משנה כלים י ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק י · משנה ו | >>
חבית שניקבה יד וסתמוה שמרים, הצילוה.
פקקה בזמורה, עד שימרח מן הצדדים.
היו שתים, עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה.
נסר שהוא נתון על פי התנור, אם מירח מן הצדדין, הציל.
היו שנים, עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחבירו.
עשאן בסינין או בשוגמין, אינו צריך למרח מן האמצע.
חָבִית שֶׁנִּקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים,
- הִצִּילוּהָ.
- פְּקָקָהּ בִּזְמוֹרָה,
- עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִים.
- הָיוּ שְׁתַּיִם,
- עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין, וּבֵין זְמוֹרָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
- נֶסֶר שֶׁהוּא נָתוּן עַל פִּי הַתַּנּוּר,
- אִם מֵרַח מִן הַצְּדָדִין, הִצִּיל.
- הָיוּ שְׁנַיִם,
- עַד שֶׁיְּמָרֵחַ מִן הַצְּדָדִין וּבֵין נֶסֶר לַחֲבֵרוֹ.
- עֲשָׂאָן בְּסִינִין אוֹ בְּשֻׁגְּמִין,
- אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָרֵחַ מִן הָאֶמְצָע:
חבית שניקבה -
- וסתמוה שמרים - הצילה.
- פקקה בזמורה - עד שימרח מן הצדדין.
- היו שתים - עד שימרח מן הצדדין, ובין זמורה לחברתה.
- נסר שהוא נתון על פי התנור -
- ומירח מן הצדדין - הציל.
- היו שנים - עד שימרח מן הצדדין, ובין נסר לחברו.
- עשאן בסינין, או בשוגמין - אינו צריך למרח מן האמצע.
פקקה בזמורה - כאשר סתם אותה בעץ הגפן, הנה יצטרך שימרח בזפת והדומה לו סביב הזמורה עם עצם החבית. ואם סתם הנקב בשתי זמורות, הנה יצטרך שימרח בזפת הנקב ובין שתי הזמורות.
ומבואר הוא שהנסר הוא הלוח מפשוטי כלי עץ, ולזה יציל כמו שבארנו בתחילת הפרק.
וסינין - הוא שיקוב בעובי שני העצים שני נקבים נכחיים, ויקח עץ דק קטן ויכניס קצתו בזה העץ והקצה השני בעץ האחר, ויכה בו בקורנס עד שיפגשו שני העצים ויהיו לעץ אחד, ויקראו הנגרין זה המעשה אצלנו "אלתלסין", ומזה העניין יאמר עשאן בסינין.
ושוגמין - הוא עניין אחר, רוצה לומר כאשר יחבר שני העצים עד שיהיו לאחדים, הנה לא יצטרך לחבר ביניהן:
הצילה. סתמא כרבנן דיש צמיד פתיל מבפנים:
מן הצדדין. סביב הזמורה אבל על הזמורה לא בעי מירוח: ובין זמורה לחברתה. בפ' הגוזל קמא (דף קה.) מייתי לה ובעי למימר הא לא מירח לא משום דלא קאי:
הציל. הא דמשמע בתוספתא דאהלות בפרק רבי ישמעאל בר' יוסי דנסר על עינו של תנור אינו מציל. משום דבעינו לאו אורחיה אבל הכא בפי התנור אורחיה:
בסינין. ששם בין נסר לנסר קליפות דקות של סנה כעין שאנו עושין בשולי חביות של עץ נעורת של פשתן:
או בשוגמין. סנדל של שעם בפרק מצות חליצה (דף קב:) פירש בערוך קליפי עץ והוא שוגמין. ואותן קליפין שם בין נסר לחבירו אין צריך למרח.
תני"א בתוספת"א [פ"ז] קבותין של מורייס שגפתן עם השפה ושפתותיהן נראין אע"פ שהטיט שוקע לתוכן מלא הזוית אינם מצילים שכל שאינו מציל באהל המת אינו מציל באהל השרץ ר' יהודה אומר אין צמיד פתיל מבפנים וחכ"א יש צמיד פתיל מבפנים. כיצד חבית שניקבה וסתמוה שמרים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת. נתקלפה והזפת שלה עומד ר' יהודה אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת. עין של תנור שעשה לה לימודים מבפנים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת. כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינה מצלת וחכ"א מצלת. כפאה על פי החבית ומירח שפתותיה עם דפנות החבית מצלת על מה שבחבית ועל מה שבינה לחבית רבי יוסי בר רבי יהודה אומר על מה שבחבית אינה מצלת עד שימרח עם השפה: פירוש מלא הזוית מלא כל הריוח של כלי אין מציל כיון דנתגלתה השפה. כפאה הכפישה על פי החבית. עם דפנות החבית שכנוסין דפנות החבית עם דפנות הכפישה. על מה שבחבית אינה מצלת דקסבר רבי יוסי דחבית טמאה כיון דדפנותיה כנוסין. עד שימרח עם השפה. שיהו מונחין שפתי הכפישה על שפתי החבית וממורחין:
וסתמוה שמרים הצילוה - סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים:
עד שימרח - סביב לזמורה מן הצדדים. אבל על הזמורה עצמה לא בעי מירוח:
נסר - פשוטי כלי עץ הוא:
בסינים - שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות של סנה טו:
או בשגמין - קליפי עץ של שגמין. ואותן קליפין נתן בין נסר לנסר כדי לחברן:
חבית שנקבה. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הרמב"ם פכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ח']:
הצילוה. עיין מ"ש במ"ו פ"ד דעדיות [ד"ה ומודים]:
עשאן בסינין. פי' הר"ב שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות כו'. כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר"ש. והרמב"ם מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן. או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם שהוא מין גמי. גם הר"ש פי' דשגמין הוא שעם ופי' הערוך שהוא עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך. ולא ישתבר בין לח ובין יבש. ע"כ. ועיין בסוף פ' כ"ב [ד"ה ששיגמן] :
(יד) (על המשנה) שנקבה. חבית המוקפת צמיד פתיל שנקבה מצדה. הר"מ:
(טו) (על הברטנורא) כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן. הר"ש. והר"מ מפרש שחבר שני הנסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהן, או שלפף עליהן שוגמים. והוא שעם, שהוא מין גמי:
וסתמוה שמרים הצילוה: סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים ובהדיא פליג ר' יהודה אהאי בבא בתוספתא. ועיין במ"ש בפ"ד דעדויות סי' ו':
היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה: גרסי' משום דזמורה לשון נקבה:
עשאה בסינים: בערוך בסנים בלי יוד וכן ג"כ בערך שגם וכן מצאתיו מוגה בנקודת קמץ. ובפי' הרמב"ם ז"ל בסינים הוא שיקוב בעובי השתי זמורות שני נקבים זה כנגד זה ויכניס עץ דק ראשו האחד בנקב האחד וראשו השני בנקב השני ויכה עליהם בקורנס עד שיתקרבו זה אצל זה ויעשו כזמורה אחת או נסר אחד ושוגמין ושועמין אחד ושעם הוא מין גמי ואומר שאם כרך השעם על שתי הזמורות עד שנעשו אחד אין צריך למרח ביניהם ע"כ. וגם הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת תרומה גבי משולבות פי' סנין כמו שפירשו הרמב"ם ז"ל והביא שם ברייתא השנויה במלאכת המשכן ושני הסינים יוצאין מן הקרשים וכו' ע"ש. ובערוך פי' שוגמין זמורות שמתוחין מקיר אל קיר ושוטחין עליהן בגדים וי"א עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך ולא ישתבר בין לח בין יבש ובלשון תלמוד שעם ע"כ. וה"ר יהוסף ז"ל כתב פי' זה שפי' ר"ע ז"ל קליפות דקות של סנה וכו' אינו נראה שהרי אין שייך לומר עשאן בסינין וכו' אלא היה לו לומר תחב ביניהן סינין וכו' על כן נראה לפרש דה"פ שדרך האומנין הבקיאים בחרושת עץ הוא שהם עושים ארגז והם רוצים לעשותו שלא יהיה בין דף לדף ריוח כלל חותכין בכל דף כמין שליבות ושליבות של דף זה נותן בחלל חברתה ונמצא שכשמכניסין אח"כ זה בזה אין ביניהם ריוח כלל ונקרא סינין כזה % עוד עושין אופן אחר נותנים עובי חצי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף וחצי עובי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף השני ומניח אותם זה ע"ג זה שהאחד ממלא חתך חברו ואין ביניהם אז ריוח כלל וזה נקרא שוגמין % וזה אי אפשר לציירו בדיו כראוי ע"כ:
יכין
הצילוה: ה"נ מיירי בהיה הסתימה שוה עם שפה החיצון של מקום הנקב בגב הכלי. וסתמא כרבנן לעיל. רק קמ"ל הכא דאפי' סתימה דממילא מהני:
עד שימרח מן הצדדים: וא"צ מרוח ע"ג אע"ג שהזמורה ספוגיי שיש בה נקבים דקים בטבע. עכ"פ אינן נקבים ממש:
היו ב': שסתם החבית בב' זמורות:
נסר: הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט כשאינו משמש לאדם וכלים ביחד [כפט"ז סמ"ז] ולהכי חוצץ:
שהוא נתון על פי התנור: כולה בבא שא"צ היא אלא נקט לה משום סיפא דבעי למנקט עשאן בסינין וכו'. ובעי לאשמעינן דלא מהני כה"ג רק בב' נסרים שקצוותיהן מתאימות. ולא בב' זמורות:
עשאן בסינין: להרמב"ם היינו יתידות עץ. שחיבר בהן ב' הנסרים במקום שמתאימין יחד. ולהר"ש היינו קליפות דקות של סנה. והוא כעין נעורת של פשתן. שאנחנו סותמין בו את הנקבים והסדקין:
או בשוגמין: הוא ג"כ מין קליפות עץ. ושניהן מתדבקין וסותמין יפה כמרוח שבין נסר לחבירו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת