משנה חולין ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ט · משנה ב | >>
אלו שעורותיהן כבשרן:
- עור האדםיג,
- ועור חזיר של ישוב. רבי יוסי אומר, אף עור חזיר הבר.
- ועור חטוטרת של גמל הרכה,
- ועור הראש של עגל הרך,
- ועור הפרסות,
- עור בית הבושת,
- ועור השליל,
- ועור שתחת האליה,
- ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. רבי יהודה אומר, הלטאה כחולדהטו.
וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה, טהורין, חוץ מעור האדםיז.
רבי יוחנן בן נורי אומר, שמונה שרצים יש להן עורות.
אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן:
- עוֹר הָאָדָם,
- וְעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב;
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר;
- וְעוֹר חֲטוֹטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה,
- וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ,
- וְעוֹר הַפְּרָסוֹת;
- עוֹר בֵּית הַבֹּשֶׁת,
- וְעוֹר הַשְּׁלִיל,
- וְעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה,
- וְעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט;
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- הַלְּטָאָה כְּחֻלְדָּה.
- וְכֻלָּן שֶׁעִבְּדָן,
- אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה,
- טְהוֹרִין,
- חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם.
- אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה,
- רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר:
- שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת:
אלו שעורותיהן כבשרן -
- עור האדם, ועור החזיר של ישוב,
- רבי יוסי אומר: אף עור חזיר של בר.
- עור חטורת הגמל הרכה, ועור הראש של עגל הרך,
- ועור הפרסות, ועור בית הבושת,
- עור השליל, ועור שתחת האליה,
- עור האנקה, והכוח, והלטאה, והחומט.
- רבי יהודה אומר: הלטאה כחולדה.
- וכולן, שעיבדן או שהילך בהן כדי עבדה -
- טהורים - חוץ מעור האדם.
- עור האדם, ועור החזיר של ישוב,
- רבי יוחנן בן נורי אומר: שמונה שרצים - יש להן עורות.
חטטרת הגמל - ידועה. ומה שאמר הרכה, רוצה לומר כל זמן שהן רכות ולא נתקשו עדיין. ושיעור זה כל זמן שלא נתן עליו משאוי.
ורבי יהודה אומר, כמו שהחולדה עורה חלוק מבשרה כן הלטאה, ולא נאמר בעורותיהן כולן בשיעור אחד בקושי וברוך.
וכדי עבודה - שילך עליהן ברגלים בשיעור זמן מהלך שבעה מילין, מהלך בינוני.
ומה שאמר שעור האדם לא יטהר לעולם ואפילו עבדו, הוא דרך כבודו של אדם כדי שלא יהנו בעורו ולא ישתמשו בו בשום דבר.
ורבי יוחנן, דעתו ששמנה שרצים כולן עורותיהן חלוק מבשרם, וחולק על חכמים שאומרים שארבעה מהן עורותיהן כבשרם.
ואין הלכה כרבי יוסי, ולא כרבי יהודה, ולא כרבי יוחנן בן נורי:
אלו שעורותיהן - מטמאין כבשרן:
ועור חזיר של ישוב - מפני שהוא רך ואוכלין אותו:
אף עור חזיר הבר - דסבר האי נמי רכיך. ואין הלכה כר' יהודה:
חטוטרת של גמל הרכה - כל זמן שלא טען משאוי:
עגל הרך - כל זמן שהוא יונק:
ועור הפרסות - כשחותכין הרגלים יד, והוא רך:
בית הבושת - בית הרחם של נקבה:
ועור שתחת האליה - עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך:
האנקה - ריצ"ו:
והלטאה - לויירד"א:
חומט - לומג"ה:
הלטאה כחולדה - עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כר' יהודה:
וכולן שעיבדן - כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:
או שהלך בהן - ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עיבודן טז:
חוץ מעור האדם - דבר תורה עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן:
יש להן עורות - ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ודלא כת"ק דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן יח. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:
עור האדם. כדמפרש טעמא ברפ"ז דנדה [נ"ה ע"א]. דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף. [אם ניטל אינו חוזר] אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא. ואין כולו חוזר]. תוספות:
ועור הפרסות. ל' הר"ב כשחותכין הרגלים. וכ"כ רש"י. [*אלא שלשונו כעין שחותכין כו']. ובגמרא רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה:
הלטאה כחולדה. קמא דבשרצים נקט:
או שהלך בהן. ל' הר"ב. ששטחן כדי להלוך בהן שהוא קצת עבודן. וכ"כ רש"י ולישנא דמתניתין שהלך. משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא והכי מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן כמה כדי עבודה. אמר רב הונא אמר רבי ינאי ארבעה מילין. וז"ל הרמב"ם וכדי עבודה שילך עליה ברגלים בשיעור זמן מהלך [ארבעה] מילין מהלך בינונית:
חוץ מעור האדם כו'. ואע"ג דמת אסור בהנאה [דגמרינן שם דמרים משם דעגלה ערופה. כמ"ש בסוף פ"ק דערכין] ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא. אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא. ואצ"ל דנקט אביו ואמו משום דשכיחי גביה. כ"כ התוספות דהכא. אבל בפ"ז דנדה [דף נ"ה] כתבו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה. דהא עגלה ערופה. נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים. ועורות קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. ע"כ:
יש להן עורות. כתב הר"ב. ודלא כת"ק כו'. אבל לענין שבת אף ת"ק מודה. כמ"ש שם ברפי"ד:
(יג) (על המשנה) עור האדם. כדמפרש טעמא בריש פרק ז' דנדה, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף [אם ניטל אינו חוזר], אף כל כו', ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר]. תוספות:
(יד) (על הברטנורא) ובגמרא, רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה:
(טו) (על המשנה) כחולדה. קמא דבשרצים נקיט:
(טז) (על הברטנורא) רש"י. ולישנא דמתניתין שהלך, משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דאמרינן כמה כדי עבודה ד' מילין. וכ"כ הר"מ:
(יז) (על המשנה) חוץ כו'. ואע"ג דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטוחין, מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא, אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא תוס'. אבל בפרק ז' דנדה כתבו דעור מותר בהנאה. ועתוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) אבל לענין שבת אף תנא קמא מודה:
אלו שעורותיהן וכו': פ' קבלה דף כ"ח ובפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ה) ובר"פ דם הנדה: ובגמ' אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור דלאו בשר הוא ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין ואיכא דמתני לה אסיפא וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור האדם אמר עולא דבר תורה עור אדם שעבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין מאן דמתני לה ארישא דאפי' כי לא עיבדו נמי לא מטמא אלא מדרבנן כ"ש אסיפא דהא דקתני חוץ מעור האדם דאע"ג דעיבדו טמא מדרבנן הוא משום דעולא ומאן דמתני לה לגזרה דעולא אסיפא אבל ארישא כשלא עיבדו ס"ל דטומאתו מן התורה דהוי דומיא דבעצם אדם דכתיב בקרא דאין גזעו מחליף כדאיתא התם בר"פ דם הנדה בלשון אחרון משום דמקומו נעשה צלקת: ועיין במ"ש לעיל בפ' אלו טרפות סימן ב' ובפ"ג דאהלות סימן ג': ואיתה בירושלמי ר"פ שמונה שרצים ודפסחים פ' כיצד צולין דף ל"ה ודפ' בן סורר: והתם גרסי א"ר יוחנן לא שנו אלא לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה ר"ש בן לקיש אמר משנה תמימה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה ע"כ: וביד פ"ד דהלכות מ"א סימן כ"א ובפ"ן דהלכות טומאת מת סימן י"א. ובפ"ד סי' ח':
ר' יהודה אומר אף עור חזיר הבר: בפי' הרמב"ם ז"ל נראה דגרסי' ר' יוסי אומר אף עור וכו' וכמו שהובא בפי' רעז"ל וכן שם בירושלמי. וכן הוא הגיה הרי"א ז"ל:
עור הפרסות: ארכובה הנמכרת עם הראש ובגמרא דאלו טרפות שם א"ר יוחנן לר' אסי אל תקניטני שבלשון יחידי אני שונה אותה ור"ש היא דתניא וכו' ובמשנה עצמה היה שונה דברי ר"ש אבל רבנן פליגי עליה דלא תנן אלא עור שתחת האליה לחודיה וכדמוכח בברייתא וכתב שם הרא"ש ז"ל דדברי ר' יוחנן שאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה הם עיקר. והכא נמי בגמ' השיב ר' יוחנן לר"ש בן לקיש על מעשה שבא ליד ריש לקיש עור הראש של עגל הרך ושאל לו האיך הלכה מטמא זה העור או לא מטמא וא"ל למדתנו רבינו דאלו שערותיהם כבשרן עד ועור הראש של עגל הרך ואמר לו ג"כ אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכדאיתה נמי בס"פ בהמה המקשה וגם בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ"ד:)
ועור האנקה: גמ' ת"ר הטמאים לרבות עורותיהם כבשרן יכול אפי' חולד ועכבר וצב ת"ל אלה הטמאים ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת משום דאמר רב למינהו דכתיב בסיפיה דקרא קמא הפסיק הענין לומר שאינם מין אחד אותן האמורים בפסוק ראשון חולקים מהאמורים בפסוק השני ופרכינן א"כ ליחשוב נמי תנשמת דעורו כבשרו דהא איהו נמי בקרא בתרא כתיב ומשנינן רב דאמר למינהו הפסיק הענין אלמא הטמאים אכל הני דקרא בתרא קאי תנא הוא ואין הכי נמי דתני תנשמת בהדי אינך שעורותיהן כבשרן אבל תנא דידן לא יליף טעמא מהטמאים אלא מסברא דגישתא כל שאין ממש בעורם שהוא רך ואין לו ממש עור קרי בשר כר' יהודה דאמר הלטאה כחולדה אלמא לאו אקרא סמיך והאי דלא מודה ליה תנא דידן בלטאה בהא פליגי תנא דידן סבר גישתא דידה לאו גישתא היא ור' יהודה סבר גישתא היא: ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני רפ"ז:
וכולן שעיבדן וכו': פ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ו) ותוס' פ' דם חטאת (זבחים דף צ"ד:)
או שהילך בהן כדי עבודה: אית דגרסי כדי עבדה ומפ' בגמ' דשיעורן ד' מילין: ובגמ' דייק הילך אין לא הילך לא והתני ר' חייא אזן חמור שטלאה לקופתו טהורה אלמא מכיון שניטלה מתורת בשר וניתנה לתורת עור בטלה והאי נמי כיון ששטחן לפני הדורסן או שכרכן על רגלו להלך בהן אע"פ שלא הלך ומשני טלאה הוי מעשה לבטלה אע"ג דלא הילך לא טלאה הילך אין לא הילך לא:
ר' יוחנן בן נורי אומר: רפ"ח שרצים:
יכין
אלו שעורותיהן כבשרן: שיטמא עורן אפי' אחר שהופשט. ואפי' בלי צירוף אוכל ממש. ואפי' טומאת נבילות מטמא:
ועור חזיר של ישוב: אבל עור חזיר הבר. עורו קשה ואינו נאכל:
ועור חטוטרת: בוקקעל:
של גמל הרכה: כל זמן שלא טען עדיין משא:
ועור הראש של עגל הרך: שיונק עדיין:
ועור הפרסות: כל עור עצם הארכובה הנמכרת עם הראש:
ועור בית הבושת: שסמוך לבית הרחם של נקיבה:
ועור השליל: עובר שנמצא במעי בהמה שנשחטה:
ועור שתחת האליה: עור רך שבזנב לצד הגוף שאין שם שטר:
ועור האנקה: איגעל :
והכח: גאריל. והוא מין עקרב גדול מאד:
והלטאה: איידעקסע:
והחומט: שנעקקע . אבל שאר הד' מהח' שרצים אין עורן כבשר:
רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה: דעורה אינה כבשר. וה"ה שאר הד' דלא נקטינהו ברישא. רק הראשון מהח' שרצים נקט:
וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה: ששטחן כדי להלוך בהן ולדרסן כשיעור זמן הילוך ד' מילין שאז מתעבדין קצת:
טהורין: דאז הו"ל עור ולא מטמא תו כנבלה:
חוץ מעור האדם: דבמעובד טמא מדרבנן. כדי שלא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין לפרוס על המטה לנוי וכדי לזוכרן כל שעה. והרי מת אסור בהנאה. ולפיכך לפי חיבתן טומאתן [כידים פ"ד ע"ו. כך נ"ל א). ועיין תוס']:
רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים: האמורים בפרשת שמיני:
יש להן עורות: ר"ל אין עורותן כבשרן. ולא כת"ק דחשב ד' מהן שעורן כבשרן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת