משנה טהרות ד יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק ד · משנה יב | >>
ספק החולין, זו טהרת פרישות.
ספק שרצים, כשעת מציאתן.
ספק נגעים, בתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה. משנזקק לטומאה, ספיקו טמא.
ספק נזירות, מותר.
ספק בכורות, אחד בכורי אדם ואחד בכורי בהמה, בין טמאה בין טהורהכב, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ספק החולין - זו טהרת פרישות.
- ספק שרצים - כשעת מציאתן.
- ספק נגעים -
- כתחילה - טהור, עד שלא נזקק לטומאה,
- משנזקק לטומאה - ספקו טמא.
- ספק נזירות - מותר.
- ספק בכורות -
- אחד בכורי אדם, ואחד בכורי בהמה בין טמאה בין טהורה,
- שהמוציא מחברו עליו הראיה.
- אחד בכורי אדם, ואחד בכורי בהמה בין טמאה בין טהורה,
כבר ביארנו בחגיגה (דף יח:) שפרושים הם אוכלים חוליהן בטהרה, וזכרנו גם כן בזאת המסכתא (פ"ב) שהחולין הנה יהיו על טהרת הקודש ועל טהרת התרומה, ושם אמרנו "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה". ואם נסתפק זה הפרוש אם נגע בבגדי עם הארץ אם לא הנה הוא טהור, וכן אם נסתפק אוכל תרומה ונתחדש לו ספק בבגדים זה הפרוש הנה הוא טהור, ולזה אמרו זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד.
וספק שרצים - הוא כמו שביארו בתוספתא והוא אמרם "אי זהו ספק שרצים שטהרו חכמים, זה ספק הנזרק", כמו שישליך שרץ בין הכיכרות ונסתפק אם נגע או לא נגע כי הכיכרות טהורות, כמו שהתבאר בתחילת זה הפרק מאשר לא ימצא השרץ נוגע בכיכר, והוא אמרו כשעת מציאותן, ולא נאמר לך שבשעת עברו על הכיכר נתחכך עמו.
אמנם ספק נגעים כבר ביארנוהו בחמישי מנגעים.
וכן אם נתחדש לו ספק נזירות כמו שביארנו בשני מנזיר (דף יג.), שהוא מותר לשתות יין וליטמא למתים.
וספק בכורות - סיבתו מה שזכר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ויאמר לכהן הבא ראיה שהוא בכור וקחנו לך.
ואמרו בין טמאה בין טהורה - ירמוז אל פטר חמור אשר אמר השם יתברך "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"(במדבר יח, טו). וכבר נתבארו דמיון הספקות הנופלות בבכורות במקומן:
טהרות פרישות לא נתברר. ויש מפרשי' כגון תשעה צפרדעי' ושרץ א' ביניהם וא״י באי זה מהן נגע ספיקו טמא ברה״י דכל קבוע כמחצה על מחצה דמיא ואם פי' א' מהן ונגע בו הולכין אחר הרוב ויש מפרשים כדתנן בפ״ק דנדה (דף ב:) היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות הגה״ה ומיהו קשיא לן היינו ספק ר״ה דתנן וי״ל דבההיא דנדה מיירי דאע״ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספיקא לקולא וטהור: ויש מפרשים כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושין:
ספק שרצים. כלומר מאי נינהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתן כגון שנמצא שרץ שרוף על גבי זתים דתנן לקמן בפרק ט' (מ״ט):
עד שלא נזקק לטומאה. בפ״ה דנגעים מפרש כיצד: תניא בתוספתא [שם] איזה ספק שרצים שטיהרו חכמים זה ספק הנזרקין ר' דוסתאי בר' ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח״כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים: ספק נזירות מותר (פ״ב) פלוגתא היא בתוספתא דנזיר הריני נזיר על מנת שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שאבד ספק שהיה בו ספק לא היה ר' יהודה פוטר ששגגת נזיר מותרת ורבי שמעון מחייב ששגגת נזיר אסורה ובנזיר מייתי לה בפרק בית שמאי (דף לד.) ובסוף פרק קמא (דף ח.) ובפ״ב דנדרים (דף יט.) וסתם מתני' רבי יהודה:
אחד בכורי אדם. חמש סלעים של בן. בכור בהמה טמאה כגון פטר חמור ובפ' קמא דבבא מציעא (דף ו.) מייתי לה:
זו טהרת פרישות - דתנן, בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ואם נסתפק אחד מן הפרושים שאוכלין [חוליהן] בטהרה, אם נגע בבגדי עם הארץ אם לא נגע, וכן אוכל תרומה שנסתפק אם נגע בבגדי הפרושים ונטמא בהן לתרומה, ספיקן טהור:
ספק שרצים - השליך שרץ בין הככרות, ספק נגע בככרות בשעה שעבר עליהן, ספק לא נגע, אם מצא אותו שאינו נוגע, הרי הככרות כשעת מציאתן וספיקן טהור:
עד שלא נזקק לטומאה - בפרק ה' דנגעים מפרש כיצד:
ספק נזירות - כגון שאמר הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, הלך ומצאו שנגנב או שאבד, ספק היה בו, ספק לא היה בו, מותר לשתות יין ולהטמא למתים:
ספק בכורות - ספק אם הוא פטר רחם אם לאו:
אחד בכורי אדם - פטור מלתת חמש סלעים לכהן:
אחד בכורי בהמה טמאה - פטר חמור:
שהמוציא מחבירו עליו הראיה - דאמר ליה לכהן, אייתי ראיה דהוא בכור ושקול:
ספק שרצים פירש הר"ב השליך שרץ בין הככרות כו' בתוספתא. כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק. הרמב"ם:
ספק נזירות מותר. עיין מ"ש בזה במ"ה פ"ק דנזיר:
בין טהורה. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום:
(כב) (על המשנה) טהורה. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום:
זו טהרת פרישות: פי' הרמב"ם ז"ל לזה קתני זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וכמו שפי' רעז"ל אבל הר"ש ז"ל פי' עוד פירושים אחרים וז"ל טהרת פרישות כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברה"י דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי"מ כדתנן בפ"ב דנדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות ע"כ. וכתוב שם בהגהה לפי' ראשון קשיא לן דהיינו ספק ר"ה דתנן כבר. וי"ל דבההיא דנדה מיירי דאע"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספקא לקולא וטהור ע"כ:
ספק שרצים: כלומר מאי ניהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתם כגון שנמצא שרוף וכ' הר"ש ז"ל ובתוספתא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זהו ספק הנזרקים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ע"כ ובר"פ שנינו הזורק טומאה וכו':
ספק נזירות מותר: ומאי דקשה אמתני' ממתני' דסתם נדרים דבפרק שני דנדרים כתבתיו שם בס"ד. וסתם מתני' ר' יהודה אבל ר"ש פליג עליה בתוספתא וקאמר ספק נזירות אסורה והבאתי דבריהם שם בנזיר פ' שני סימן ח' ובפ"ה סי' ו':
שהמוציא מחבירו עליו הראיה: התם בריש מציעא אמרינן תני עלה דאסור בגיזה ועבודה על הספק משום דקדושת בכור הויא קדושה דאתיא ממילא ואמר רבה התם דאי תפס כהן מוציאין אותו מידו דמסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם גבי כהן לבד אמרי' המע"ה:
יכין
ספק החולין זו טהרת פרישות: בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן.
- א) ע"ה.
- ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה.
- ג) אוכלי מעשר שני.
- ד) אוכלי תרומה.
- ה) אוכלי קודש.
- ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה.
בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י:
ספק שרצים: כיצד:
כשעת מציאתן: ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות:
ספק נגעים: במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]:
ספקו: ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]:
ספק נזירות: באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]:
מותר: ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל:
אחד בכורי אדם: דנפדה בה' סלעים:
בין טמאה: פטר חמור:
בין טהורה: שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת