השובך שהיונים אסורים ואפילו ביונים דאתו מעלמא ותירצו דשאני התם שיש בהדיוט גזל מפני דרכי שלום ולכך החמירו בהם בהקדש שלא יהא כחו גרוע מהדיוט אבל באפרוחים שקננו באילן של הדיוט מותרין הן ואפילו מפני דרכי שלום ליכא.

מתני' המוצא כלים כו':    רבן שמעון בן גמליאל אומר שעל המכובדין כו' ירושלמי מה נן קיימין אי בבריא שהם נעבדין אפילו מבוזים אסורין ואם בריא שאין נעבדין אפילו על המכובדין מותרין אלא אם כן נן קיימין בסתם כו' ונעבדין בכלים אלו קאמר וכדאמרינן בגמרא אמר אביי מפלח לכל דמשכחי פלחי אבל מיצר בכלי' הני תלתא חשיבי להו וציירי להו ופלחי להו על הכלים למידי אחרינא לנוי בעלמא עבדי להו פי' לנוי בעלמא עבדי להו מן הסתם בכלים ואף על גב דפלחי להו בעלמ' מעתה צורות שתי וערב שרגילין גוים לצייר בכלים של כסף מותרים דאף על גב דצורות שתי וערב נעבדת היא להם הא ידעינן ודאי דלא פלחי לה בכלים ולא עוד אלא שהם אין עובדין אלא לצורת שתי וערב שטמא אותה הגלח וזה טעם היתר המטבעות דהוה ליה כדבר בריא שאין נעבדין שהוא מותר לדברי הכל ואפילו על המכובדין וכמו שפירשנו מ"ר.

ואי בעושה צורת דרקון מי אסיר:    איכא דקשי ליה והתנן הגיע לכיפה מקום שיש שם עבודה זרה אסור לבנותה וכל שכן עבודה זרה עצמה ולאו קושי' היא דהתם בעושה אותה לנוי לעובדה אבל הכא בעושה לנוי בעלמא דהיינו לשון עושה האמור בכל השמועה ומיהו אף בע"ז ולעבדה אם עשה שכרו מותר כדאיתא לעיל בפרקין ואם כבר עבדוה והוא מתקנה שכרו אסור נמצא שלשה דינין בדבר ולמדנו מכאן דצורת עבודה זרה מותר לציירה לנוי ואפילו היא בולטת דסתם צורות כך הם והיינו דפרכינן הכא להדיא צורת דרקון מי אסיר.


דף מג עמוד א[עריכה]

ומציעתא רב יאודה היא:    איכא דקשיא ליה אמאי לא אוקימה כרבנן ובשיש בידו צפור או כדור ותירצו שלא אסרו אלא בפתח המדינה וכדכתיבנא לעיל לדעת הר"מבם ז"ל ומורי נ"ר ונראה דקושי' מעיקרא ליתא דצלמים לחוד וצורות לחוד דצלמים הם עומדים לעצמן וצורות הם המצוירות בדבר אחר אלא שהפרצופות הם כל שיש לו פרצוף פנים מסויימת ואפילו לא צייר אלא צורת הפנים בלבד וצורות הם כל שאין לו פרצוף פנים מסויים כדגים ושרצים וכל שכן שאר צורות וכן פר"שי ז"ל.

ש"מ נכרי מבטל עבודה זרה כו':    ואף על גב דהא מתני' היא מני לה אגב אידך בגרר' והיינו דלא חש למידק ארבע ולומר דש"מ שאין ישראל מבטל ע"ז ודוק.

ולית ליה לברטיא הא דתניא כו':    פירוש קושיין מסרטיא ופלטיא ולפי שמצא עבודה זרה כאן בדרך שהוא סרטיא דאילו מתני' בהמוצא צלמים מוקמינן לה בשאר מקומות שאין הרבים מצוים שם וזה ברור.

תנן התם דמות צורות לבנה:    כן גורס ר"שי ז"ל ומאן דגריס לבנות אומר כן על שם שינוי הצורות המצויירות כאן לפי שינוי מראות הלבנה ואעפ"י שהלבנה אמת היא.

אמר אביי לא אסרה תורה כו':    הוי יודע שכל הסוגיא הזאת משמע המפרש משמע וכונת אביי לומר דאי מהא יכולנו לומר שלא אסרה תורה אלא כך וכך דוק ותשכח.

לא יעשה אדם בית תבנית היכל כו':    נקט לשון תבנית לפי שאינו אסור אלא כשעושה כמותו ממש כתבונ' בנין ממש ושלא יחסר כלום משעוריו והלכותיו כדמפרש ואזיל אבל ציור בעלמא מותר וכן נהגו בעטרות ומטפחות ספרים ובתי כנסיות לציירן ואין בכך כלים אכסדרה תבנית אולם פירוש אף על גב דאכסדרה היא הפרוצה מרוח רביעית לגמרי וכדאמרי עולם לאכסדרה הוא דומה ואילו האולם היו לו גפופין ט"ו אמה מכאן וט"ו אמה מכאן לרוח רביעית אפילו הכי לפי שפתחו רחב הרבה מאד ונראה כפרוץ קרי ליה בלשון אכסדרה ודעת רבותי דבשמשים אלו כשם שהעשיה אסורה כך התשמיש אסור בהם ואף על פי שעשו לו אחרי ואף על גב דדמות שמשים העליונים כל שאחרים עשו לו מותר כל היכא דליכא חשדה כדאיתא לקמן הכא שאני שהם עשוים כתבניתם ממש ועיקר עשייתם בהקדש לתשמי' גבוה מה שאין כן באידך שאי אפשר לנו לעשות כתשמישם ולא כתבניתם ודי שאסרה תורה העשיה בלבד.

שפודים של ברזל:    כתבו בתוספות דקרי להו שפודים לפי שלא היו שם פרחים וכפתורים וגביעים וכדאמרינן בפרק הקומץ באה זהב באה ככר באה מקשה באו כפתוריה ופרחיה לא באה זהב כו'.


דף מג עמוד ב[עריכה]

אלמא תניא כל הפרצופות מותרין כו':    פירוש ואף על גב דרבא אוקמה לעיל במוצא אנן לאביי פרכינן ואיהו דאוקמה לעיל בעושה ומסתברא דאף רבא באוקמתא בעלמא מיירי דניחא ליה לאוקמינהו לכולהו חומרי מתניתא בחדא גוונא כיון דרב ששת מנקיט להו בחדא אבל מודה הוא בעיקר הדין דפרצוף אדם מיהא אסור מהא דרשה דרב הונא בריה דרב יהושע מפרקיה דאביי דלא אשכחן לרבא דפליג עליה וכן דעת ר' אלפסי ז"ל ורוב הפוסקים דפסקוה להא דאביי כהלכתא וכן דעת רבותי ורבותיהם נר"ו.

לא תעשון אתי לא תעשון אותי:    פירוש כדרך שאמר הכתוב במשליו על האדם בצלם אלהים עשה אותו ואף על פי שהוא משל חש הכתוב לעשייתו מפני כבוד של מעלה וכל הני דרשי טובא דדרשי מלא תעשון אתי כולהו כחדא חשיבי ושקולין הם ויבואו כולם שכולם בכלל אתי ואם תאמר דכיון דפרצוף אדם לחוד אסור למה לי למיסר דמות ארבעה פנים והלא יש בכללם צורת פרצוף אדם ויש לומר דאפילו הכי הייתי סבור דדמות ארבעה פני' מותר בשמתחיל לצייר מן השאר ולא אסרתו תורה אלא בפני עצמו קמ"ל.

אלא שאני ר"ג דאחרים עשו לו:    פי' שלא אסרה תורה אלא שלא יעשו ישראל אבל הכא גוים עשו לו: ולישנא דעשו לו מוכיח שלצרכו עשו וסברה הוא נמי כי במצותו ועל פיו עשו כי היאך ידעו גוים לצייר מעצמן כל אותן מראות לבנה ואף על גב דבעלמא אמירה לגוי שבות כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים גבי חוסם פרה ומסרס על ידי גוי קים ליה לתלמודא דהכא שרי דהא חומר בעלמא הוא ולא אסרינן אלא בשעושה הוא ממש כדין תורה ואפשר שלא התירו על ידי אחרים אלא לדבר מצוה כי הא דר"ג וההיא דרב יאודה נמי לחתום במסקי וצרכי מצוה ולא היא אפשר לו בלא הצורה ההיא. אי נמי דהתם אחרים עשו לו לצרכו ובלא במצותו וכן עיקר וש"מ דעשיה אסורה אבל היום מותר כל היכא דליכא חשדה התם בחותמו בולט ומשום חשדה וכדתניא טבעת שחותמה בולט כו' פי' דכל שהוא בולט אסור לקיימה משום חשדה ומותר לחתום בה שהחתימה אסור' מדין עשיה וכשהחותם בולט יוצאת צורתו שוקעת כחתימה וכשהחותם שוקעת מותר לקיימו ואסור לחתום בו לפי שיוצא החותם בולט ואסור מדין עשיה. ועל כרחין הכא במאי עסקינן בצורה האסורה משום לא תעשון אתי ושיש כיוצא בו נעבד כגון צורת חמה ולבנה או צור' אדם או צורת אדם במקום שנעבד דאי בצורת מזל או כוכב שאין כיוצא בו נעבד אסור עשיה איכא משום לא תעשון אתי אסור קיום ליכא וכדמוכח מהא דאמרינן בדר"ג דאחרים עשו לו ואי בצורת דרקון וכיוצא בו שהוא נעבד ואינו מצורת שמשים האסורין לעשות איסור קיום איכא משום חשדה איסור עשיה ליכא דהא צורת עבודה זרה מותר לעשותה כדפרישנא לעיל מדאמרינן צורת דרקון מי אסיר אלא על כרחין בצורת חמה ולבנה או צורת אדם הנעבד דאית להו לתרוייהו דין נעבד ודין איסור עשיה ושמעינן מינה שדמות חמה ולבנה ומשמשין האמורין למעל' אינן אסורין אלא בבולטין דאי לא הכא חותמה בולט אמאי מותר לחתום בה מפני שהחותם יוצא שוקע: אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דסתם חמה ולבנה ומזלות אינן נראין לעולם למראית העין אלא בולטין ואעפ"י שאומרי' לפעמים מזל שוקע ידוע הוא שאין השקיעה ההיא כעין השקיעה הנזכרת כאן כנ"ל.

ודר"ג בולטין היו שכן מראיהן והא דאמרינן התם בחותמו בולט ומשום חשדה לא נקטי' לשון התם אלא משום חשדה וכן דעת מורי הר"שבא נר"ו וגם מקצת רבני צרפת ז"ל כן פסקו.

ומי חיישינן לחשדה:    פירוש בכי האי גוונא.

אי בעית אימא בפרקים הוה:    פר"שי וליכא משום חשדה שלא היה מחברה אלא בשעת הצורך להראות לעדים ונראה מדבריו דאכתי צרכינן למאי דפרקינן לעיל דאחרים עשו לו דאי לא אכתי איכא איסור עשיה ומיהו קשה קצת דהא אידך ואי בעית אימא בחדא גוונא מיירי לכך פירשו בתוספות דה"פ ואי בעית אימא דאפילו תימא דר"ג עצמו עשה שאני הכא דפרקי' הוה דליכא איסו' עשיה ולרבותא בעלמא פרכינן הכי ומיהו אכתי קיימינן במאי דאמרינן לעיל שאפילו בשאינה של פרקים כל שאחרים עשו לו מות' וכההיא דרב יאודה וצורת אדם שרגילין עתה לעשות האומנים בכלים הרי הן מותרין ואין צריך לחסר מהם שום אבר דאי משום איסור עשיית פרצוף אדם כיון שאחרים עשו לו מותר ואי משום חשדה דעבודה זרה כבר והדבר ידוע שאין צור' זו נעבד' אפי' כשהיא כצורת ישו ימח שמו וזכרו כשהיא על הכלים וכדכתיבנא לעיל ולא אמרו סמי עיניה דדין אלא לפי שכיוצא בו היה נעבד בזמן ההוא ומשום חשדה ומסתברא דכל שאסור לעשות אפילו בדיו הוא אסור שלא חלקו בין בולט לשוקע אלא בדבר החקוק וצורת דיו כבולט חשוב לענין זה והוא הדין לצורת רוקם בשש ומשי וכיוצא בו וכל שהוא אסור משו' לא תעשון אתי כיון שעל המכובדין אסור כל שכן על המבוזה לא חלקו בין מכובד למבוזה אלא במה שאיסורו משום עבודה זרה. ושעל הסדינין ועל המטבעות כן הגירסא ברוב הספרים ויש גורסין על המטפחות אבל מטבעות מכובדין הן ואפי' והכי במטבעות שלנו אין לחוש וכדכתיבנא לעיל גרסי' בירושלמי הדא אמרה כסות דבר של בזיון הוא.


דף מד עמוד א[עריכה]

ומועלין בהן:    פירוש מדרבנן ואין מעילה בדמים מן התורה אלא במקיז דם לבהמת קדשים וכדעת התוספות וכדכתיבנא בפרק אין עומדין בס"ד.

מקום יש בראש להניח שני תפילין:    ומכאן שהתפילין יש להם שיעור למטה וכדכתיבנא בפרק המוצא תפילין בס"ד.


דף מד עמוד ב[עריכה]

מתני' שאל פרקלוס כו':    במרחץ של אפרוריטי פי' ר"שי ז"ל דאפרוריטי שהיא עבודה זרה היה בבית והמרחץ סמוך לה בחצרה ויפה כיון ובזה מתפרשת כל סוגית הגמ' דמדמו ליה לע"ז שהיה לה גנה או מרחץ ושאר סוגיין.

אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי:    פירוש שמהרחץ קדמה לעבודה זרה ולא כל המינה שתהא גוזלת ואוסרת זכות הרבים כדפר"שי ז"ל אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרוריטי פר"שי ז"ל ועוד תשובה אחרת שאין במרחץ משום נוי עבודה זרה כלל וכן נראה בגמרא ששני ענינים הם דהא פריכו מכל חד וחד בדרב הושעיא ומיהו לפי ששניהם בענין אחד לא אמר דבר אחר כדאמרינן באידך טעמא דסיפא דבר אחר אם נותנין לך כו' כלומר שאפילו קדמה עבודה זרה ואפילו היה המרחץ נוי לעבודה זרה אין להקפיד כיון שע"ז זו אתם נוהגים בה מנהג בזיון שלא נאמר להנקם לאסור אלא כשנוהגים בה מנהג כבוד.

גמרא תנא כשיצא אמר לו אין משבין במרחץ:    איכא למידק דהא לשנא דמתני' לא משמע הכי ויש מתרצים דהשתא מתרצינן לשון המשנה דהכי קאמר אמר ליה אין משיבין במרחץ כשיצא ואמר ליה עוד אני לא באתי בגבולה וזה הפירוש דחוק והנכון כי שלשה בתים הם במרחץ כדאיתא בפ"ק דשבת והשתא פרקינן כי בבית הפנימי לא אמר לו ולא כלום אבל בשיצא לאמצעי אמר לו אין משיבין במרחץ וכשיצא לחיצון בירר לו טעמו של דבר ואמר לו אני לא באתי כו' ושמע מינה דבבית הפנימי אסור לומר פסק הלכה אלא לאפרושי מאיסורא בלחוד דשרי כדאיתא בפרק כירה ובאמצעי מותר לומר פסק הלכה אבל אסור לברר הטעם ובחיצון מותר לברר הדבר.

תשובה גנובה:    פר"שי ז"ל שדחאו בקש ואינו מחוור דהא במאי דשקלינן וטרינן בהא איכא מנייהו דבעי לומר שאמר לו רבן גמליאל דבר של חומרא יותר מן הדין וכי הא לא קרינן ליה דחייה בקש והנכון תשובה נעלמת כלומר שלא נאמרה בדקדוק והתנן עבודה זרה שיש לה גינה או מרחץ פי' שיש לה בסמוך לה והכין משמע האי לישנא ומרחץ של אפדוריטי כן היה וכדפירש רש"י ז"ל וכי משתינין בפניה מאי הוי והתנן רק בפניה כו' פירוש אלמא אפילו בשעבודתה דרך כבוד אינה מבטלת בכך וכי אומרין נעש' מרחץ נוי לאפרודיטי מאי הוי פי' אפי' נעשה להיות לה לנוי ויהא המרחץ נוי אמאי מתסרא דהא אין הקדש לעבודה זרה באמירה וכדתניא האומר בית זה לעבודה זרה כו' ופרכינן נהי דאתסורי לא מתסרא נוי מיהא איכא פרש"י ז"ל נהי דאין הקדש לעבודה זרה לאסור באמירה בעלמא עד שיקריבו לפניו בתקרובת. נוי מיהא איכא דאי הוי רחיצה נוי לעבודה זרה אסור לנו ליפות עבודה זרה אף על גב דמרחץ אינו נאסר בהנאה ואיכא דקשיא ליה ותיפוק לי דלא דמיא הא לאומ' בית זה לעבוד' זרה דהתם ליכא אלא אמירה אבל הכא אם איתא דנעשה מרחץ נוי לאפרודיטי הא כל כמה דקאי אפרודיטי בגווה אסור ליהנות ממנו דהא תנן שלש' בתים הם כו' הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר אלמא כל זמן שלא הוציאה אסור ונראה שלכך פירש הר"אבד ז"ל נהי דלא מתסרא בשביל האמירה שאומרים נעשה אפרודיטי נוי למרחץ מכל מקום כשהכניסוהו שם ונעשה לו נוי אסור לומר דמעיקרא ס"ד דכיון דקתני אין אומרים דאילו אומרים הכא מתסרא באמירה ואנן פרקינן דלאו משום אמירה נקט לה רבן גמליאל אלא מפני המעשה שאפרודיטי בתוכו ואילו היה המרחץ נוי היה נאסר ואין לשון הגמרא מתישב בזה והנכון כדפר"שי ז"ל ודקאמרת דלתסר מפני שעומד בתוכו כבר פר"שי ז"ל שהאהרודיטי לא היה במרחץ אלא המרחץ בחוץ בחצרה והיא בפנים ואנן קא סלקא דעתין שאף עפ"י כן אילו היו אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי כלומר שהקדישוהו לו שהיה נאסר ולהכי פרכינן דהא אין הקדש לעבודה זרה ופרקינן דודאי לא מתסר באמירה ומיהו אלו הוה ליה נוי נהי דלא מתסר בהנאה משום נויין כיון דלא קאי בגוייהו אסור היה לנו לרחוץ בו שאנו כמיפין ועושין לה נוי לעבודה זרה שהוא אסור כן נראה לי לישב לשון רש"י ז"ל.


דף מה עמוד ב[עריכה]

אילן שנטעו ולבסוף עבדו:    לפום סוגיין דהכא לא מיתסר מיניה אפילו לרבי יוסף אלא תוספתו בלחוד וכדדרשינן מלשון תגדעון ומיהו אילו לא נאמר תשרפון באש והיינו מעמידין מקרא של תגדעון לאילן שנטעו מתחלה לשם לעבודה זרה הא ודאי היינו דורשין אותו לאסור גם עיקרו דלא סגיא בלאו הכי אבל השתא דכתיבי תרוייהו וכתב לשון תגדעון משמע לן דאתא למישרי עיקרו.

ונתצתם את מזבחותם והנח אין לפרש והנח לגמרי דאם כן אתו בהו לידי תקלה אלא הכי קאמר הנח מלשרש או לעקור ולנתוץ העיקרין והיסודו' עד שתכבוש.


דף מו עמוד א[עריכה]

פני מלך פני כלב:    פירוש וכל שכן שאסור להזכיר הקדשים של הנוצריים כדרך שמזכירין הם בלשון קדושה וזה ברור.

אבני הר שנדלדלו כו':    לפי שאין בהם תפיסת ידי אדם ופי' הרב ז"ל דטלטול בעלמא לא חשיבה תפיסה וכי היכי דלא חשיבה תפיסה בבהמה לאוסרה ואף על גב דזקיפת ביצה קס"ד דחשיבה תפיסה שאני זקיפה דמנכרא ועשויה לשם עבודה זרה וטעם נכון הוא אבל אין להביא ראיה מבהמה דנידא מנפשה וגם נושאת את עצמה בשאינה כפותה.

שכן לא נשתנו מברייתן:    פירוש וגדול בהמה לא חשיב שינוי בענין זה ואף על גב דחשיב שינוי לענין גזל אליבא דרבי אליעזר כדאיתא בפרק הגוזל שאני התם דאייתר קרא להכי אשר גזל כעין שגזל יחזיר.

אתיא מבהמה תמימה ומאילן יבש:    פירוש דאילן יבש הרי נשתנה ופר"שי ז"ל דאנן אמרינן לה אליבא דרבנן דשרו באילן שנטעו ולבסוף עבדו ולרבי יוסי מייתינן לה מבהמה בעלת מום ואילן העולה מאיליו שהוא מותר לדברי הכל שהרי לא היה בו תפיסת ידי אדם ואין צריך דהא לפום סוגיא דלעיל אילן יבש שנטעו ולבסוף עבדו מותר הוא אפילו לרבי יוסי שהרי איו כאן תוספ' ליאסר ומיהו מודינא דאילן העומד מאיליו מותר לדברי הכל ואפילו תופסתו דתפיסת גרעין לא חשיבה תפיסה ואין צורך לדחוק אותה באילן העולה מאיליו מששת ימי בראשית כדעת מקצת התוספות.

המשתחוה להר אבניו מה הן למזבח יש נעבד במחובר או אין נעבד במחובר:    פר"שי ז"ל דתרתי קא מבעיא ליה אם נעבד במחובר אסור לגבוה או לא ואם תמצא לומר דאסור מכשירי קרבן באבני מזבח אם הם כקרבן ומייתינן להו תרוייהו מאתנן לאיסורא והקשו עליו דאם כן מאי מבעיא ליה בסמוך אם יש שינוי בנעבד דהא כיון דמאתנן גמרינן דיש נעבד לגבוה נגמר מינה דיש שנוי דומיא דאתנן אליבא דב"ה דקיימא לן נתן לה חטים באתננה ועשאן קמח ענבים ועשאן יין הרי הם מותרים ותירצו דדילמא סבירא לן דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא ואמרינן דון מאתנן דנעבד אסור במחובר ואוקי באתרא כיון דגלי רחמנא דנעבד במחובר לגבוה בתלוש להדיוט מהתלוש בהדיוט אין לו שנוי אף מחובר לגבוה אין לו שינוי ואפילו למאן דאמר דון מינה הכא משום חומרא דעבודה זרה אמרי רבנן דון מינה ואוקי באתרא ואחרים פירשו דאנן פשיטא לן דיש נעבד במחובר לגבוה דגמרינן לה מבהמה דאף על גב דאין נעבד בבהמה בהדיוט אסורה לגבוה ולא מבעיא לן אם מכשירו קרבן כקרבן או לאו היא היא דגמרינן מאתנן ולשון הגמרא נהלם יותר לפר"שי ז"ל ודוק.


דף מו עמוד ב[עריכה]

המשתחוה לקמה:    פירוש שזרעה ולבסוף עבדה דשריא להדיוט אליבא דרבנן אי נמי לרבי יוסי וכגון דלית בה תוספת למאי דסביר' לן השתא חטים מה הן למנחות יש שינוי בנעבד לגבוה או לא פירוש דאלו המשתחוה לחטים כיון דאסירי להדיוט פשיטא דאין שינוי דהא כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו אבל במחובר דשרי להדיוט ואסירה לגבוה בלחוד משום דמאיס מספקא לן דדילמא כיון דנשתנה לא מאיס וליכא למימר אסור שבו להיכן הלך דלא מאסיה רחמנא אלא כל דאיתיה בעיניה או דילמא לא שנא דמחובר לגבוה כתלוש להדיו' מדמינן ליה ואין שינוי הכי השתא התם מעיקרא בהמה כו' כלומר החטי' ועשאן קמח הוי שינוי אבל עובר שנולד לא הוי שינוי ואיכא דקשיא ליה דהא לב"ה גבי אתנן דשרו ולדותיהם ואסרי שנוייהם מכלל דעובר שנולד חשיב שנוי טפי ואף על גב דב"ה שרו שנוייהם גם כן התם מדרשא דקרא הוא. ויש לומר דהתם טעמא אחרינא הוא דכיון דכתיב שניהם למיעוטא וכתיב גם לב"ש לרבויא משמע להו דשנוייהם הוי טפי בכלל הם ודרשי הם ולא ולדותיהם ודרשו גם לרבות שנוי הם שהוא יותר בכללם ואף על גב דקמח הוי שינוי טפי גזירת הכתוב הוא ומיהו ב"ה לית להו שום רבויא ודרשי תרי מיעוטי הם ולא ולדותיהם ולא שנוייהם דכי כתיב שניהם הני תרי ממעטי כחדא ואמרינן התם גם לב"ה קשיא.


דף מז עמוד א[עריכה]

המשתחוה לדקל כו' עד לענין מצוה מי מאיס כלגבוה או לא:    פי' הר"אבד ז"ל דלכתחילה הוא דמבעיא לן דאילו בדיעבד פשיטא דשרי דאפי' במידי דאסיר להדיוט וקיימ' לן שאם הוא עבוד' זרה של גוי שיש לה בטלה קיימא לן דיצא בדיעבד דאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא מצות לא ליהנות ניתנו וההיא אפילו קודם בטול הוא כדמוכ' לישנא וכדאיתא התם בהדיא וכל שכן דלרב דמי דבעי לן באשרה שבטלה דלא מבעיא ליה אלא לכתחילה ואין זה נכון חדא דלישנא דאמרינן מי מאיס כלגבוה משמע אפילו בדיעבד דומיא דגבוה ועוד כיון דבדיעבד יצא בו היכי חשיב ליה רב דימי דחוי אבל הנכון דהכא אפילו בדיעבד איבעיא להו ופליגא ההיא דרבא וסוגיא דהתם ומיהו אנן כרבא קיימא לן ואפילו בלולב נעבד האסור להדיוט אם אשרה דגוי הוא דלא מכתת שעוריה לכתחילה לא יטול קודם ביטול ואם נטל יצא מצות לאו להנות ניתנו ואם לאחר ביטול יטול אפילו לכתחילה ולא חשיב דחוי כיון דקודם ביטול יוצא בו בדיעבד ומיהו אם הוא מאשרה דישראל או מתקרובת עבודה זרה של גוי כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שעורה אף בדיעבד לא יצא וכן אמרו לגבי שופר גם כן אמר רב יאודה שופר של עבודה זרה לא יתקע ואם תקע יצא מצות לאו ליהנות ניתנו ופליגא נמי האי וליכא למימר דשאני התם דבקולו הוא יוצא דהא לקמן גבי קרניה מה הן לחצוצרות לא אמרינן האי טעמא כלל וזהו שיטת הגאונים ז"ל ושיטת התוספות ואדונינו הר"מבן ז"ל.

יש דחוי אצל מצות:    פי' וכיון דנדחה ונאסר קודם ביטול נדחה גם לאחר ביטול או אין דיחוי ומיירי כשבטלה אחר שנכנס החג שחל עליו שם מצוה דאי בטלה קודם החג לא חשיב דחוי ובתוספו' הביאו ראיה לזה מדאמרינן התם נקטם ראשו פסול ואם עלתה בו תמרה כשר ואיבעיא לן נקטם ראשו מערב יום טוב ועלת' בו תמרה ביום טוב מהו יש דחוי אצל מצות או אין דחוי ולא איפשיטא לן לא התם ולא הכא וק"ל דהא אמרי' התם היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מעטן כשר ואין ממעטין ביום טוב רבי שמעון אומר ממעטין ואמרינן התם דאם מעטן ביום טוב כשר ולא אמרינן יש דחוי ויש לומר דשאני התם שהוא דבר שבידו לתקן מה שאין כן בעליית תמרה שהוא בידי שמים וביטול ע"ז גם כן אינו בידו דאין ישראל מבטל ע"ז.

תכלת דמאי אילמא תכלת דכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אם מכשירי קרבן כקרבן ואם יש שנוי בנעבד המותר להדיוט ואסור לגבוה וכן פר"שי ז"ל.

אי תכלת ציצית היינו בעיא דריש לקיש:    פירוש אי מאיס למצוה כלגבוה והוא הדין דבעי חדא בעיא דרמי בר חמא בענין שינוי ולישנא קלילא נקט.

קרניה מה הן לחצוצרות:    איכא למידק אפילו קרנים דהיתרא היאך כשרים לחצוצרות והא אמרינן בפרק הקומץ חצוצרות היתה באה מן העשת של כסף עשאה מן הגרוטאות כשרה משאר מיני מתכו' פסולה. ויש שתירצו דלשופר קרי חצוצרות כדאמרינן התם דאשתני שמייהו ואינו נכון והנכון דהתם בחצוצרות של פרקים שמצות היום בחצוצרות והכא בשאר ימים שאין מצות היום בחצוצרות אלא שהיו מזמרים שם בחצוצרות ושאר מיני נבלים לבסם הקול.

לא צריכה דנבעיה מארעיה:    פי' בתוספות דנבעיה מארעיה ונפלי בארעיה ולא נפקי מרשותיה דאי לא אכתי הוו להו דרבים כדאמרינן בפרק מרובה מעין שיצא בתחילה בני העיר מסתפקים ממנו בעל כרחו וכיון שכן מעין של רבים נקרא שאינו נאסר ואף על גב דאית ליה שותפותא בגויה ומכאן נראה לי דהא דתנן לקמן מים במים במשהו דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אינם נאסרים דאי לא אף על גב דלקמיה בלחוד סגיד הא מיתסרי אידך משום תערובת ואדם אוסר אפילו דבר של אחרים על ידי תערובת אלא ודאי כדאמרן וכן הודה לי רבינו ז"ל על ידי מעשה שזרק הכומר מים המאררים לבאר של ישראל.

מתני' מי שהיה ביתו סמיך לעבודה זרה:    פירוש שסמך ברשות והיתר כגון שבנה בחורבה או שהבית שבצדו לא היה עבודה זרה באותה שעה אלא אחר כן וכן פירש בירושלמי ואשמועינן שאם נפל כשהיה עבודה זרה אסור לבנותו ולא אמרינן לקבעיה והדריה וכל שכן שאסור לבנותו לכתחי' לרבותא נקטה בנפל כנ"ל כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר"אה ז"ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה היא להרחיק ארבע אמות.

(אמר המגיה יוסף שמואל בזה יתורץ שפיר מאי דצ"ע על דברי הר"מבם ז"ל שכתב בהלכות עכ"ום פ"ח דין ה' וז"ל מי שהיה ביתו סמוך לעכ"ום ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה כו' דהכא תנן בהדיא כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה ורבינו ז"ל סתם ולא פי' שיעורו.
וראיתי להרב ש"ך בש"ע הלכות ע"א סימן קמ"ג סק"ב שכתב על מרן שכתב כלשון רבי' וז"ל כונס לתוך שלו ארבע אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקי' ע"כ. ולי הצעיר צ"ע אם כן הוא היה לו להרמב"ם לפרש כדרכו הטוב כיון שמפורש במשנה ולא לסתום הדברים לכן נראה שדעת הרמב"ם ז"ל הוא מ"ש ר' הר"יטבא ז"ל משם רבו הר"אה שכתב כונס לתוך שלו ארבע אמות אומר היה מורי הר"א הלוי ז"ל דארבע אמות לאו דוקא דהא סתם בית ארבע אמות ואם כן מאי כונס לתוך ביתו אלא הכל כפי מה שהוא ואם ביתו גדול מצוה הוא להרחיק ארבע אמות עד כאן לכן סתם הרמ"בם ז"ל לרמוז דלאו דוקא ארבע אמות אלא כונס כפי מה שהוא ודוק והוא אמת ויציב לק"ד ).

היה שלו ושל עבודה זרה:    פירוש שעשאהו הוא והגוי בשיתוף ואחר כך נמלך גוי ועשה חלקו עבודה זרה נדון מחצה על מחצה פר"שי ז"ל שחצי עובי הכותל אינו עולה לו לחשבון ארבע אמות שלו דהא חצי הכותל של שניהם ואינו מחוור דאמאי נקט לישנא דנדון מחצה כו' והנכון כמו שפי' בירושלמי שנדון מחצה על מחצה לאסור ולטומאה שהחצי שכנגד עבודה זרה אסור והחצי שלו מותר ומיירי בשהאבנים שלו נכרין שאילו נתערבו הכל אסור בהנאה דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה ואם תאמר אם במכיר אבניו פשיטא דמותר ומאי קמשמע לן ויש לומר דטובא קמשמע לן כותל של שיתוף אף על פי שהמקום של שניהם מבורר לכל אחד חלקו לגבי אבנים אינו מבורר ויד שניהם שוה בו בין לתשמיש בין לכל דבר ואשמועינן הכא דגבי הא שניהם ניחא להו בבריר' שהגוי רוצה שיהא חלקו מבורר לעצמו ולא תהא יד ישראל בעבוד' זרה שלו וישראל גם כן רוצה שלא תהא יד עבודה זרה בחלקו כלל מ"ר.


דף מז עמוד ב[עריכה]

אבניו ועציו ועפריו כו':    פירוש או דחצי של גוי או של כולו אם אינו מבורר ובירושלמי הקשו ממשנתינו לריש לקיש דאמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה מותרת ותירצו תפתר כשהוא משתחוה לכל אבן ואבן ושמעינן מינה דביתו של גוי עבודה זרה ממש היא ולא משמשי עבודה זרה והכי נמי משמע בגמרא דילן בפ' רבי עקיבא דאמרינן התם דבמשמשי עבודה זרה דכולי עלמא מטמאין כשרץ ולא נחלקו אלא בעבודה זרה עצמה רבי עקיבא אומר כנדה שנאמר תזרם כמו דוה ואם תאמר והא קרא במשמשי עבודה זרה הוא כדכתיב וטמאתם את צפוי כספך ואת אפדת מסכת זהביך וגומר ויש לומ' דצפוי ואפדה זו מרוקעים ומחוברים הם בעבודה זרה ונעבדים כמוה.

גמ' והא שביק רוחא לעבודה זרה:    פירוש והוא מהנה לעבודה זרה ומהנה כי האי אסור הוא לדברי הכל וכדפרישנא בפ"ק.

דגדר ליה כו':    פירוש בזמן דליכא סכנה ובזמן הזה מזבן לה לגוי בעלמא.

מתני' שלשה בתים הם:    פירוש חלוקים בהנאתם לענין ביטול אסור ע"ז דרמו עליהו בית שבנאו מתחילה לע"ז פי' להיות נעבד כע"ז ממש והיינו דקתני הרי זה אסור כלומר שהוא אסור מיד אף על פי שלא השתחוה לו וכדאמרינן בגמרא בנה אף על פי שלא השתחוה וסתמא כמאן דאמר לקמן דעבודה זרה אסורה מיד שאינו נעשה בית זה להכניס בו עבודה זרה הא לכולי עלמא משמשי עבודה זרה אינם אסורים עד שיעבדו אלא ודאי כדאמרן ואעפ"י שאמרו בירושלמי רבי הילה אומר והוא שהכניס לתוכו ע"ז חולק הוא על גמרא דילן דאוקימנא לרב בשבנה ולא השתחוה.

סיידו וכיידו לעבודה זרה וחדש נוטל מה שחדש:    פירוש והשאר מותר ואפי' ביטלו ישראל ואף על גב דאין ישראל מבטל עבודה זרה הכא לאו מדין בטול משתרי השאר אלא משום דלא חל עליה איסורא כלל כיון שלא נעשה לשם עבודה זרה ודי לו שיאסר מה שסייד וכייד לשם עבודה זרה הלכך כשנטלו ישראל מה שנטל אסור והשאר מותר וכשנטלו גוי על דעת בטול אפי' מה שנטל מותר והא דאמרינן שהשאר מותר לא תימא דמיירי דוקא בסייד וכייד על דעת שיהא הסיוד והכיוד לבדו ע"ז כדברי ר"י ז"ל אלא אפילו בשעשאו על דעת שיהא הכל ע"ז עמו כי די לעבודה זרה שתאסר בעשיה מה שנעשה לשם עבודה זרה והכי מוכח מדקתני לה במתני' סתם ולא פרישו עלה בגמרא מידי והרב רבינו יונה ז"ל הביא ראיה לזה דרבותא [ס"א דדכותא] קתני בסיפא גבי אשרה גדעו ופסלו לעבודה זרה נוטל מה שחרש ואמרינן עלה בגמרא דף מ"ח ע"א גדעו ופסלו מאן קתני לה אי רבי יוסי ברבי יאודה הא אמר עיקר אילן אסור ואם איתא דגדעו ופסלו בפירוש לעבוד את התוספת בלבד היאך יהא העיקר אסור ואפילו לרבי יוסי ברבי יאודה אלא ודאי בשגדעו סתם ודכוותא נמי ברישא דמתני' וכן נראה לי ראיה מדאמרינן בגמרא דהא קא משמע לן דאף על גב דסייד וכייד בגופו של אבן השאר מותר ואם בסייד וכייד בפירוש על דעת התוספות פשיטא מאי קמשמע לן ומה שהביא ר"י ראיה לפירושו מדאמרינן בסנהדרין אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה עשה בו מעשה אסרה דמשמע דבמעשה כל דהו מתסרא כולה כבר דחאה הרב רבינו יונה ז"ל דהתם לפי שהשתחוה לכל הקרקע אחר שעשה בו מעשה מה שאין כן בזו שלא השתחוה לו כלל ואם תאמר ואמאי לא מתסר השאר מדין משמשי עבודה זרה דהא מה שסייד וכייד עבודה זרה הוא יש לומר דהא לא קשיא שאין משמשי עבודה זרה אסורין עד שתעבד העבודה זרה כדכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיה' והסיוד והכיוד הזה נהי דאתסרו בעשיה לשם עבודה זרה מכל מקום עדין לא נעבדו כלל וזה ברור.

הכניס לתוכו עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר:    יש שפירשו אפילו הוציאה ישראל ולא מדין ביטול שהוציאה על מנת שלא לחזור דהא אין ישראל מבטל שום עבודה זרה אלא דמתני' כשיכניסה שם עראי לפי שעה לא על דעת לעשות הבית משמשי עבודה זרה ושורת הדין אפילו בעודה בתוכו לא מיתסר אלא שאסרוהו מפני מראי' העין וכשהוציאה משם חזר להתירו ויש שפירשוה אפילו בשהכניסו שם לקבע על דעת משמשין וכשהוציאה גוי על דעת שלא להחזירה שם לעולם שנתיאש ממנו ומאיסורו שזהו בטולו כדאמרינן בפרק דלקמן גבי בימוס של מלכים וכן פירשו בירושלמי שהקשו מסיפא על דרבי הילאי דלעיל דאסר רישא מדין משמשין ותירצו כאן לשעה כאן לעולם ושני הפירושים אמת וקרוב לומר שהתנא נתכוון לשניהם ולפיכך לא שנא אלא שלשה בתים ואם איתא ארבע הוא דהוין אלא ודאי דהני תרי כחדא כיילינהו ועל דרך הזה מתפרשות אידך בבי דקתני גבי שלש אבנים ושלש אשרות דתרתי קמייתא עשאן לשם עבודה זרה ואידך בתרייתא על דעת משמשין ודקתני בסיפא דאשרה העמיד תחתיו עבודה זרה איכא דגרסי ונטלה ואית דגרסי ובטלה ותרוייהו לחדא ענינא סלקי אלא דמאן דגריס בטלה מיירי בשבטלה גוי ושהעמיד תחתיו עבודה זרה מתחילה דרך קבע ואשמועינן תרתי חדא שכשם שאשר' אעפ"י שהיא נאסרת לדברי הכל בשנטעה מתחילה לשם עבודה זרה או בשנטעו ולבסוף עבדו למאן דאית ליה הכי הוא הדין שנאסרת בשדעתו לעשותה משמשי עבודה זרה ועבד בה עבודה זרה ואידך דכיון שבטל העבודה זרה נתבטלה האשרה דגוי שבטל עבודה זרה נתבטלו ממשמשיה ממילא ולאידך גירסא דגרסי ונטלה יכולנו לפרשה בשני פנים חדא בשנטלה ישראל וחדא בשנטלה גוי וכדרך שפירשנו בסיפא דשלשה בתים והגירסא ההיא מחוורת לפום אידך בבי דקתני לעיל גבי בתים ואבנים ובגמרא פריש דהך סיפא דאשרה פלוגתא דרבנן ורבי שמעון היא ועלה קתני איזו היא אשרה כו' דתנא קמא סבר דאשרה נחסרת אפילו מדין משמשין כדקתני סיפא דהכא והיינו דקתני איזו היא אשרה שאסרה תורה כל שיש תחתיה עבודה זרה כלומר אף על פי שידענו בודאי שלא נעבדה גופה דאשרה אלא שהכניסו תחתיה עבודה זרה להיותה משמשי עבודה זרה וזו היא גם כן סתם אשרה ואין צריך לומר שהיא אסורה כשנטעה לדעת עבודה זרה ור' שמעון סבר שאין אשרה נאסרה מדין משמשין ואשרה של תורה שהיא אסורה כל שעובדין אותה דוקא כגון שידענו בודאי שהשתחוה לה ומעשה של צידן ראו לגוים שהיו משתחוים כנגד האילן וסבורין לאסרו כי לאילן עצמו היו עובדים ומשתחוים וכיון שמצאו תחתיו עבודה זרה הכירו שלא היו משתחוים אלא לעבודה זרה ולפיכך התירו את האילן כי בודאי לדעת משמשין היה ואינו נאסר כך נראה פירוש המשנה לפשטה וכן נראה שיטת גמרא שלנו אבל יש שפירשו דאפילו לרבנן לא אסרה תורה אשרה אלא כשנעשית לעבודה זרה ממש לא מדין משמשין דמשתייה לאילן שהוא מחובר דהחמיר ביה רחמנא חדא דרגא טפי מהר ופירשו כן לפי שאמרו בירושלמי על מעשה של צידן אמר רב חסדא בסתם הם חלוקים מה נן קיימין אם בבריא שעובדין את הצורה ואת האילן דברי הכל אסור ואם בבריא שאין עובדין את האילן דברי הכל מותר אלא כן נן קיימין בסתם רבי שמעון סבר סתמן עובדין לצורה ולא לאילן ורבנן סברי סתמן עובדין לצורה ולאילן ולפי זה כל השלש אשרות ששנינו לעיל כולן מדין עבודה זרה ולא אתיא כאידך דבתים ואבנים וגם הדבר מתמיה בעצמו כיון דלענין עיקר עבודה זרה עבד רחמנא אילן כתלוש למה לא יהא גם כן גם לענין משמשין גם סתם אשריהם דאמר רחמנא הכל במשמע ודומיא דמצבותם ומזבחותם דכתיב בהדיא דהוו משמשין מן הסתם ומה שאמרו שאין האילן עושה עבדת משמשין כדרך בית לפי שאינו מגין יפה כבית אין זה טעם כעיקר לפי עניות דעתי.

ונראה שאף לדברי הירושלמי אוסרין חכמים אשרה מדין משמשין ואף על פי שלא עבדוה כלל אלא דכל היכא שהוא בריא שעבדו גם לאילן אינו מתבטל מפני נטילת העבודה זרה משם ולא מפני בטולה שהרי אף האילן עצמו נעשה עבודה זרה אבל כשהוא בריא שלא עבדו את האילן הרי האילן מותר בנטילת הצורה או בבטולה כדין עבודה זרה שנתבטלה שבטלו משמשיה אלא שחכמים מחמירין בסתמו אף על פי שמצאו תחתיו צורה כי אף לאילן עובדין עד שנדע בודאי שלא הכניסו שם עבודה זרה אלא לעבוד את הצורה בלבד ורבי שמעון מקל ואומר שתולין מן הסתם שאינו אלא משמשין כל זמן שמצאו תחתיו וכך פירוש המשנה איזו היא אשרה שהיא עבודה זרה ממש וצריכה בטול באנפי נפשה ואינה נתרת בנטילת עבודה זרה כל שיש תחתיה עבודה זרה כי מה שהתרנו במשנתי' אינו אלא בשהוא בריא שאין עובדין לאילן ורבי שמעון אומר דכל שעובדין אותה ודאי או שלא ולאו תחתיו שום צורה שהוא כבריא שעובדין את השרה אז היא ודאי אשרה של עבודה זרה ממש אבל כל שמצאו תחתיו צורה אין תולין את האשרה אלא במשמשין ובזו רבי שמעון מחמיר טפי מרבנן אבל אפשר שהוא מיקל באחרת דכל שאין האשרה ודאי אלא משמשין שאינו נאסר כלל ואף על פי שלא בטל הגוי עבוד' זרה שלו כשנטלה משם או שהניחו עדין תחתיו הרי הוא מותר וזהו שאמר נתיר להם את הגל וזהו שהעמידו בגמרא שלנו סיפא דלעיל פלוגתא דרבי שמעון ורבנן כנ"ל. ועתה נראה ודאי דלרבנן אין אילן נאסר מדין משמשין אלא כדרך עבודה זרה דהיינו בשנטעה לכך.

גמרא אי הכי שלש ארבע הויין:    הקשה ר' הר"מבן ז"ל למאי דסלקא דעתיה דמקשה דשלש דוקא תנן הניח' גבי בית דסבירא ליה דבנה ואחר כך השתחוה מותר משום דסבר דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי ושרי אבל מה יאמר גבי הא דתנן מציעתא שלש אבנים הן אבן שחצבו לעבודה זרה דהא התם אם השתחוה לעבודה זרה לאבן חצוב הא ודאי אסור דהא תלוש הוה וחצב אף על פי שלא השתחוה או השתחוה אף על פי שלא חצב שניהם אסורין ואם כן ארבע הוא דהויין ותירץ דסיפא כיון דלית ביה חידוש לא קשיא ליה אמאי לא קתני ארבע אבל גבי בתים דבכמה מילי דינו כמחובר אם איתא דהכא כתלוש דמי הוה ליה למתנייה בהדיא ויש מתרצין דאבנים נמי לא קשיא ליה דסבירא ליה למקשה דאמר דאבני הר שנדלדלו מותרין הילכך השתחוה ולא חצב מותר ואינו מתחוור לי דהא ודאי אפי' להאי סברה נהי דטלטול לא חשיב ביה תפיסה אם זקפה והשתחוה לא מתסרא ואם כן ליתני ארבע.


דף מח עמוד א[עריכה]

גדעו ופסלו אין כו':    ואם תאמר לישני ליה כדמשנינן לעיל בדרב גדעו ופסלו אף על פי שלא השתחו' השתחוה אעפ"י שלא גדעו ופסלו אי נמי נימא גדעו ופסלו אצטריכה ליה מהו דתימא עקר נמי לתסר ויש לומ' דאין הכי נמי אלא דניחא לאוקומ' לסתם מתני' כרבנן ולאוקמ' מימרא דשמואל כרבי יוסי בר יאודה וכן תירצו בתוס' בשם ר"שבם ז"ל. וגירסת ר"שי ז"ל וכן עיקר והכא בעיקר אילן פליגי דרבי יוסי סבר עיקר אילן אסור ורבנן סברי עיקר אילן מותר ולהאי גירסא אתי שפיר מאי דאמרינן איפוך תרצתא דרבי יוסי בר יאודה לרבנן ודרבנן לדרבי יוסי ובר יאודה פי' דלרבנן אשריהם תשרפון לנטעו מתחילה לכך ותגדעון לנטעו ולבסוף עבדו וכדהוה אמרי' בסוגיא ודלעיל לרבי יוסי בר יאודה ותרצתא דרבנן לרבי יוסי בר יאודה דאיהו מוקים קרא דאשריהם תשרפון דתרתי משמע חד לנטוע לכך וחד לנטעו ולבסוף עבדו וקרא דתגדעון לגדועי עבודה זרה קודמין לכבוש ארץ ישראל וכד הוינן מוקמינן ליה בסוגיא דלעיל אליבא דרבנן והר"אבד ז"ל גורס כאן בהפך רבי יוסי סבר עיקר אילן מותר ורבנן סברי עיקר אילן אסור.

מתני' לא ישב בצלה:    פירוש בצלה של אשרה של עבודה זרה או של משמשיה ואעפ"י שאינו תחתיה ממש דהא מתהני בצל עבודה זרה וה"ה בשל בית של עבודה זרה מן הכיפה ולפנים ומיהו בצל כותליו מבחוץ מותר דבית לתוכו עביד וכדאמרינן בפרק כל שעה גבי היכל דלתוכו עביד וכן כתבו בתוספות והר"אבד ז"ל ואם ישב טהור פירוש ולא גזרו צלה משום תחתיה.


דף מח עמוד ב[עריכה]

לא יעבור תחתיה כו':    בגמרא מפרש לה משום דאי אפשר דליכא תקרובת עבודה זרה שהוא מטמא באהל לרבי יאודה בן בתירא ונראה ודאי דלאו דוקא אי אפשר אלא כשהוא כן על הרוב ויותר מן הרוב דכיוצא בו בפ"ק דנדה ואם אי אפשר אלא אם כן נגע כדאכרחנא התם אי נמי אי אפשר דליכא תקרובת שום שעה קודם לכן וכיון שכן הוא והדבר ספק אם נטלה משם או נדרסה משם אין ספק מוציא מידי ודאי והוה ליה טמא.

היתה גוזלת את הרבים:    פירוש שהיא או ענפיה נוטין לדרך הרבים וקדמה שם דרך הרבים ולכך נקראת גוזלת: ועבר תחתיה טהור יש שפירשו דהשתא תלינן לקולא שנדרסה ברגלי אדם ובהמ' העוברי' שם או שלא היה שם טומאה מעולם שאין דרכן לשום תקרה בהם במקום הלוך העוברים והשבים ולא אמרו אי אפשר דליכא תקרובת אלא כשהיא במקום מופנה מן הרבים וקא משמע לן דכספק טומאה ברשות הרבים דייני' לה ולא כודאי טומאה וזה דרך הר"אבד ז"ל אבל בירושלמי פירש הטעם לפי שאין טומאת המת מחוורת כלומ' דטומאת עבודה זרה דרבנן היא והם טיהרו בכאן מפני הרבים ואוקמוה אדאורייתא.

גמרא לא נצרכה אלא לצל צלה:    פירוש הצל החשוך קרי צלה והצלול צלצלה:

עבר או עובר:    פירוש עבר דקתני דוקא או לא דוקא אלא אגב רישא נקטיה בדיעבד הא דאיכא דרכא אחרינא הא דליכא דרכא אחרינא קשיא ליה לר' הר"מבן ז"ל כי איכא דרכא אחרינא מאי הוי דהא הוה ליה אפשר ולא מכוין ושרי כדאסיקנא בפרק כל שעה גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו ותירץ דשאני הכא שהוא עובר תחתיה ממש ודמי למכוין או דלא סגיא דלא איתהני כי שביק דרכא אחרינא ועייל בהא ומורי הר"שבא נר"ו תמה על הקושיא הזאת דהא הכא לא לענין איסור הנאה מיירי אלא לענין הטומאה דאיירי בה מתני' שלפי' הראשון שכתבנו במשנתינו יש לפרש דכל היכא דאיכא דרכא אחרינא אף על גב דספק טומאה הוא וספ' טומאה ברשות הרבים טהור הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא שרינן ליה ועדיפא מההיא דאמרינן להו הא מיא בשקעה זילו טבולו ולפי' הירושלמי יש לפרש דהא טומאה דרבנן היא וכי ליכא דרכא אחרינא הוא דטהרו אבל איכא דרכא אחרינא טמאו כדי להתרחק וזו באמת שיטת הראשונים ז"ל ונראה לי כי הר"מבן ז"ל נראה לו דכולה שקלא וטריא לאו לענין טומאה דההיא ודאי כיון שגוזלת את הרבים טהרה מחוורת שויוה רבנן ואפילו לכתחילה ואף על גב דאיכא דרכא אחרינא וכל מאי דבעי ושקלינן וטרינן אינו אלא משום איסורא שלא יהיה כנהנה ממנה והכי פירושה עבר דוקא אבל לכתחילה אינו עובר משום איסורא מיהת או דילמא עובר גם לכתחילה כיון שאינו מתכוין ואמרינן דכי איכא דרכא אחרינ' אינו עובר דאף על גב דבפרק כל שעה אסיקנא גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דכל דלא מכוין שרי ואף על גב דאפשר וכי מסיק אסיר ואף על גב דלא אפשר התם הוא שעובר מבחוץ והריח בו ונכנס בחוטמו אבל הכא שעובר תחתיה ממש כל היכא דאית ליה דרכא אחרינא נראה שהוא מזיד ומתכוין להנאה אבל היכא דליכא דרכא אחרינא לא מחזיא הכי אדרבא אמרי' דהוה ליה לא אפשר ולא מכוין דשרי לכולי עלמא ועובדא דרב ששת נמי דאמרינן דאדם חשוב שאני משו' הרחקת איסור הנאה דעבודה זרה משמע ולא משום הרחקת טומאה כנ"ל לפי שיטת רבינו הגדול ז"ל וכן פירשתי לפני מורי הר"א הלוי ז"ל.

מתני' זורעין תחתיה ירקות כו':    ואסיקנא בגמרא דרבי יוסי לדבריהם דרבנן קאמר דאמרי זה וזה גורם אסור אבל למאן דאמר זה וזה גורם מותר מותר לזרוע הכל ואפילו לכתחילה ואף על גב דהכל מודים דזה וזה גורם אסור לכתחילה זריעה דהכא כדיעבד חשבינן לה וכדבעינן לפרושי לקמן בגמרא בס"ד.

גמרא למימרא מאי דרבי יוסי סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה גורם מותר:    ואם תאמר ודילמא רבי יוסי נמי זה וזה גורם מותר סבירא לירי והא דקתני אף לא ירקות משום דלכתחילה לדברי הכל אסור וכדאיתא לקמן וכן בדין שאם לא כן למאן דאמר זה וזה גורם מותרמצינו היתר לאיסורי הנאה ויש לומר דכי אמרינן דזה וזה גורם אסור לכתחילה לדברי הכל כשהוא עושה מעשה בגורם דאיסורא אבל הכא שהוא זורע בהיתרא דקרקע ועדין אין הגביה והצל בעולם וממילא הוא דאתי בתר הכי הא ודאי כדיעבד דמי ולמאן דאמר זה וזה גורם מותר בדיעבד הא נמי מותר ומיהו הא ק"ל היכי ס"ד דרבנן סברי זה וזה גורם מותר דהא אסרי ירקות בימות החמה מפני הנאת הצל ויש לומר דאנן סבירא לן השתא שאינו חשוב זה וזה גורם אלא כששני הגורמין עושין פעולה אחת ביחד כגון קרקע וגביה ששני' מגדלין ומצמיחים מה שאין כן בזו שהקרקע מצמיח והצל אינו מצמיח אלא שהוא מגין שלא יתיבש הצמח כל חד גורם חשיב באנפי נפשיה ומיהו המסקנא סבירא לן דאפילו הא זה וזה גורם חשוב כיון דשניהם פועלים בדבר אחד ומשניהם מתקיים הזרע הזה כנ"ל.

התם דקא אזיל לאבוד שרי:    פר"שי ז"ל התם אזיל לאבוד שהרי לאבדה מתכוין וכבר בטלה עבודה זרה ולא גרע מעבודה זרה שנשתברה מאיליה הילכך ליכא זה וזה גורם שאין בו איסור כל כך דאפילו רבנן לא אסרי אלא משום גזרה דילמא מגבה לה הכא לא אזיל לאיבוד שאין עבודה זרה בטלה דרך גדילתה הילכך איסור הנאה הוא וזה וזה גורם אסור עכ"ל. ואינו נכון חדא דהניחא לריש לקיש אלא לרבי יוחנן דאמר ע"ז שנשתברה מאיליה מאי איכא למימר ועוד דלישנא לא דייק הכי שפיר והנכון דהכי קאמר התם מתכוין לאבדה דעושה בענין שלא יהנה ממנה שהרי זורה אותה לרוח וניחא ליה דליזיל גם קרוב הדבר מאד דאזיל לאבוד ולא מתהני וכי האי גוונא לא חשיב זה וזה גורם אבל הכא יודע הוא דלא אזיל לאבוד כי סוף הנבוה להיות נושרת שם להיות' לזבל כנ"ל.

נוטעין ייחור של ערלה:    פירוש שלא אסרה תורה בערלה אלא פריו או הטפל לפריו כל כך דכי שקלת ליה לקיפירי כדאיתא פרק כיצד מברכין ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואין מרכיבין כפניות של ערלה פירוש דהני פירי נינהו ואסורין בהנאה והוא הדין דאפכא אסור אלא שדבר בהווה שכן דרכן לנטוע אגוז ולהרכיב הכפניות.

מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר:    פר"שי ז"ל שאם נטע אגוז של ערלה הנטיעה הגדילה ממנו מותר דהוה ליה אגוז וקרקע שניה' גורמים גדול הנטיעה ולפיכך מותר וכן אם הבריך והרכיב ייחור של ערלה בזקנה מותר לאלתר ואין צריך להמתין שני ערלה דזה וזה גורם מותר וכדקיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה ע"כ. והקשו עליו בתוספות חדא דכיון דקאמר מודה רבי יוסי מכלל דפליגי עליה רבנן ושרו אפילו לכתחילה וזה אי אפשר דהא לדברי הכל ערלה אסורה בהנאה ומן הנשרפין היא כדאית' בתמורה ועוד דבהרכבת ילדה בזקנה שבטלה דברי הכל היא ואפי' למאן דאמר זה וזה גורם אסור ומטעם ביטול נגעו בה ולא משום זה וזה גורם מותר לכך נראה להם יותר כפי' האחר שסתר ר"שי ז"ל בפירושיו ומודה רבי יוסי שאם נטע אגוז של ערלה שהוא אסור בהנאה וכשגדלה אותה נטיע' ונעשה אילן הבריכה והרכיבה באילן של היתר שהוא מותר דהא איכא זה וזה גורם הנטיעה שהיתה אסורה והאילן של היתר שהרכיבה בו שהוא דהיתרא ודקשיא ליה לר"שי דבלא הבריך והרכיב נמי איכא זה וזה גורם מאגוז דאיסור וקרקע דהיתר יש לתרץ דרבי יוסי היה סובר דכי האי גוונא לא חשיב זה וזה גורם לפי שאין שני הגורמים דומים שאין האגוז גורם מעין הקרקע ודמיא למאי דאמרינן בפרק אלו טרפות ושוין בביצת טריפה דספנא מארעא דחד גורם הוא ולא אמרינן שהתרנגולת והקרקע זה וזה גורם ולאשמועינן הא נקט רבי יוסי לישנא יתירה מפני שהוא פרי לומר שאפילו בדיעבד אסור דלאו זה וזה גורם כי הוא פרי בעלמא והקרקע מצמיחו ורבינו ז"ל הקשה על פירוש זה דהברכה לא משמע אילן באילן אלא באילן אחד מעצמו וזה גם כן קשה לפירושו של ר"שי ז"ל ועוד קשה לי לפירושם דכיון שהאגוז שהוא הזרע עומד בקרקע ומשניהם הצמח יוצא אין לך זה וזה גורם גדול מזה ואינו דומה לההיא דספנא מארעא שכל העיקר הוא מן התרנגולת כי היא הזרע והמצמיחה ואין הקרקע אלא כעין מזון בלבד לתרנגולת לחממה ואפשר היה לומר דהאי מודה רבי יוסי מוד' לגרמיה הוא ואיכא דכוותיה בפרק המגרש ובמקומות אחרים ואשמועי' דאם נטע דזה וזה גורם מותר בדיעבד ואשמועי' בהבריך והרכיב דין בטול ולא מטעם זה וזה גורם אלא דנקיט ליה אגב אורחיה ללמדנו היתר בכל מה שאסר לכתחלה כנ"ל ומיהו יפה פירש הר"אבד ז"ל דכפניות הם מתחלי האמורי' בפסחים והם שומר של תמרים אלא שנופלין ממנו כשהוא נעשה סמדר ורבי יוסי דאסר להרכיבם לכתחלה לטעמי' דאמר סמדר אסור מפני שהוא פרי הילכך בשעה שנעשו סמדר נאסרו הכפניות מדין שומר לפרי ורבנן שרו אפילו לכתחילה להרכיב כפניות אלו מפני שלא נעשו שומר לפרי אסור דסמדר אינו פרי ולהכי אמרינן דמודה רבי יוסי שאם נטע האגוז או הרכיב כפניות אלו או הבריכם שהם מותרין לאחר שלש שנים דזה וזה גורם מותר ומשום כפניות נקט מודה ור' הר"מבן ז"ל פירש שמצא בירושלמי דלרבנן אגוז של ערלה מות' מפני שהוא כלה בארץ עד שיצמח והוא טעם יפה ע"כ הילכך יש לומר דרבי יוסי הודה להם שהוא מותר ולאו מטעם דידהו אלא משום זה וזה גורם מותר ויש לי לצרף הפי' דמשום תרוייהו נקט מודה רבי יוסי באגוז כדברי הירושל' ובכפניות כדברי הר"אבד ז"ל.


דף מט עמוד א[עריכה]

שדה תזרע:    פירוש דסבירא ליה זה וזה גורם מותר כדמפרש ואזיל ואף על גב דהא לכתחלה הוא שאנו מותרין אותו לזורעה הא פרישנ' לעיל שלא אסרו לכתחילה למאן דאמר זה וזה גורם מותר אלא כשהוא עושה מעשה לכתחילה בגורם דאסורה ודכוותא אמרינן לקמן ובפרק כל שעה הוא מפורש גבי תנור שהסיקוהו בעצי ערלה דלמאן דאמר זה וזה גורם מותר בין חדש בין ישן יוצן לומר דאפילו בחדש שכולו חשיב גורם דאסורה יוצן וחוזר ומסיקו בעצי היתר ואופה בו לכתחילה כיון דגורם דאיסורה הוה בדיעבד היקלו באלו כדי שלא יפסיד ממונו.

אלא רבי אליעזר ורבנן דעצים דתנן נטל הימנה עצים כו':    פי' ר"שי ז"ל דכיון דקתני הפת אסורה עד שיוליך הנאה לים המלח אלמא סבירא ליה לרבי אלעזר דזה וזה גורם אסור דהא איכא בתנור חדש התנור שהוא גורם דאסורה ועצים דהיתרה דשעת אפיה ובתנור ישן שהסיקו אחרי כן בעצי אסור ולא צננו ואפה בו תנור דהיתרה ועצים דאסורה והקשו בתוספות דדילמא הא דקתני הפת אסורה היינו בשאבוקה כנגדו דבהא לדברי הכל אסורה מפני שיש בה שבח עצים בפת כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה. ותירצו דכיון דלא חזינן לר' אליעזר דפליג אלא לענין הפדיון משמע דמודה בכולה רישא ואפי' במאי דקתני חדש יותץ דאתיא כמאן דאמר זה וזה גורם אסור כדאיתא בפרק כל שעה אי נמי דאנן כל מאי דמטרחינן לומר הי ר"א והי רבנן משום רבנן הוא דנשכח תנא דלימא זה וזה גורם מותר דאילו תנא דסבירא ליה זה וזה גורם אסור הא איתא במתניתא ובמתניתין דשוחק וזורה לרוח והיכי רבנן דעצים ולרווחא דמילתא הא דאמרינן הא רבי אליעזר והא רבנן ושיילינן אתרויהו ולהכי לא קפדינן הכא אלא לומר רבנן דפליגי עליה ושרו זה וזה גורם מאן נינהו אי רבנן דשאור אימור דשמעת ליה דמקילי בשאר איסורי כו' ומהאי טעמא נמי לא נקטי רבנן דפרק כל שעה גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וסברי בין חדש בין ישן יוצן דהתם נמי שאר איסורי הוא ערלה וכלאי הכרם.

אלא לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור:    פירש ר"שי ז"ל דאמריתו אבל לא בימות החמה שהצל יפה לו ויפה פירש דודאי משום הא קאמר להו ולא משום מאי דקאמר במשנת עצים ולא במשנת שוחק וזורה לרוח כדמפרשי קצת רבנן דהנהו מאן שנינהו הכא אלא ודאי כדאמרן והשתא סבירא לן דאף הקרקע והצל זה וזה גורם חשוב ומאי דאמרינן בריש סוגיין אגב ריהטא אמרי לה ובלשון למימרא מאי.

ההוא גנתא דאזדבלה בזבל עבודה זרה שבא מדם:    פר"שי ז"ל בזבל עבודה זרה שבא מדם ופרש עגלים שנקרבו לעבודה זרה ואסירי בהנאה אבל אמר זבל זה לעבודה זרה אינו נאסר שאין הקדש לעבודה זרה.

הלכה כרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר:    פי' בדיעבד ומיהו לרבי יוסי זורעין אפילו לכתחילה ירקות בין בימות החמה בין בימות הגשמים דהא נמי כדיעבד דמי כדאוכחנ' לעיל וכן מוכיח בפי' מאי דאמרינן לעיל דא"ל רבי יוסי לחכמים לדידי זה וזה גורם מותר כלומר ואפי' מה שאתם אומרים שאין זורעין בימות החמה אני אומר שזורעין והוא הדין בימות הגשמים אלא לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור יש לכם לאסור אף בימות הגשמים מפני הגבייה אלמא לרבי יוסי שניהם מותרים ואפילו לכתחילה וזו ראיה ברורה דלית נגר בר נגר דלפרוקינא ונתקיימו דברי הר"מבם ז"ל שפסק כן.


דף מט עמוד ב[עריכה]

מתני' נטל הימנה עצים כו':    אפה בו את הפת הפת אסורה פירוש ואפילו בחדש שחזר והסיקו בעצי היתר וכן בישן שהסיקו בעצי אסור ולא צננו ואפה בו ולית הלכתא כוותיה דהני רבנן סבירא להו זה וזה גורם אסור ואנן קיימא לן דזה וזה גורם מותר הילכך בין חדש בין ישן יוצן ומיהו דכולי עלמא צנון בעינן שאם לא כן הרי הואעושה עתה פעולתו לכתחילה בגורם דאיסורה שהוא אסור דהאי לכתחילה גמור הוא שהרי אפשר לו לצנון ולחזור ולהסיקו בעצי היתר ולא יפסיד תנור שלו ודכולי עלמא אם אפה את הפת בתנור הישן באבוקת עצי איסור כנגדו הפת אסורה לדברי הכל שיש שבח עצים ממש בפת וכן לדברי הכל אם לא הסיק את התנור באבוקת עצים אלא בגחלתם הרי הוא מותר דכל הנשרפין אפרן מותר וגחלים חשובים הם כאפר וכדאמרינן התם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת ולא נחלקו כאן אלא כשהסיק את התנור באבוקת עצים דאיכא שבח עצים בתנור החדש ונתחזק כולו על ידם וחשוב כולו גורם חד דאסורה כעצי עבודה זרה עצמן.

נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה ולא גרסי' ואחרות באחרות דהא בפרק כל התערובות דחלקו רב ושמואל בטבעת של עבודה זרה שנתערבה באחרו' ואחרו' באחרות דרב שרי ושמואל אסר ולא אותיבו ממתניתין ולא אסתייעו מינה ואותיבו לשמואל תרתי תיובתא ואמר אנא דאמרי כרבי שמעון והלכתא כרב דאמר דאפילו בע"ז ספק ספקא הבא על ידי תערובת מותר הלכך אם נתערבו אחרות באחרות כולם מותרות אלא אם כן נפלו שם רוב הראשונות דהשתא אלו ואלו אסורות מ"ר.

יולך הנאה לים המלח:    פי' ר"שי ז"ל הנאת עצי האיסור וכן פירשו ר"ח והר"אבד ז"ל אבל בתוספות פירשו הנאת כל הפת שכבר נעשה הכל חתיכה דאיסורה וכן פי' הר"מבם ז"ל ולשון יוליך הנאה מסייע לפי' הראשון בדברי הרב רבינו יונה ז"ל וכתב הר"ז הלוי ז"ל וכן נראה מדברי ר"ח ור"שי ז"ל דרבי אליעזר אפילו על פת קודם שנתערבה קאי אבל רבותי אומרים שנראין דברי התוספות שלא התיר רבי אליעזר אלא אחר שנתערבה אבל הפת עצמה שידוע שהאיסור בתוכו הרי הוא כאילו האיסור בעינו ואין לו תקנה.

ומאי דאמרינן בגמרא לא שנו אלא פת אבל חבית לא משמע פת דומיא דחבית דהיינו חבית בין החביות והיינו דאמרינן במתניתא דלעיל שדה תבור ופרה תרזה ואתינן לאוקומה כרבי אליעזר ואם יש להם תקנה לא הוה למיתני הכי אלא יוליך הנאה לים המלח והכי נמי אמרינן בפרק כל שעה הילכך כוסות וצלוחיות שהסיקן בעצי איסור' כלהו אסירי ולא אדכרו בהו שום תקנת' ואין דרך התלמוד לסתום דבריו כך כשעושה פסק הלכה אלא ודאי דלית להו תקנתא ותדע דתנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ופריך בירושלמי אמאי ידלק נימא שימכר לגוים חוץ מדמי איסור שבו כרבן שמעון ן' גמליאל ופריק מפני שהוא מדברים הנקחים מין הגוים ומדלא פריכו דנימא יוליך לים המלח שמעינן דסבירא ליה דלא אמר רבי אליעזר אלא בשנתערב ואף ע"ג דהתם בסיפא קתני נתערב באחרים כולן אסורים דברי רבי מאיר וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ולא אמרינן דלרבי מאיר יוליך הנאה לא חיישינן למיפרך הני אליבא דרבי מאיר כיון דלרבנן בלאו הכי נמי יעלו ואף על גב דתקנת רשב"ג דאמר ימכר כולו לגוים חוץ מדמי עבוד' זרה איתא אפילו כשמעורב גופו של איסור כשהוא מן הדברים שאין נקחין מן הגוים וכן בסתם יינם חוץ מעבודה זרה ויין נסך של תורה אינו כן בתקנת רבי אליעזר דבשום איסורה לא עביד תקנתא אבל בתערובת יבש ביבש דשאני הכא שאנו עושין תקון לשייר האסור אצלנו וכן דעת מורי הרב בשם רבו הר"מבן ז"ל וכן דעת מורי הר"שבא נר"ו.

והא דאמרינן יוליך הנאה לים המלח יש שפירשו דאפי' להתירו באכילה קאמר כיון שאין שם אלא שבחן של עצים בלבד. ומיהו בחבית בין החביות לא שריין אלא בהנא' כיון שנתער' שם גופו של איסור כדאמרינן לקמן זיל שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה אין לנו אלא היתר הנאה וכן דעת הר' רבינו יונה ז"ל אבל מורי ורבו ז"ל סבורין כדברי הר"ז הלוי ז"ל דאפילו בפת לא התיר פדיון אלא להיתר הנאה בלבד דבחדא גוונא נקטינן בגמרא פת וחבית וכן עיקר.

אמרו לו אין פדיון לעבודה זרה:    כלומר זה כעין פדיון הוא ואין פדיון לעבודה זרה לדברי הכל ורבי אליעזר היה סובר דכי הא לא חשיב פדיון כלל.

גמ' אמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי אליעזר:    איכא דקשיא ליה דהא רב גופיה אמר בפר' כל שעה התערובות טבעת של עבודה זרה שנתערבה באלף טבעות כולן אסורות ויש שתירצו שלא אמר רבי אליעזר אלא במשנתי' שאין שם אלא שבח עצי עבודה זרה ולא כשנתערב גופו של איסור ואף על פי שהוא יבש ביבש וחבית בין החביו' שהתירו לקמן בדרבי אליעזר סתם יינם הוא אבל בדבר' של עבודה זרה דאסור תורה לא התיר ואינו נכון דסתמ' נקטינן לקמן חבית ומשמע דאפילו דומיא דפת שהוא אסור תורה קאמר אבל הנכון דהתם לא איירי רב בתקנתא אלא בדינא דספקא וספק ספקא ויש שהקשו מדתנן לקמן ואלו אוסרין בכל שהן עבודה זרה ועורות לבובין וחבית כו' ויש שפירשו דהתם בחבית חשובה שהוא דבר שבמנין והכא בחבית קטנה ואין זה נכון כלל אלא התם דינא קתני ורבנן היא ובתקנתא לא איירו כלל דהא פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן היא וכבר פסקו האמוראי' הלכה כרבי אליעזר ונראין דברי האמוראים דלרבותא נקטה רבי אליעזר דאיסורי עבודה זרה אעפ"י שכתוב בה והיית חרם ואין לה פדיון וכל שכן שהוא אומר כן בערלה וכלאי הכרם ושאר איסורי הנאה של תור' כשנתער' יבש ביבש כדאמרינן הכא וכן פירש רבינו שמואל ז"ל וכן הסכימו עמו בתוספות והרב רבינו יונה והר"מבן ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל היה אומר שלא התירו רבי אליעזר אלא בעבודה זרה שתופסת דמיה ואינו נכון דאדרבא אעפ"י שתופסת דמיה היא אין לה פדיון אלא אסורה לעולם כדאיתא במכילתין לקמן ובכמה דוכתי וכן דעת שני רבותי.

ורב חסדא אמר אפילו חבית:    פי' דאפילו בחבית של יין נסך שנתערבה בין החביות אעפ"י שיש שם גופו של אסור כיון דיבש ביבש הוא יוליך הנאה לים המלח ויהיה הכל מותר בהנאה מיהת ואיכא דקשיא ליה כיון דאפסיק' הלכתא כרבי אליעזר אפילו בחבית בין החביות למה הוצרכו בפרק השוכר לפסוק הלכה כרבן שמעון ן' גמליאל דאמר חבית בחבית ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו דהא ודאי מפסקא דהכא נפקא דכיון דשרי כדר' אליעזר להניח האסור אצלנו ומותר למכור כל התערובו' אפי' חדא חדא וכל שכן שמותר לעשות כרבן שמעון בן גמליאל שאומר שימכר כולו ביחד לגוים חוץ מדמי אסור שבו תירץ ה"ר יונה ז"ל דמשום דלא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר הכי בהדיא בחבית דהא איכא רב חסדא דאמר לא שנו אלא פת הוצרכנו לפסוק שם כרבן שמעון בן גמליאל והנכון דדילמא הוה ס"ד דלא שרינן כדרבן שמעון בן גמליאל שמא לא ימכרנו כולו לכך לא הוצרכו לפסוק הלכה כמותו כנ"ל.

ההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסור' בחמרא:    כתב רבינו אלפסי ז"ל חביתא דסתם יינן ויש שפירשו דבריו דרבינו ז"ל משמע ליה ללישנא דגמרא שנתערב יין ביין ואילו ביין נסך גמור לא התיר ר' אליעזר אלא יבש ביבש כדכתיבנא לעיל לכך כתב רבי' ז"ל חביתא דסתם יינם ואחרים כתבו כי דעת רבינו אלפסי ז"ל שלא התיר רבי אליעזר אפילו חבית בחבית אלא בסתם יינם אבל לא ביין נסך והנכון דהכא חבית בין החביות הוה דומיא ההיא דלעיל ולפיכך התירו כרבי אליעזר ומאי דנקט רבינו אלפסי חביתא דסתם יינם לפי תומו תפס וכן משום דהא הוא דשכיח אבל הוא הדין ביין נסך גמור כיון שהוא יבש ביבש מ"ר.

שלא לצורכה מותרת:    פירוש שלא לצורכה לגמרי אבל לצורכו ולצורכה אסורה והא נמי בכלל רישא מ"ר.

אתמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה כו':    איכא למידק דהא אפליגו לעיל רבי יוחנן וריש לקיש בהא ענינא ולא אדכרינן להו אהדדי כלל ואפילו למאי דס"ד השתא דלאו בשל חליות היא ולא אותבינן הכא חדא מכל מתניתין דאותיבו התם והנכון דהתם בשנשתברה לגמרי והכא בשעדין עקרא קיים דומיא דסיפא דמתני' ולהכי לא עלה הילכך לא שייכי אהדדי כלל ואפשר דמודה ריש לקיש בהא כיון דאצלה עקרא ואפשר דמודה רבי יוחנן בהא דהכא דכיון דעיקר עבודה זרה קיים להשתחוות לה אין לו חפץ בשבריה ומבטלה מה שאין כן התם שאינו רוצה להיות בלא שום עבודה זרה ודעתו לחזור ולתקנה ובכאן והוא שרצו לחלוק בין שברים לשברי שברים דאילו בההיא דהתם לא חלקו כלל דהא שוחק וזורה לרוח שברי שברים הוא ואפילו הכי פרכינן מינה לריש לקיש ומסייעינן מינה לרבי יוחנן וכי אמרינן הכא דכולי עלמא עובדים לשברים פירושו לשברים כי הני שעיקר עבוד' זרה קיימת ובדין הוא דכי אקשינן לעיל לרבי יוחנן מקן שבראש האילן דמצי לתרוצי שאני התם שעיקר עבודה זרה קיימת אלא דשאני ליה אף לפום דעתיה דמקשה ודכוותא בתלמודא מפי מורי רבינו.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/עבודה_זרה/פרק_ג&oldid=1054131"