משנה סוטה ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ג · משנה ד | >>
אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאת גידין, והם אומרים הוציאוה (הוציאוה), שלא תטמא את העזרה.
אם יש לה זכות, היתה תולה לה.
יש זכות תולה שנה יד אחת, יש זכות תולה שתי שניםטו, יש זכות תולה שלש שנים.
מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה, תדע טז שהזכות תולה לה.
רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה, כאלו מלמדה תפלות.
רבי יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות.
הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין, הרי אלו מכלי עולםכ.
אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת,
- עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין,
- וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ, הוֹצִיאוּהָ,
- שֶׁלֹּא תְּטַמֵּא אֶת הָעֲזָרָה.
- אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ.
- יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת,
- יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים,
- יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
- מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי:
- חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה;
- שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- כָּל הַמְּלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה,
- כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת.
- רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
- רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת.
- הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- חָסִיד שׁוֹטֶה,
- וְרָשָׁע עָרוּם,
- וְאִשָּׁה פְּרוּשָׁה,
- וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין,
- הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם:
אינה מספקת לשתות - עד שפניה מוריקות,
- ועיניה בולטות,
- והיא מתמלא גידים.
- והן אומרין: הוציאוה, הוציאוה - שלא תטמא את העזרה.
- אם יש לה זכות - היתה תולה לה.
- יש זכות - תולה לה שנה אחת,
- יש זכות - תולה שתי שנים,
- יש זכות - תולה שלש שנים.
- מכאן אמר בן עזאי:
- חייב אדם - ללמד את בתו תורה,
- שאם תשתה - תדע שהזכות תולה לה.
- רבי אליעזר אומר:
- המלמד את בתו תורה - מלמדה תפלות.
- רבי יהושע אומר:
- רוצה אישה בקב ותפלות - מתשעה קבין ופרישות.
- והוא היה אומר:
- חסיד שוטה, רשע ערום,
- אישה פרושה, מכות פרושים -
- הרי אלו - מבלי עולם.
מה שאמר אין מספקת לשתות וכו' - הוא דברי רבי עקיבא לפי שהוא סובר גם כן מקריב מנחתה ואחר כך משקה כמו שאומר רבי שמעון. ואינה הלכה.
ומה שאמר יש לה זכות - רוצה לומר זכות תורה, ואף על פי שהיא אינה מצווה בכך, לפי שאין מצות תלמוד תורה אלא על האנשים שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם"(דברים יא, יט), בניכם ולא בנותיכם.
ואמרו מלמדה תפלות - הוא דברי הבאי ודברי משלים.
ועניין מאמר רבי יהושע הוא, שהאשה רוצה באיש זנאי מאנשי השקר ואפילו שאינו נותן לה אלא קב בכל יום למזונותיה, יותר מאדם חסיד פרוש מן העבירות ואפילו שנותן לה תשעה קבין בכל יום.
חסיד שוטה - אמרו בתלמוד שעניין זה הוא המרבה בניוול ומדקדק על עצמו עד שהוא כבד בעיני בני אדם, ויעשה מעשים שאינם מחוייבים כאילו הוא שוטה בחסידותו. ואמר בגמרא שבת ירושלמי מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.
ורשע ערום - אנשי התחבולה.
וזה שהחכמים קוראין עצמן פרושין - להיותם מופרשין מבני אדם שיש להם חסרונות והמידות הפחותיות והרדיפה אחר תאות העולם, והם מיחלין לשכר העולם הבא ולמידות המעלות. ויש מבני אדם שמתפארים, ומראין לבני אדם שהוא פרוש מן המעשים המגונים ומן המידות הפחותיות והוא מתבודד בהן בעצמו, ואמנם נפרש מהם לכוונה מכוונות העולם. וכן אמרו רבותינו ע"ה שבעה פרושים הם, ומנו בהם כל מי שיתפאר ביהדות לסיבה מסיבות העולם, כגון כדי שיכבדוהו העם או בשביל שלא יאבד הבורא ממונו ויפסיד ענייניו, ואין אצלם פרוש אמיתי אלא עובד מאהבה כמו אברהם אבינו. והששה הם גרועין, והם מוסיפין בחיוב ומפליגין בחניפות כדי שיגנבו דעת הבריות, וכינו התוספת שלהם והכבדות שנוהגין בתורה בלשון "מכות" ואמרו מכות פרושין.
ומה שאמר מבלי עולם או מכלי עולם - שאלו הדברים מפסידין מציאות האדם.
ומדהה - לפי לשונם הוא הגוון החסר שאינו בתכלית הלובן, ואין לו זוהר ולא בריקות, וזה הרבה במסכת נגעים. ועניין אומרו בכאן מדהה, שאתה מחשיך אורם ותסיר זהרם מעיני בני אדם.
ומתנוונת - שתחלה בחולי השחפת ונעשית כחושה.
וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה אין תכליתו מעשה מן המעשים, שאין אומרים שם הלכה כפלוני.
ואין הלכה כבן עזאי:
אינה מספקת לשתות וכו' - בגמרא מוכיח דמתניתין ר' עקיבא היא דסבר כר"ש ט דאמר מקריב מנחתה ואח"כ משקה אותה, דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב (במדבר ה) מנחת זכרון מזכרת עון:
מתמלאת גידים - מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים:
שלא תטמא את העזרה - לא מטומאת מת קאמר, אלא שלא תפרוס נדה י ותטמא שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם, שנדה וזבה אסורין לכנוס בהר הבית יא. אבל המת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו בקדושת העורה יב:
יש לה זכות וכו' - בגמרא מפרש דזכות דתורה הוא דתולה לה שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה יג:
כאילו מלמדה תפלות - חבור משכב אנשים יז. שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע. כדכתיב (משלי ח) אני חכמה שכנתי ערמה יח:
רוצה אשה בקב - ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה:
מתשעה קבין ופרישות - לפרוש מן התשמיש, הלכך אין טוב שתלמוד תורה:
חסיד שוטה - מפרש כגמרא כגון דטבעה אשה בנהר ואמר לאו אורח ארעא לאסתכולי באתתא ולאצולה:
רשע ערום - כגון המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. ומשנפתחו בלב הדיין שערי זכות לדברי זה, קשה לסלקן, והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא שמע שוא (שמות כג):
ואשה פרושה - כגון אשה כשפנית שהיתה עוצרת רחם הנשים היולדות בכשפיה ובשעה שהיתה היולדת מקשה בלדתה היתה אומרת אלך ואתפלל אולי תקובל תפלתי וסותרת כשפיה ויולדת:
ומכות פרושים - שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע יט, כגון שמהלך עקב בצד גודל ואינו מרים רגלו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים, והוא שנקרא בגמרא פרוש נקפי. או מי שעושה עצמו כעוצם עיניו שלא להסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל ויוצא ממנו דם, והוא הנקרא פרוש קוזאי, כלומר שמקיז דם מראשו מחמת פרישותו:
הרי אלו מכלי העולם - שרוצים להראות לבריות שהם חסידים ואין תוכם כברם:
אינה מספקת לשתות וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוכיח דמתני' ר"ע היא דסבר כר"ש כו' אימא סיפא אם יש לה זכות תולה [והא רבי שמעון סבר במתניתין דלקמן דאין זכות תולה]. בזכות כרבנן ס"ל:
הוציאוה הוציאוה. הכי גרסינן בס"א וכן כתבו התוספות [דפסחים סוף פרק ח' דף צ"ב וכן בתוספות] פ"ג דזבחים דף ל"ב דגרסינן תרי זימני [וכ"כ תוס' יבמות ז' ע"ב ד"ה וראה]:
שלא תטמא העזרה. דכתיב בפרשת שלוח טמאים בסדר נשא ולא יטמאו את מחניהם. ואע"פ שאין ענין טומאה זו דומה לשאר טומאות דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו ודתנן במשנה ז' פ"ג דחגיגה מעבירין על טהרת עזרה התם בכלים שבתוכה כדפי' שם הר"ב והכא אין לומר בטומאת כלים שבעזרה. כיון דלא מצית מוקמת למתניתין בטומאת מת. [דהוה למיחש שבפתאום תמות ותאהיל אבל בנגיעה ודאי מזהירים שלא תגע. כי היכי דמזהירים התם במשנה ח' ממקצת שיוכלו להזהר והכא יוכלו ודאי להזהר מכל וכל שלא תגע] ויראה לי שטהרת הטומאה שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד:
העזרה. פי' הר"ב שלא תפרוס נדה. דמחמת ביעתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ"ד דנדה שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמ'. ומ"ש הר"ב ותטמא שער נקנור ועזרת נשים כו' שנדה וזבה אסורים לכנוס להר הבית כדתנן ספ"ק דכלים. וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. והר"ב שנכנס בשער נקנור וע"נ ויצא בהר הבית. זה לפי שבתחלה מפרש ל' המשנה ששונה בעזרה וזה השם לא הונח על הר הבית אבל יצא לו באמיתת הדין שכן אסורים אפי' בהר הבית. ויותר נראה לי לפרש דמשנה עצמה קוראת העזרה גם להר הבית דהכי נמי אשכחן במשנה ח' פרק ו' דשבת כמו שכתבתי שם וכן במשנה ח' פרק קמא דבכורים. ומה שכתב הר"ב דמת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו כו' לפי שעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית. ושער נקנור עצמו אע"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כמו שכתבתי בשם רש"י משנה ה' פ"ק. וקדושת עזרה רוצה לומר עזרת ישראל. ומשם ואילך שהיא מחנה שכינה כמפורש בסוף פרק קמא דכלים. ושם אפרש טעמא דמת עצמו מותר במחנה לויה:
יש זכות תולה שנה כו'. וכולהו זכות התורה. אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט. וכן מבואר בלשון הרמב"ם סוף פ"ג מהלכות סוטה וכדתנן והכל לפי רוב המעשה במשנה ט"ו פ"ג דאבות. ועיין מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
שנה. ואע"פ שאין ראיה לדבר. זכר לדבר דכתיב (דניאל ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן ענין הן תהוה ארכה לשלותך וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצר מלכא. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר. גמ':
יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים. אשכחן קרא דאמר ותני [שונה בהארכת זמן כלומר מקרא כתוב שהקב"ה מאריך זמן עד ג' פעמים הלכך הוו להו ג' שנים] דכתיב (עמוס א) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום וגו' גמ'. ותוס' הביאו ירושלמי שנה אחת מנבוכדנצר. שתי שנים מאמנון (שמואל ב יג) ויהי לשנתים ימים. שלש שנים מאחאב (מלכים א כב) וישבו שלש שנים אין מלחמה:
תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמוד בפרשת סוטה. דילפינן מונקתה ונזרעה זרע. )ונקתה ע"י זכיות כדי זריעות זרע ט' חדשים י"א יותר כדמפרש בגמרא. רש"י. ומיהו הני דאמרי יותר לא נקטי קרא דונקתה. ובירושלמי הביאו תוס' ד"ה הא מני. וד"ה יש בו אי לא כתיב אלא מזכרת עון הוי דפורענות השתא דכתיב נמי מנחת זכרון הוי אומר לטובה. יש לה זכות. מנחת זכרון. אין לה זכות. מזכרת עון:
כאילו לומדה תפלות. וכן העתיק הר"ב. אבל בגמרא מוכח דל"ג כאלו דאמרינן תפלות ס"ד [וכי תורה תפלות קרי לה] אלא אימא כאילו לומדה תפלות:
תפלות. פי' הר"ב חבור משכב אנשים. נ"ל שמפרש תפלות כאילו כתיב בטי"ת מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים פ"ג דכלים. וטפלה של תנור דפ"ה שם כי התי"ו והטי"ת מתחלפין במוצא דטלנ"ת. אבל הרמב"ם פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע"כ וזהו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו) אשר טחתם תפל (יחזקאל יג) שענינם דבר חסר וגרוע:
כאילו לומדה תפלות. פי' הר"ב שמתוך התורה וכו' כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה. בגמ'. ורבנן [כלומר בן עזאי] מיבעי ליה לכדר"י בר חנינא. דאר"י בר חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא בידי שמעמיד עצמו ערום עליה. פי' רש"י שפורש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם:
רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הר"ב פירש מה שפירש אבל התוס' דקדקו ופירשו בשם רבינו האי. המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטים משבת לשבת [כדתנן במשנה ח' פ' ה' דכתובות] ועונתה מצוי לה. ואילו המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת. [כדתנן שם משנה ז'] ושער בינונית הוא ארבע סאין בסלע [כדתנן במשנה ב' פ"ח דעירובין] וסלע ד' דינרין. נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרין שהם י"ח קבין. הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתפלות עמו. שני קבים. מי"ח קבים שיפרוש ממנה. דקביים אחד מתשעה בי"ח קבין. ע"כ. וכן כתבו בפ"ה דכתובות דף ס"ב בשם הערוך וצריך לומר משום לשון קצרה לא אמרו רוצה אשה בשני קבין וכו' מי"ח קבין וכו' אבל ראה זה מצאתי בפ"ג דב"מ [לח. ] אמתני' ו' המפקיד פירות אצל חבירו אפי' אבודין לא יגע בהן מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חברו וכתבו הר"ב שם בפירושו. והתם אין ערך ויחס הקב לתשעה קבין ע"פ דרך זה. לכך נראה לי שזה שאמר ט' קבין בדקדוק אמרו שכן הוא שיעור שדה כדתנן סוף פ"ק דב"ב. אבל מה שאמרו קב לתפוס שיעור המועט והוא מספר אחד כי לפני אחד מה אתה סופר. ואמרו שרוצה אשה בקב שהוא המועט. מתשעה קבין שהוא שיעור מספיק. שהרי כך הוא שיעור השדה ודכוותה בכ"מ:
רשע ערום. כתב הר"ב כגון המטעים דבריו לדיין וכו' והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא. מה שכתב שעבר מוסב על רשעתו. וז"ל רש"י והרי ערמתו ורשעו הוא שעובר וכו' ומ"ש לא תשיא לא תשא כתיב. ומיניה דרשינן קרי ביה לא תשיא. להזהיר לבעל דין שלא יטעים כו' פ"ד דשבועות דף ל"א:
ומכות פרושין. פירש הר"ב שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע. וכ"כ רש"י ומדת הענוה היא בכלל מדת פרושין שהם החכמים. וז"ל הרמב"ם החכמים קוראין עצמן פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. והם מיחלים לשכר העה"ב ולמדות המעלות:
הרי אלו מכלי עולם. לשון הרמב"ם ומ"ש מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם ע"כ. ירצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד כו' בפ"ק דאבות:
(ט) (על הברטנורא) אימא סיפא אם יש לה זכות תולה והא ר"ש סבר דאין זכות תולה. ומשני בזכות כרבנן ס"ל:
(י) (על הברטנורא) דמחמת בעיתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור. ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ"ד דנדה. שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמרא:
(יא) (על הברטנורא) וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) לפי סעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית ושער נקנור עצמו אע"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כו' וקדושת עזרה ר"ל עזרת ישראל. ומשם ואילך שהוא מחנה שכינה:
(יג) (על הברטנורא) אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט:
(יד) (על המשנה) שנה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. דכתיב וחטיך בצדקה פרוק וגו' הן תהוה ארכה לשלותך. וכתיב כולא מטה על נבוכדנצר מלכא וגו' לקצת ירחין תרי עשר. גמרא:
(טו) (על המשנה) ב' שנים כו'. ירושלמי. שנה אתת מנבוכדנצר. ב' שנים מאמנון. ויהי לשנתים ימים. ג' שנים מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה:
(טז) (על המשנה) תדע כו'. תראה ותלמוד בפרשת סוטה, דילפינן ונקתה ונזרעה זרע. ונקתה ע"י זכיות כדי הריון תשעה חדשים, וי"א יותר כדמפרש בגמרא:
(יז) (על הברטנורא) כאלו כתיב בטי"ת. מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים, וטפלה של תנור. כי התי"ו והטי"ת מתחלפין במוצא דטלנ"ת. והר"מ פירש תפלות דברי הבאי ודברי משלים. מלשון היאכל תפל בלי מלח, שענינו דבר חסר וגרוע:
(יח) (על הברטנורא) ורבנן כלומר בן עזאי, מבעיא ליה לכדר"י בר"ח דאמר אין ד"ת מתקיימין אלא בידי מי שמעמיד עצמו ערום עליה. פירש"י שפירש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד ללמוד מכל אדם:
(יט) (על הברטנורא) לשון הר"מ, החכמים קורין עצמם פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. הם מיחלים לשכר העוה"ב ו, למדות המעולות:
(כ) (על המשנה) מבלי כו'. או מכלי עולם. שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם. הר"מ. ורצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד:
אינה מספקת לשתות: וכו'. פ"ג ביד דהלכות סוטה סי' ט"ז. ובגמ' פריך מני מתני' ר"ש היא דאמר מקריב את מנחתה ואח"כ משקה אימא סיפא אם יש לה זכות תולה לה אתאן לרבנן ומשני דמתני' ר' עקיבא היא דסבר כר"ש דאמר דמקריב את מנחתה ואח"כ משקה ומשקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה ומדקתני אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות אלמא שכבר קרבה מנחתה דאי לא קרבה מנחתה אכתי לא הוות מיבדקת עד שתקרב מנחתה משום דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון ובזכות סבר ר"ע כרבנן דאמרי זכות תולה ודלא כר"ש דבסמוך ובירושלמי נמי איתא אנן תנינן אינה מספקת לשתות אית תנאי תנו לא היתה זזה משם מ"ד אינה מספקת לשתות ר"ש מ"ד לא היתה זזה משם רבנן ע"כ. וכתבו תוס' דבירוש' אשכחן בהדיא דס"ל לר"ע דזכות תולה דגרסי' בירוש' תניא ר' טרפון אומר כל זכרונות שנאמרו בתורה לטובה חוץ מזו שהיא של פורענות א"ל ר"ע אילו נאמר מזכרת עון ושתק הייתי אומר כדבריך הא אינו אומר מנחת זכרון אלא לטובה מנחת זכרון אם יש לה זכות מזכרת עון אם אין לה זכות ע"כ:
והן אומרים הוציאוה הוציאוה: תוס' ר"פ כל הפסולין ודס"פ האשה דפסחים ודפ"ק דיבמות דף ז' וכתבו שם תוס' ז"ל דמשמע מדאורייתא מדקאמר הוציאוה הוציאוה תרי זימני שהיו ממהרין כל כך ע"כ:
שלא תטמא את העזרה: שלא תפרוס נדה מחמת ביעתותא כדאשכחן באסתר ותתחלחל המלכה מאד שפרסה נדה והא דתנן בנדה בספ"ד מפני שחרדה מסלקת את הדמים מתרץ בגמ' דפחדא דהיינו דאגה שאינה באה פתאום אלא דואגת שמא יבואו אויבים להרגה צומת [המ' בציר"ה] המקור מלהוציא דם ואפי' בשעת וסתה אבל הכא דהוי ביעתיתא שבא לה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה וכן באסתר שבאה לה שמועת מרדכי פתאום אדרבא מרפין הדמים ופותח את המקור:
שלא תטמא את העזרה: כתוב בתוי"ט יראה לי שטהרת טומאה זו שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו דאין לומר בטומאת כלים שבעזרה כיון דלא מצית מוקמת למתני' בטומאת מת ע"כ פי' דבגמרא מפ' מ"ט ממהרין להוציאה אי משום דדילמא מתה והתניא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו שנא' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ומשני אביי משום שלא תפרוס נדה וכו' כדכתיבנא ומבואר בקיצור בפי' רע"ב ז"ל. והעלה בתוי"ט דמשנתנו קוראה להר הבית כולו עזרה דהכי אשכחן נמי בפ' ששי דשבת סי' ח' וגם בפ"ק דבכורים סי' ח' ושכן הדין שנדה וזבה אסורין ליכנס להר הבית ע"כ בקיצור. וכבר כתבתי לעיל בפ"ק סי ה' דשער ניקנור הוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל ועד שער נקנור נקרא מחנה לויה ושער ניקנור לא נתקדש בקדושת עזרת ישראל כדכתיבנא התם:
יש זכות תולה ג' שנים: כתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל חתנו של רש"ל ז"ל. דצ"ע וכי בעבור זכותה מניח הקב"ה לעשות הבעל איסורא בכל יום. ואפשר דלפי סברת רבי דלקמן אינו קשה כ"כ ודוק ע"כ ובמה שכתבתי לעיל פ"ק אליבא דרב ששת לא קשה מידי אפי' לרבנן עיין לעיל שם סי' ג' ועיין ג"כ במ"ש בסמוך בסימן ה'. ובגמ' מוקמי' מתניתין דלא כאבא יוסי בן חנן דתולה לה שלשה חדשים כדי הכרת העיבר דכתיב ונקתה אם יש לה זכות כדי ונזרעה זרע כשיעור שהעובר ניכר במעוברת ודלא כר' אלעזר ב"ר יצחק איש כפר דרום שאמר ט' חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע ולהלן הוא אומר זרע יעבדנו יסופר זרע הראוי לספר פי' לחיות ולבוא לידי ספור שבתי של מקום אלא כר' ישמעאל דאמר בברייתא י"ב חדש ומסמיך ליה אקרא דכתיב לקצת ירחין תרי עשר וגו' אלמא תלה לו הזכות שהיה מפרנס עמי ישראל י"ב חדש וה"נ במתני' דקתני שלש שנים ר' ישמעאל היא ואשכחן קרא דאמר בהדיא שהקב"ה מאריך זמן עד שלש פעמים דכתיב כה אמר ה' על שלשה וגו' הלכך הוו להו שלש שנים אבל בירושלמי מפרש יש זכות תולה שנה אחת מנבוכדנאצר לקצת ירחין תרי עשר יש זכות תולה שתי שנים מאמנון ויהי לשנתים ימים יש זכות תולה שלש שנים מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה א"ר יוסי כל אותן ג' שנים היה עסוק במצות וכל אותן שתי שנים היה עסוק בתורה. והביאוהו תוס' ז"ל:
מכאן אמר בן עזאי חייב אדם: וכו'. ירושלמי דפירקין ודפ"ק דחגיגה בן עזאי דלא כר' אלעזר בן עזריה דאמר גבי פרשת הקהל דנשים אינם באות רק לשמוע וכתבו תוס' ז"ל ונראה דה"פ דמצוה לשמוע כדי שידעו לקיים המצוה ולא משום שידעו שזכות תולה ע"כ:
שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה: תראה ותלמוד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפי' מונקתה ונזרעה זרע ע"י זכיות ונקתה כדי הכרת עובר או כדי זריעת זרע או יותר כדמפ' בגמ' רש"י רז"ל:
מלמדה תפלות: גרסינן ולא גרסינן כאילו ובגמ' הוא דפריך לִמְדַהּ תפלות ס"ד וכי תורה תפלות קרית לה אלא אימא כאילו מלמדה תפלות וה"נ אשכחן בפ"ק דקדושין דף ל' ר' יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו לסטות לסטות ס"ד אלא אימא כאילו מלמדו לסטות. בפי' רע"ב ז"ל תפלות חבור משכב אנשים אבל הרמב"ם ז"ל פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע"כ. וביד בהלכות ת"ת פ"א סי' י"ג וכתב שם בסוף הפרק בד"א בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות ע"כ. ובטור י"ד סי' רמ"ו:
רוצה אשה בקב ותפלות: פי' ר"ת רוצה אשה שיהא בעלה חמר ויהא מצוי אצלה בכל שבת לתת לה עונתה ולא יביא לה אלא קב חיטין בלבד ולא יהא גמל שהולך בדרך רחוקה ואינו נותן לה עונה אלא אחת לשלשים יום ואע"פ שמביא לה לשכרו תשעה קבין חביבה עליה העונה בכל שבת וקב אחד מט' קבין ופרישות שלשים יום:
חסיד שוטה: ירושל' ה"ד חסיד שוטה ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפליי אצילנו עד כשהוא חולץ תפילין הוציא זה את נפשו. תוס' ז"ל:
רשע ערום: ר' אבהו אמר זה הנותן דינר לעני להשלים לו מאתים זוז וכדתנן בפ' בתרא דפאה היו מאתים חסר א' אפי' אלף נותנין לו כאחד ה"ז יטול ר' אסי א"ר יוחנן זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים קודם שיבואו הבנות לב"ד ויעמידו הנכסים בחזקתן דיתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים זכו אביי אמר זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג דתניא נכסיי לך ואחריך לפלוני וירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון רב יוסף ב"ר חמא אמר רב ששת זה המכריע אחרים לעשות כאורחותיו להראות עצמו כחסיד ר' זריקא אמר רב הונא זה המקל לעצמו ומחמיר לאחרים עולא אמר זה שקרא ושנה ולא שימש ת"ח:
מכלי העולם: או מבלי בבי"ת הרמב"ם ז"ל. וכן הוא בספ"ח דהל' ערכין. ובגמ' תנא התנאים מבלי עולם בבי"ת והפירוש מפני שמורין הלכה מתוך משנתן בהוראת טעות שאינם יודעים טעמי המשנה ושמא אין הלכה כמותה שהיא דברי יחיד וכיוצא בזה:
יכין
אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות: היינו לר"ש. אבל לת"ק לא בדקי לה מיא עד אחר הקטרה:
והיא מתמלאת גידין: דמדבשרה מתנפח נראית כמלאת גידין:
והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה: דמתוך אימת מות תפרוס נדה בעזרת נשים, והרי נדה אסורה לכנס בהר הבית. אבל לטומאת מת לא חששו, דמת מותר בשער נקנור [ונ"ל דמהאי טעמא נמי כפלו הוציאוה, ר"ל משער נקנור ומהר הבית, מדאסורה בשתיהן]:
היתה תולה לה: ודוקא זכות תורה בהוליכה בניה לת"ת, או המתינה לבעלה כשהלך ללמוד:
יש זכות תולה שלש שנים: הכל לפי רוב המעשה:
מכאן אומר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה: ה"ק שאם תשתה סוטה אחת בפני בתו תדע הבת שזכות תולה להסוטה. אי נמי ר"ל שאם תשתה ולא תמות מיד לא תתיאש מפורעניות ולא תוציא לעז על המים כשלא יבדקוה [כך נ"ל]:
דבי אליעזר אומר כל המלמר בתו תורה כאילו לומדה תפלות: זנות. שתסמוך ע"ז לזנות. וי"א דר"ל כתפל בלי מלח, דע"י שאין לה לב להבין טעמי התורה, יהיו לצחוק בעיניה:
רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב: מזונות מועטין:
ותפלות מתשעה קבין ופרישות: ר"ל מדיש לה בל"ז נטייה יתירה לתפלות, להכי מוזהר טפי מללמדה תורה. והיינו דמזהיר ר' יהושע מללמדה טפי מר"א [כך נראה לי. ולי"נ מהו' אברהם ראטענשטיין שליט"א מצינו טובא שנשנו בלשון פלוגתא, ואינן אלא לפרש, כרתוי"ט פ"ג מ"ו דבכורים, וכ"כ לעיל פ"ב מ"א ד"ה רג"א]:
הוא היה אומר חסיד שוטה: שמתחסד מלהציל אשה ערומה שטובעת בנהר:
ורשע ערום: שמערים להטעים דבריו להדיין קודם שיבא בעל מחלוקתו. [ואין זה עורכי דיינים הנזכר במסכת שבועות [דל"א א']. דהתם במספר לו כל הענין. והרי זה לא ירצה הדיין לשמוע. רק הכא מיירי שאינו רק מטעים דבריו לדיין בערמה שע"י סיפורו מדבר אחר יהא מטה לב הדיין להצדיקו אח"כ, וזה לא ימנע הדיין מלשמוע, כך נראה לי]. או שמחמיר לאתרים כמתחסד, ומקיל לעצמו. ועוד טובא חשיב בש"ס:
ואשה פרושה: במתנהגת בפרישות יתירה כפי שאינו נאות לאשה:
ומכות פרושין: שמכה ראשו בכותל כאילו מעצים עיניו מלהסתכל סביבו ומנקף רגליו בהלוכו שוחח כמו עניו, ואינו רואה מכשולים שמונחים לפניו בדרך:
הרי אלו מכלי עולם: שרובן אין תוכן כברן, ובערמימותן לוכדין בנ"א:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוספות שאנץ |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש