משנה מעשר שני ג ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ג · משנה ג | >>
מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך לו, ולחבירו פירות, אומר לחבירו: הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך.
נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה, והלה עושה צרכו במעותיוב.
ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי.
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וְצָרִיךְ לוֹ, וְלַחֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ:
- הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹתֶיךָ.
- נִמְצָא זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹתָיו בְּטָהֳרָה, וְהַלָּה עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ בְּמָעוֹתָיו.
- וְלֹא יֹאמַר כֵּן לְעַם הָאָרֶץ אֶלָּא בִּדְמַאי:
מי שהיו לו מעות, בירושלים - וצרך להם,
- ולחברו - פירות,
- אומר לחברו:
- "הרי המעות האלו - מחוללין על פירותיך".
- נמצא -
- זה אוכל פירותיו - בטהרה,
- והלה עושה צורכו - במעותיו.
- ולא יאמר כן - לעם הארץ,
- אלא - בדמאי.
אלו המעות הם מעות ממעשר שני, והפירות שהם אצל חברו חולין והם גם כן בירושלים.
וכשחילל מעותיו על פירות חברו יצאו המעות לחולין, ומותר לו למכור ולקנות בהן, ואותן הפירות חוזרין פירות מעשר שני ואוכלן בטהרה כדין מעשר שני, ויהנו הבעלים בדמיהן שהם מעות מעשר שני. ואסור לו לעשות זה עם עם הארץ, לפי שהוא חשוד על הטומאה ושמא יאכלנו בטומאה.
ואם היו אותן מעות של מעשר שני של דמאי הרי זה מותר, לפי שזה ספק אם הוא מעשר שני ודאי או לאו, ואסור לטמאים או לא. וכבר בארנו כי הדמאי חייב במעשר שני בתחילת מסכת דמאי (פרק ב, משנה ב):
וצריך להם לשאר דברים שלא לאכילה ושתיה וסיכה:
ולחבירו פירות והוא אוהבו שיתחלל מעותיו עליהן:
אוכל פירותיו. דאין מעשר שני נאכל אלא לטבולי יום:
ולא יאמר כן לעם הארץ. שאין נזהר לאוכלן בטהרה:
אלא בדמאי. כלומר במעות מעשר שני של דמאי משום דבדמאי הקילו:
מי שהיו לו מעות - של מעשר שני, וצריך לקנות מהם דברים של חולין שלא לאכילה ושתיה וסיכה:
ולחבירו פירות - של חולין ורוצה לעשות עמו טובה שיתחללו מעות מעשר חבירו על פירותיו:
אוכל פירותיו בטהרה - שחלה קדושת מעשר על הפירות, וצריך לאכלן בטהרה:
ולא - אמר כן לעם הארץ. שהוא חשוד לאכול פירות מעשר בטומאה:
אלא בדמאי - כגון אם היו אותן מעות מעשר שני של דמאי, אז מותר לומר כן אפילו לעם הארץ, דשמא המעות אינן מעשר:
והלה עושה צרכיו במעות. ואין כאן שום מתנה דאין אחד נותן לחברו כלום. אלא שקדושת המעות חל על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא. עיין בפסק הר"ב במ"ג פ"ד:
והלה. נראה לי שנגזר מן הללו והוא מהכפולים והלמ"ד דגושה:
(ב) (על המשנה) במעותיו. ואין כאן שום מתנה, דאין אחד נותן לחבירו כלום, אלא שקדושת המעות חלה על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא:
מי שהיו לו מעות וכו' וְצָרַךְ להם: גרסינן בלי יו"ד ודכוותה כתבתי ג"כ בפ"ז דשביעית סימן ד':
וחלה: יתכן שהוא מלשון הלאה וכן גם כן בלשון חכמים להלן וכמו שאתה אומר על המקום שהוא רחוק קצת ממקום זה לשון הלאה כך אתה אומר על אדם אחר נפרד מחברו שהרי הם שני גופים מוחלקין לשון הלה. כך נלע"ד:
ולא יאמר כן לעם הארץ: מפ' בירוש' דאין מוסרין ודאי לעם הארץ שאינו נזהר בו:
יכין
מי שהיו לו מעות: מע"ש:
בירושלים וצריך לו: לקנות דברים שאינן אכילה שתיה וסיכה:
ולחברו פירות: חולין וחבירו מתרצה להיטיב עמו בדבר שאין לו הפסד. וכ"ש בשיש לעצמו פירות שרשאי לעשות כן וכמבואר במ"ד [ופ"ד מ"ח] אלא נקט פירות של חברו משום סיפא דבע"ה לא יעשה כן:
נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה: כמע"ש:
ולא יאמר כן לעם הארץ: דחשוד לאכול מעשר שני בטומאה:
אלא בדמאי: שהמעות ממעשר שני דמאי דרוב ע"ה מעשרים הם ונמצא שיש כאן ס"ס שמא מעות הללו אינן מעשר דכבר עישר הע"ה ושמא זה הע"ה שחיללן על מעותיו יאכל פירותיו בטהרה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת