משנה עבודה זרה ג ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ג · משנה ח | >>
לא ישב בצלהכט.
ואם ישב, טהור.
ולא יעבור תחתיה.
ואם עבר, טמאלא.
היתה גוזלת את הרבים ועבר לב תחתיה, טהור.
וזורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.
והחזרין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמיםלד.
רבי יוסי אומר, אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנמייה נושרת עליהן והוה להן לזבל.
לֹא יֵשֵׁב בְּצִלָּה;
- וְאִם יָשַׁב, טָהוֹר.
- וְלֹא יַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ;
- וְאִם עָבַר, טָמֵא.
- הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ,
- טָהוֹר.
- וְזוֹרְעִים תַּחְתֶּיהָ יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,
- אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה;
- וְהַחִזְרִין,
- לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,
- מִפְּנֵי שֶׁהַנְּמִיָּה נוֹשֶׁרֶת עֲלֵיהֶן וְהֹוָה לָהֶן לְזֶבֶל:
- אַף לֹא יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים,
לא יישב בצילה -
- ואם ישב - טהור.
- לא יעבור תחתיה -
- ואם עבר - טמא.
- היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה - טהור.
- זורעין תחתיה ירקות - בימות הגשמים,
- אבל לא - בימות החמה.
- ובחזרין -
- לא בימות החמה - ולא בימות הגשמים.
- רבי יוסי אומר: אף לא ירקות - בימות הגשמים,
- מפני שהנויה נושרת - והוות להן את הזבל.
לא ישב בצלה - בצל גוף האילן.
אבל בצל ענפיה ועליה מותר לו לשבת שם, וזה שאמרנו אם עבר טמא, לפי שיש לומר אי אפשר שאין שם מתקרובת עבודה זרה. וזה הוא דעת רבי יהודה בן בתירא שאומר, מניין לתקרובת עבודה זרה שהיא מטמאה באוהל, שנאמר "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים"(תהלים קו, כח), מה מת מטמא באוהל אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באוהל.
ואין הלכה כרבי יהודה בן בתירא, לפי שלא נמשלה עבודה זרה למת אלא לפי שאינה מטמאה לפחות מכזית כמת כמו שבארנו, אבל מטמאה תקרובת עבודה זרה במגע ובמשא כנבלה.
וגוזלת את הרבים - שיהיו ענפיה נמשכות על אויר רשות הרבים.
וחזרין - רבוי, והנפרד "חזרת", והוא הנקרא בערבי "חסא", ומי גשמים מזיקין לו, ולפיכך לא יזרע תחתיה ואפילו בימות הגשמים לפי שתועיל להם.
וכבר קדם לך דעת רבי יוסי בזה הפרק, שאין לחוש שתחזור עבודה זרה ומשמשיה זבל. לפי שאין אותו הזבל לבדו הוא סיבת הצמח אלא הזבל והקרקע והמים והאויר והשמש, והוא סבר זה וזה גורם מותר, כלומר שיעשה דבר מן הדברים ויהיו סיבות עשייתו מהם שנים או יותר, מהם מותר ומהם אסור, אותו הדבר הנעשה מותר. וכן פסק ההלכה בכל הדברים. ואמנם אמר בכאן זה הדבר כחולק על החכמים, לפי שאמר להם על דעתכם שאתן חוששין בשוב עבודה זרה זבל, אבל אף לא ירקות בימות הגשמים.
וכבר בארנו שהלכה כרבי יוסי, ועל סברתו נעשה:
לא ישב בצלה - האי צל לאו תחת נוף האשרה קאמר, דלא הוי מצי למתני תו ואם ישב טהור, דהא קתני מיפא דאם עבר טמא. אלא מן האילן והלאה, דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך ל:
לא יעבור תחתיה - תחת הנוף מהאילן, שהאילן מאהיל עליו. ואם עבר טמא:
היתה גוזלת את הרבים - שנופה נוטה לרה"ר:
טהור - דטומאה דרבנן היא לג, והיכא דגוזלת הרבים לא גזרו רבנן:
ירקות בימות הגשמים - שהאילן קשה להם שמונע החמה מלבוא:
אבל לא בימות החמה - שהצל יפה להם:
והחזריז - חזרת. ובערבי חס"א:
לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - שהצל יפה להם לעולם:
שהנמיה - עלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים. ובגמרא פריך, דהא שמעינן ליה לרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר, לעיל בפרקין גבי מפרר וזורה לרוח ואע"פ שנעשה זבל, דהיכא שההיתר והאיסור שניהם גורמין להביא הדבר, כגון שהקרקע של היתר והזבל של ע"ז של איסור גורמין לצמיחת הירקות, סבירא ליה לרבי יוסי שהוא מותר, והיכי קאסר הירקות הכא מפני שהנמייה נושרת עליהן. ומשני, שר' יוסי הכא לדבריהן של רבנן קאמר, לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, היה לכם לאסור הירקות מפני שהנמייה נושרת עליהן והיא הווה להם לזבל. ורבנן סברי, שאני הכא שאין האילן של ע"ז מועיל לירקות כלום, שמה שמשביח להם בנמייה, פוגם להם בצל. והלכה כרבי יוסי דזה וזה גורם מותר לה:
לא ישב בצלה. משום דקא מתהני מע"ז. ומדלא קתני לא יעבור כמו בסיפא ש"מ דהכא שרי וטעמא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה ליה למשרי כל היכא שלא מכוין דהא קיי"ל בפרק כל שעה [דף כ"ה ע"ב] דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני. אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שרי ותחתיה דאסור משום טומאת ע"ז. הר"ן:
בצלה. כתב הר"ב לאו תחת נוף וכו' אלא מן האילן והלאה דכשהחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך. וכל זמן שלא עברו מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך. מכאן ואילך הצל דק וקלוש. רש"י בגמ'. ועמ"ש ריש פרק ה' דפסחים:
ואם עבר טמא. גמרא מ"ט אי אפשר דליכא תקרובת ע"ז [ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו] מני ר"י בן בתירא היא דתניא ר"י בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע"ז שמטמא באהל שנאמר (תהלים ק"ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל. ותמיהני דלא קאמרינן משום היא עצמה שהיא ע"ז ומאהלת עליו דהא לא שאני לן בין מאהיל על המת ועליו. או שהמת עצמו מאהיל עליו כדתנן בהדיא בריש פרק ג' דעדיות. וריש פ"ג דאהלות. ולכאורה אין נראה לומר דר"י בן בתירא דוקא תקרובת סבירא ליה דמטמא. אבל לא ע"ז עצמה. חדא שאין זו סברא. ועוד דקרא גופיה דכתב זבחי מתים משמע דע"ז עצמה מתים קרי לה. וכי אמרינן דזבחי מתים לטמויי באהל. כ"ש דמתים גופייהו דהיינו ע"ז עצמה דמטמא באהל דהא מתים קרינהו [והא דבפרק ר"ע במסכת שבת דף פ"ג ע"ב. מסקינן דאין טומאת אהל לע"ז פשיטא לי מלתא דלההיא סוגיא אין טומאת אהל בע"ז כלל. בין לעצמה בין לתקרובת שלה] אלא ר"י בן בתירא נקט תקרובת לרבותא כ"ש ע"ז עצמה. ואפשר דגמ' נמי דנקטה א"א דליכא תקרובת ע"ז שהוא ג"כ משום רבותא בעלמא דאפילו משום חששא זו איכא למיחש אבל ראיתי בתוס' פ"ק דחולין דף י"ג [ע"ב] דמפרשינן דלר"י בן בתירא טומאה זו דאורייתא היא. ועיין מה שאכתוב לקמן בשם רש"י ור"ן ורמב"ם] ואפ"ה בגוזלת את הרבים התירו משום דהכא משום חשש תקרובת הוא. ובגוזלת את הרבים לא גזרו בחששא זו. ע"כ. דש"מ דמשום ע"ז עצמה לא הוי טומאה כלל אלא משום חשש תקרובת שתחתיה וכדמשמע ודאי לישנא דגמ'. לכן אפשר לי לומר דאין ה"נ דאף לר"י בן בתירא אין טומאת אהל אלא בתקרובת ולא בע"ז עצמה. ואל תתמה דהכי אשכחן בהדיא בגמ' לענין ביטול. דבע"ז מועיל הביטול כדתנן בסוף פרקין ובמשנה ד' פרק דלקמן ואילו בתקרובת אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף א"ר שאין לה בטילה עולמית שנאמר ויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטול לעולם. אף תקרובת אין לו בטילה לעולם. כדאיתא ר"פ דלקמן דף נ':
ועבר. בדאיכא דירכא אחרינא [הקצר כזה. תוס'] מש"ה דיעבד אין. לכתחלה לא. אבל בדליכא דירכא אחרינא עובר אף לכתחלה. ואיכא מאן דמתני בהדיא עובר ואיירי בדליכא דירכא אחרינא. גמ':
טהור. פירש הר"ב דטומאה דרבנן היא. וקרא דמייתינן אסמכתא בעלמא היא. רש"י והר"ן וכן דעת הרמב"ם בריש פ"ו מהלכות אבות הטומאות. ועמ"ש לעיל [ד"ה ואם]. בשם התוס' דחולין:
[אבל לא בימות החמה וכו' ולא בימות הגשמים. ולא קתני ואם זרע אסור כדקתני רישא ולא יעבור תחתיה ואם עבר טמא דלא אסרו ההנאה בדיעבד. הרא"ש פ"ק דחולין סימן ט']:
והחזרין. פירש הר"ב חזרת ובערבי חס"א. ובמשנה ו' פ"ב דפסחים מסיים לטו"גא בלע"ז. וכתב הרמב"ם חזרין רבוי חזרת:
רבי יוסי אומר אף לא ירקות וכו'. כתב הר"ב לדבריהן של רבנן קאמר וכו' והלכה כר"י וזה וזה גורם מותר ולא קיי"ל כמתני' [ד]אבל לא בימות החמה. מסקנת הפוסקים. והקשה הר"ן דהא אף ר"י אוסר זה וזה גורם לכתחלה כדתנן [סוף פ"ק דערלה] רי"א וכו' אין נוטעין אגוז של ערלה. ותירץ דשאני התם שהוא כמבטל איסור לכתחלה. אבל כגון ירקות דמתני' דהנאה ממילא אתיא לא דמי למבטל איסור לכתחילה. ע"כ. ועמ"ש לקמן:
שהנמיה. עמ"ש בספ"ג דמעילה:
(כט) (על המשנה) בצלה. משום דקא מתהני מאליל. ודוקא לישב דחיישינן שמא ישהה בישיבתו ואתי לכווני. דאי לאו הכי קיי"ל אפשר ולא מכוין שרי. אבל העברה בעלמא שרי. ותחתיה דאסור משום טומאת אליל. הר"נ:
(ל) (על הברטנורא) וכל זמן שלא עברה מידת אורך הצל את מידת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך. מכאן ואילך הצל דק וקלוש. רש"י:
(לא) (על המשנה) טמא. מ"ט, א"א דליכא תקרובת אליל (ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו). מני, ריב"ב הוא, דאמר מנין לתקרוכת אליל שמטמא באוהל, שנאמר ויצמדו וגו' ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באהל אף תקרובת אליל וכו'. גמרא. ודוקא תקרובת, אבל באליל עצמה ליכא טומאת אוהל. ועתוי"ט:
(לב) (על המשנה) ועבר. בדאיכא דרכא אחריני (הקצר כזה. תוס') משום הכי דיעבד אין, לכתחילה לא. אבל בדליכא דרכא אחריני עובר אף לכתחלה. גמרא:
(לג) (על הברטנורא) וקרא דמייתינן, אסמכתא היא. רש"י:
(לד) (על המשנה) אבל כו'. ולא קתני ואם זרע אסור כמו דאם עבר טמא, דלא אסרו ההנאה בדיעבד. הרא"ש:
(לה) (על הברטנורא) ולא קיי"ל כמתניתין דאבל לא בימות החמה. ועתוי"ט:
לא ישב בצלה וכו': ביד שם. ובטור שם. וכתבו תוס' ז"ל לא ישב בצלה ולא דמי לצלו של היכל דהתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויה לצל א"נ חומרא דע"ז שאני ע"כ:
ואם ישב טהור: אפילו בצל קומתה נמי בדיעבד טהור ובלבד שלא ישב ממש תחתיה דהא קתני סיפא אם עבר טמא וכ"ש ישב. וכתב הר"ן ז"ל כתב הראב"ד ז"ל דכי תנן לא ישב בצלה דוקא באשרה דעבידא לצל בין לתחתיה בין לחוצה לה אבל בית ע"ז תוכו ונגד פתחו ד' אמות אסור אחריו מותר לפי שאין בית עשוי לצל שחוצה לו כדאמרינן בפרק כל שעה שאני היכל דלתוכו עשוי ומסתברא דלעבור בצלה שרי. דמדקתני רישא לא ישב וסיפא לא יעבור משמע. דבצלה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי וטעמא דמילתא משום דמדינא אפילו ישיבה הוה לו למישרי כל היכא דלא קמכון דהא קי"ל בפ' כ"ש דאפשר ולא קא מכוין שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שריא. ותחתיה אסור משום טומאת ע"ז. עוד אפשר לי לומר דכי אמרינן לא ישב בצלה דוקא בדקא מכוין הא לאו הכי שרי מדפרכינן בגמרא פשיטא ואם איתא דאע"ג דלא קמכוין אסור אדרבא צריכה רבה דהא מדינא שרי ולפי זה ליכא פלוגתא בין ישיבה והעברה דאי לא מכוין תרויהו שרו ואי מכוין משמע דתרויהו אסירי אלא דמילתא דשכיחא ליה נקט שהמתכוון ליהנות מן הצל יושב הוא שם אא"כ תאמר דבהעברה אפילו מכוין לאתהנויי שרי דהנאה כי הא לא חשיבא כדשרינן צל צלה עכ"ל ז"ל. ובגמרא פרכינן לא ישב בצלם פשיטא אמר רבה ב"ב חנא לא נצרכה אלא לצל צלה מכלל דבצל קומתה אם ישב טמא פירוש בתמיה ואמאי והלא אין כאן אהל שהרי מן האילן והלאה הוא ולא תחת הנוף ודחינן לא לעולם דאפילו צל קומתה אם ישב טהור אלא קמ"ל. דבצל צלה לכתחלה לא ישב. ואיכא דמתני לה אסיפא אם ישב טהור פשיטא אמר רבה ב"ב חנא א"ר יוחנן לא נצרכה אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה לכתחילה ישב ואמאי והא קמתהני ומשני לא בצל צלה אה"נ דלכתחלה לא ישב אלא דהא קמ"ל דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור וכדכתבינן. וכתב הר"ן ז"ל וצלה וצל צלה פירש רש"י ז"ל שכל זמן שלא עברה מדת ארך הצל את מדת גובה קומת האילן היינו צלה דהצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיינו צל צלה וכדבריו מצאתי בירושלמי דפירקין דגרסינן התם תמן אמרינן בשם רב חסדא צלה אסור וצל צלה מותר איזהו צלה ואיזהו צל צלה תמן אמרינן כל שאילו תפול והיא נוגעת בו זהו צילה וכל שאילו תפול ואינה נוגעת בו זהו צל צלה ואע"פ שזה הירושלמי חולק עם גמרתנו דשרי צל צלה ואנן אסרינן ליה מ"מ למדנו ממנו פירוש צלה וצל צלה. וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מהלכות ע"ז האשרה וכו' אסור לישב בצל קומתה ומותר לישב בצל השריגים והעלים שבה ותמה אני עליו שאין פירושו בצלה וצל צלה מסכים עם לשון הירוש' וראוי לסמוך על הירושלמי בזה ועוד שפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור דאפילו בלישנא בתרא מסקינן לה ה"ה דאפילו בצל צלה לא ישב והא קמ"ל דאפילו בצל קומתה אם ישב טהור. ונראה שהרב ז"ל היה גורס בלישנא בתרא אמר רבב"ח אר"י לא נצרכא אלא לצל קומתה מכלל דבצל צלה יושב ותו לא מידי וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר בהלכותיו כל האי שקלא וטריא דצל צלה משמע דס"ל ז"ל דלא מיתסר אלא צלה וכן מצאתי לרבינו מאיר הלוי ז"ל שכתב בפסקי הלכותיו כלשון הזה מכלל דבצל צלה שהוא הצל היוצא למדת קומתה שחרית וערבית נמי ישב אלא שתמהני שלא מצאתי. כן באחת מהנוסחאות עכ"ל ז"ל:
לא יעבור וכו': תוס' פ"ק דחולין דף י"ג:
ואם עבר טמא: טעמא משום דאי אפשר דליכא תקרובת ע"ז ונמצא האילן מאהיל על התקרובת ועליו ור"י ב"ב היא דיליף מזבחי מתים דתקרובת ע"ז מטמאה באהל:
היתה גוזלת וכו': הרא"ש פ"ק דחולין דף ק"נ. ובגמ' בעי ועבר תנן או עובר תנן ר' חזקיה אמר עובר תנן ור"י אמר עבר תנן ולא פליגי אי ליכא דרכא אחרינא עובר לכתחילה ואי איכא דרכא אחרינא דוקא דיעבד. ובגמ' איתא דרב ששת שהיה אדם חשוב אע"ג דלא היה לו דרך אחרת היה מצוה למושכו ולהעבירו במרוצה מתחת האשרה הגוזלת את הרבים שהיתה בעיר. והביאה ביד שם פ"ז סימן י"א אלא שלא חילק בין חשוב לשאינו חשוב:
וזורעים תחתיה: ביד שם סי' י"ד:
ר"י אומר וכו': בפירקין דף מ"ב: ה"ג שהנבייה נושרת נבייה בבית וכן בערוך וכן ברב אלפס דפוס סביוניטא גם בהר"ן ז"ל ופשוט הוא שכך צ"ל אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה הנמייה ונקד המם בחירק. ועיין במ"ש בספ"ג דמס' מעילה. וכתב הר"ן ז"ל כיון דאפסיקא הלכתא בגמרא כר' יוסי דזה וזה גורם מותר זורעים תחתיה בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ע"ז אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבמסקנא נמי סבירא לן כדקא ס"ד מעיקרא דאפילו מאן דס"ל זה וזה גורם מותר ה"מ כגון ששני הגורמין מתערבין זה בזה הנבייה וקרקע אבל היכא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כאיסורו של אילן זה המיצל מפני החמה והיתרו של קרקע אפילו למ"ד זה וזה גורם מותר מודה דאסור והיינו טעמא דרישא דקתני במילתייהו דרבנן אבל לא בימות החמה דכל כי ה"ג זה וזה גורם אסור ומודה בה ר' יוסי כיון דגורם דאיסור לחודיה קאי ובעיניה ואפי' בדיעבד חוכך הרב ז"ל להחמיר ע"כ בשנוי לשון קצת לצורך הבנת הענין כפענ"ד:
יכין
לא ישב בצלה: אפילו כשהצל רחוק מאוד מתחתית האשירה, שאינה מאהלת על היושב שם, אסור. בין שנעבדת או שע"ז מונח עדיין תחתיה. מיהו דוקא לישב שם אסור, דשמא יתכוון ליהנות. אבל לעבור בצל זה, אפשר ולא מכוון שרי. רק לעבור תחתיה ממש, דוקא כשהוא רץ, ובאי אפשר בעניין אחר שרי [קמ"ב ס"ט]:
ואם עבר טמא: דוודאי יש תקרובת ע"ז תחתיה, והאהיל האילן עליו ועל התקרובת דמטמא באהל. [ומה שהקשה רתוי"ט הרי האשירה בעצמה מטמא בהאהילה עליו. נ"ל לפמ"ש לעיל סי' ס"ב. דמתניתין מיירי ג"כ בע"ז מונח תחתיה, וכ"כ בש"ע [קמ"ב ט']. א"כ קאמר שפיר הכא דאפילו נטלה יישם אי אפשר שלא יהיה שם תקרובת, ולרתוי"ט רק תקרובת ע"ז מטמא באהל ולא ע"ז עצמה]:
היתה גוזלת את הרבים: שנופה נוטה לר"ה:
טהור: דטומאה דרבנן הוא ובכה"ג לא גזרו:
וזורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים: שאז צל קשה להן:
אבל לא בימות החמה: שהצל יפה להן אז:
והחזרין: חזרת, [מעעררעטטיך]:
לא בימות החמה ולא בימות הגשמים: שהצל יפה להן לעולם. וקיי"ל דכל הירקות מותר ליטע תחתיה משום דגם הקרקע של היתר גורם הגידול. ואף דגם זה וזה גורם אסור לכתחילה, עכ"פ משום דהנמייה ממילא נושרת להכי מותר ההנאה אפילו לכתחילה [ש"ך קמ"ב סי' קכ"ה]:
מפני שהנמייה: עלין שלה:
והוה להן לזבל: לדבריהן דרבנן קאמר. לדידי מדהוה זו"ז גורם מותר גם בימות החמה, אבל לדידכו גם בחורף לתסר משום הזבל. ורבנן ס"ל דבחורף מזיק יותר בצל ממה שמשביח בזבל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת