עיקר תוי"ט על עבודה זרה ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה עבודה זרה ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) כדמפרשינן בגמרא. מקל שרודה את עצמו (לשון גנאי) תחת כל העולם כולו כמקל. צפור. שתופס את עצמו כו' כצפור. כדור, שתופס את עצמו כו' ככדור. פירשו התוס', שהעולם עגול. כדאיתא בירושלמי שאלכסנדר מוקדון כו':

(ב) (על הברטנורא) סייף, מעיקרא סבור לסטים בעלמא, ולבסוף סבור שתורג א"ע תחת כו'. טבעת, מעיקרא סבור אישתיימא (שליח הנושא חותם המשלחו) בעלמא, ולבסוף סבור שחותם את עצמו כו' למיתה. גמרא:

(ב)

(ג) (על הברטנורא) וכן צורת [איזה] אבר שיעשה. וממעשהו יתבאר אם מתחלת עשייתו נעשה נפרד, או אם נשבר מצורה שלימה. הר"מ:

(ג)

(ד) (על המשנה) חמה כו'. דהני ג' דחשיבי ציירי להו ופלחי להו. למידי אחרינא, לנוי בעלמא עבדי להו. גמרא:

(ה) (על הברטנורא) הוא שגלגל הלבנה נוטה מגלגל חמה, וכשתעריך אופן הלבנה ואופן החמה כו' הנה יהי' זה בדמות תלי שהוא תנין:

(ו) (על המשנה) לים. היינו ים המלח דנקט ת"ק, ומשום הכי לא בעי שחיקה:

(ז) (על המשנה) זבל. וקא סברי זה וזה גורם אסור. ור"י סבר זה חה גורם מותר. ועתוי"ט:

(ד)

(ח) (על המשנה) וכשיצא. בירושלמי גרס כשיצא. וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ, לפי שאסור להרהר בדברי תורה במרחץ, אלא כשיצא השיבו שאין משיבין כו', כלומר שלא הייתי יכול להשיבך במרחץ לפי שאסור להרהר בר"ת. ואי גרסינן כשיצא יש לפרש דהכי קאמר, א"ל אין משיבין במרחץ כשיצא. ועוד יש לומר בבית האמצעי היה דמותר לומר אסור ומותר בלא טעם הדבר. תוס' ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) בגבולי. דאל"ה שלא בטובת רבן גמליאל כבטובת אחרים דמי, שהיה אדם חשוב וטובה היא להם כשהוא נהנה מהן, ותנן בפ"ד מ"ג ע"ז שהיה לה גינה ומרחץ כו' אין נהנין מהן בטובה. גמרא:

(ה)

(י) (על המשנה) שעליהן כו'. ואע"ג דאינהו לאו עבודת כוכבים מקרי ולא מתסרי. גזירת הכתוב הוא שהרים וגבעות שהן קרקע עולם אין בהן כח לאוסרן. אבל אליל מיהא הוי, ותלוש שעליהם בתלוש של שאר אלילים, שנאמר לא תחמוד כסף וזחב עליהם, על כל שהן נעבדין משמע. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) רש"י. ולהכי בעי לר"י, משום דאי לאו דאיכא טעמא באשרה. הוה אמינא גלי קרא דאילנות אסירי וה"ה הרים וגבעות, והוה אמינא דלא דרשינן ההרים כו'. תוס':

(יב) (על הברטנורא) אבל בציפוי הר אף ר"י מודה דאסור. גמרא:

(יג) (על המשנה) כל מקום כו'. בירושלמי פריך מבית חבחירה. ומסיק, על פי נביא נבנה שם. תוספ':

(יד) (על הברטנורא) ורבנן האי ואשריהם כו' מבעיא ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך. בגמרא. וע"ע:

(ו)

(טו) (על הברטנורא) ובירושלמי מפרש, כשקדם הכותל לאליל, ולפיכך כשסמך ישראל בהיתר סמך. הר"נ:

(טז) (על הברטנורא) דלא בעי צינעותא, דאלו לגדולים צניעותא בעי. גמרא. ומה שכתב ועושה כו', או או קאמר. וכן הוא בגמרא:

(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דבדרבנן קיי"ל דיש ברירה, י"ל דמשום תומרת אליל אמרו דאין ברירה:

(יח) (על הברטנורא) דאתקש נמי למת, שנאמר וישלך את עפרו אל קבר בני העם. גמרא:

(יט) (על המשנה) שקץ. לשון שרץ. רש"י:

(כ) (על המשנה) כנדה. ואתקיש לשרץ למשמשיה. ות"ק סבר דאתקיש לנדה שאינה מטמאה לאברים אם נחתך אבר ממנה, כנדה שאינה מטמאה לאברים. גמרא:

(כא) (על המשנה) שנאמר כו'. באליל משתעי. רש"י:

(ז)

(כב) (על הברטנורא) רש"י. ומשום הכי אסור מיד, דאי לאו הכי הוי משמשי אליל דלא נאסר עד שיעבד. הר"נ:

(כג) (על הברטנורא) ולשון ארמית בבית ארזים, בבית דמטללא בכיורא דארזיא. ואחרים כן:

(כד) (על הברטנורא) ואת חבית עצמו לא נתכוין לעבוד, והוציאה ישראל, הרי בית זה מותר. רש"י. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ומסיים רש"י, ועובדין את חבימוס עצמו כאליל, ה"ז אסורה ואפילו לא העמיד עליה. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) וכן פירש רש"י כאן ולעיל בבית. ומסיים ואפילו שלא בטלו העובד כוכבים או שהיא של ישראל מומר כו', הכא בטיל שאין נאסר אלא חידוש. והאי חידוש אסור בהנאה לעולם. ובגמרא מוקי לה כגון שלא נעבד חבית מעולם. דאל"ה בעי נכרי לבטלה. ואם השתחוה לה ישראל, אסורה עולמית. ועתוי"ט:

(כז) (על הברטנורא) ואי לא גדעו ופסלו, לא. דכרבנן דס"ל במשנה ה' דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ומיהו מסקינן בגמרא דבתוספות מודו רבנן. ודתנן גדעו ופסלו, לאשמעינן דאע"ג דעשה מעשה בגוף האילן, אפ"ה אין העיקר נאסר:

(כח) (על המשנה) ובטלה. ואע"ג דכי לא בטלה נמי, לא תוי משמשיה, דהא אליבא דרבנן קא מוקמי לה, דנטעו ולבסוף עבדו מותר כו', מ"מ כל זמן שלא בטלה איסורא דרבנן איכא, שבשעה שאליל נראית תחתיה נראה כאלו נטועדז מתחלה לכך. תוס'. ועתוי"ט:

(ח)

(כט) (על המשנה) בצלה. משום דקא מתהני מאליל. ודוקא לישב דחיישינן שמא ישהה בישיבתו ואתי לכווני. דאי לאו הכי קיי"ל אפשר ולא מכוין שרי. אבל העברה בעלמא שרי. ותחתיה דאסור משום טומאת אליל. הר"נ:

(ל) (על הברטנורא) וכל זמן שלא עברה מידת אורך הצל את מידת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך. מכאן ואילך הצל דק וקלוש. רש"י:

(לא) (על המשנה) טמא. מ"ט, א"א דליכא תקרובת אליל (ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו). מני, ריב"ב הוא, דאמר מנין לתקרוכת אליל שמטמא באוהל, שנאמר ויצמדו וגו' ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת אליל וכו'. גמרא. ודוקא תקרובת, אבל באליל עצמה ליכא טומאת אוהל. ועתוי"ט:

(לב) (על המשנה) ועבר. בדאיכא דרכא אחריני (הקצר כזה. תוס') משום הכי דיעבד אין, לכתחילה לא. אבל בדליכא דרכא אחריני עובר אף לכתחלה. גמרא:

(לג) (על הברטנורא) וקרא דמייתינן, אסמכתא היא. רש"י:

(לד) (על המשנה) אבל כו'. ולא קתני ואם זרע אסור כמו דאם עבר טמא, דלא אסרו ההנאה בדיעבד. הרא"ש:

(לה) (על הברטנורא) ולא קיי"ל כמתניתין דאבל לא בימות החמה. ועתוי"ט:

(ט)

(לו) (על הברטנורא) דאפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, לא שרינן לכתחלה. הלכך ישן כיון דסגי ליה בצינון ולא מפסיד מידי אלא איסור הנאה לחודיה, לכך צריך צינון. אבל חדש אם נאמר יותץ יפסיד התנור, הלכך כדיעבד חשיב ליה. תוס':

(לז) (על הברטנורא) דוקא באסורי הנאה דשבח עצים היינו שבח הנאה. ועתוי"ט:

(לח) (על המשנה) כולן כו'. יש מפרשים, משום דדבר שבמנין הוא, כגון ככרות בעל חבית דחשיבי ולא בטלי. אבל ככרות שאינן חשובות בטלי ברובא. ואחרים פירשו, דכיון דאיסורי אליל נינהו אסורים בהנאה אע"פ שאין דבר שבמנין. הר"נ:

(לט) (על הברטנורא) והקשה הר"נ, דהוה ליה למימר יוליך דמי אחת מהן לים המלח, ומאי יוליך הנאה. אלא ודאי משמע דאהנאת עצים קאי כדברי רש"י ז"ל. והרי אין המדומע והמחומץ פוסל אלא לפי חשבון. אבל בלא תערובת לא הקילו לתתיר בתולכת הנאה כו'. ובל זה דוקא ע"י מכירה. כן נראה לי לדעת הר"ב. ועתוי"ט:

(י)

(מ) (על הברטנורא) ונראה, שכולל כל חבטולין וקוראן בכלל שפייה, ואתא לאשמעינן החילוק שבין לצורכה ושלא לצורכה. ועתוי"ט: